הבלוג של אורי הייטנר

ההתנתקות היתה הזדמנות הפז של הפלשתינאים. היתה להם הזדמנות להפוך את רצועת עזה לגן עדן. כל העולם, כולל ישראל, היו נרתמים, משקיעים בעזה השקעות עתק, בונים את עזה. היתה זו הזדמנות לשקם את הפליטים ולפתור את בעייתם, אחרי 60 שנה. אילו שמרו הפלשתינאים על גבול שקט, דבר לא היה מונע נסיגה ישראלית קרובה ממרבית שטחי יו"ש. במקרה כזה היה לכך רוב גדול בישראל. אולם הפלשתינאים בחרו בהמשך המלחמה, המאבק המזויין, הטרור והתוקפנות. ואת עיקר המחיר משלמים הפלשתינאים עצמם. הם ושופרותיהם הישראליים מכנים את הנסיגה הישראלית המוחלטת מכל רצועת עזה ועקירת כל היישובים הישראליים - "הפיכת עזה לבית הכלא הגדול בעולם". הם ממשיכים, כהרגלם, ליילל ולהאשים את כל העולם במצבם. אך מלוא האחריות היא עליהם. הם בחרו בדרך שהובילה אותם למקום בו הם נמצאים.

בעצם, הפלשתינאים נהגו במבחן הזה כפי שנהגו בכל מבחן בעבר. כך הם נהגו אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947. היתה זו חלוקה שהיטיבה עמם מאוד. השטח שהוקצה למדינה היהודית היה זעיר וללא רצף טריטוריאלי. רוב רובה של הארץ יועד למדינה ערבית. אילו קיבלו את החלטת החלוקה, היו חוגגים היום 60 שנות עצמאות כמדינה גדולה וחזקה. אולם הם בחרו במלחמה, הם ניסו להשמיד את היישוב היהודי בא"י ולמנוע הקמת מדינה יהודית. ולמרות יללות ה"נכבה" שלהם ושל שופרותיהם הישראליים, אם היה בהם יושר אינטלקטואלי, הם היו מוכרחים להודות שהם נושאים במלוא האחריות למצבם.

כך הם נהגו עוד ב-1937 עת דחו את המלצות ועדת פיל (שהיטיבו עמם אף יותר מהחלטת החלוקה של האו"ם) וכך הם נוהגים מאז ועד היום.

אבא אבן אמר פעם על הפלשתינאים, שהם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. בעיניים ישראליות ומערביות, ההגדרה מדוייקת. אולם נקודת המבט הפלשתינאית שונה. אין המדובר במחדלים ובהחמצת הזדמנויות, אלא בדבקות בדרכם ובאמונתם. הם באמת ובתמים מאמינים שאין מקום ליהודים בא"י ואין זכות קיום למדינה יהודית בא"י. הם מוכנים לשלם את המחיר כדי לממש את אמונתם.

אפילו ערפאת הערמומי, שרימה את רבין ופרס באוסלו ואת נתניהו בוואי, לא היה מסוגל לחתום על סוף הסכסוך עם ישראל תמורת הצעות כה נדיבות ומרחיקות לכת כפי שהציע לו ברק. הוא לא היה מוכן להכנס להיסטוריה כמי שהצהיר על סוף הסכסוך, אפילו במרמה.

אך מה לעשות, אנו סרבני התפכחות. אנו בוחרים להמשיך ולעצום את עינינו, להתעלם מהמציאות, להשלות את עצמנו, להאשים את עצמנו, לרמות את עצמנו. אהוד א' החליט להמשיך ללכת בדרכו של אהוד ב'. ברק, באובססיית השלום בכל מחיר שלו המיט עלינו את האינתיפאדה השניה, את השנים שבהם אוטובוסים התפוצצו מידי יום ברחובות ישראל. אולמרט, מסתבר, לא למד את הלקח.

* "הקיבוץ"