הבלוג של אורי הייטנר

בתקופת כהונתו כראש הממשלה, כאשר ניהל מו"מ עם הפלשתינאים ועם הסורים, נהג אהוד ברק לספר שוב ושוב, איך בכל יום כשהוא נכנס למשרדו, הוא מתבונן בתמונות ראשי הממשלה שקדמו לו, רואה את תמונתה של גולדה מאיר, ומבטיח לעצמו שהוא לא יחזור על השגיאה הקריטית שלה; הוא לא יחמיץ את הסיכוי לשלום.

לא אמר את הדברים איזה היסטוריון חדש, לא איש שמאל קיצוני – אמר זאת המיינסטרים של המיינסטרים של תנועתה של גולדה מאיר, מפלגת העבודה. המיתוס שטופח במשך שנות דור, על פיו גולדה מאיר היא "האיש הרע" של מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בשל "סרבנותה", כיוון שהיא "החמיצה את ההזדמנות לשלום", חלחל כה עמוק לתודעה הקולקטיבית שלנו, עד שהיה כמעט לאקסיומה.

מלחמת יום הכיפורים, היא התגלמות התוקפנות. שתי מדינות פלשו לשטחה של מדינה שלישית, ללא כל פרובוקציה, ופתחו במלחמה. אם זו אינה תוקפנות, תוקפנות מהי? והנה, אצלנו, במדינה שהותקפה, מופנית אצבע מאשימה לא כלפי התוקפן אלא כלפי ממשלת ישראל. האצבע אינה מופנית רק בשל המחדל המודיעיני שקדם למלחמה או בשל הכשלים בימיה הראשונים, אלא בשל כך שהיא נושאת באחריות לתוקפנות האויב.

מה משמעות ההאשמות הללו? משמעותן היא בראש ובראשונה הכרה בזכותן של מדינות ערב לתקוף את ישראל, אם יש מחלוקת בינן לבינה. יתר על כן, זו התייחסות אל התוקפנות הזו כאל תגובה טבעית ומוצדקת, לפתרון חילוקי דעות בין המדינות. זו התייחסות אל עצם המלחמה בישראל כאל המצב הטבעי והמובן מאליו, המחייב את ישראל לממש את רצון האויב, אחרת "לא תהיה לו ברירה", אלא לתקוף אותה.

כאשר יש מחלוקת בין ישראל למצרים וסוריה, במקרה זה מחלוקת טריטוריאלית, המחלוקת היא דו צדדית. לא רק ישראל אינה מקבלת את עמדת סוריה ומצרים, אלא גם סוריה ומצרים אינן מקבלות את עמדת ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שישראל תתקוף את סוריה ומצרים כדי לפתור את המחלוקת באמצעות מלחמה? האם התקפה ישראלית כזו היא לגיטימית? אולם בתוכנו יש המקבלים את התוקפנות הערבית נגדנו כנורמה. אלה המכנים עצמם "מחנה השלום", מקבלים את נורמת התוקפנות של הערבים, ומאשימים את ישראל בתוקפנות נגדה, בשל "סרבנות השלום", שלה.

כך היה אז, וכך גם היום – הרי אנו שומעים שוב ושוב את אלה המאיימים עלינו, שאם לא נקבל את התכתיב הסורי וניסוג מהגולן, תפרוץ מלחמה. שוב, אנשי "השלום" מקבלים את נורמת המלחמה של הערבים, ומאשימים אותנו באחריות לה.

קבלת נורמת התוקפנות הערבית, מנומקת במילה הקסם, "הכיבוש". אמרנו "כיבוש", והכל מותר – הטרור, המאבק המזויין, התוקפנות. כמובן שאלה הבלים. הרי אי אפשר לטעון שאוכלוסיית סוריה ומצרים היתה כבושה בידי ישראל והתקוממה במלחמת שחרור נגד הכובש הזר. מדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן, בעקבות התוקפנות של אויבותיה ערב מלחמת ששת הימים. כיבוש אותם שטחים לא גרם לתוקפנות הערבית. ההיפך הוא הנכון, התוקפנות הערבית היא שגרמה לכיבוש השטחים. התוקפן נוצח, הפסיד שטחים, דורש מהצד המותקף שניצח לוותר פירות נצחונו (שהנם שטחי מולדת שלו ונכסים אסטרטגיים שלו) לתוקפן ושב ותוקף כעבור שנים אחדות. אצלנו, דווקא אצלנו, יש המקבלים את המוסר ההזוי והעקום הזה.

האבסורד שבהאשמת גולדה מאיר, הוא שאין המדובר בראש ממשלה שנקטה במדיניות של אף שעל, שסירבה לוותר על שטחים. להיפך, גולדה היתה נכונה לוויתורים מרחיקי לכת. היא הסכימה לוותר על מרבית שטחי סיני, אולם היא עמדה על שני עקרונות: א. הנסיגה לא תהיה מכל סיני, אלא תהיה פשרה טריטוריאלית. ב. הנסיגה תהיה אך ורק תמורת שלום.

אולם כיוון שהיא לא נכנעה לכל דרישות המצרים, היא "סרבנית שלום". וכיוון שהיא סרבנית שלום, היא אשמה במלחמה. וכך, כבר 34 שנים נערך מסע של רצח אופי לגולדה מאיר.

ערב מלחמת יום הכיפורים היו מחדלים חמורים, שגרמו להפתעה האסטרטגית. גולדה מאיר, כראש הממשלה, נושאת באחריות מיניסטריאלית למחדל הזה. גולדה נושאת באחריות לכך שישראל נמנעה מתגובה על הפרות הסכם הפסקת האש מאוגוסט 70' בידי מצרים, שהכניסה סוללות טילי נ"מ לשטחים שאמורים היו להיות מפורזים. היא זו שקיבלה את ההחלטה להימנע ממכת מנע ביום הכיפורים, כאשר ברור היה שעומדת לפרוץ מלחמה. לא היה מנוס מהתפטרותה אחרי המלחמה. אולם אין כל הצדקה לעוול ההיסטורי שנעשה לה, בהאשמות השווא כלפיה.

על אף אחריותה למחדל, אי אפשר לקחת ממנה את המנהיגות המופתית שגילתה במלחמה עצמה. שעה שרבים סביבה, ובראשם שר הביטחון משה דיין נשברו, היא עמדה, גם בימים הקשים ביותר של המלחמה, כצוק איתן והובילה את ישראל לגדול שבניצחונותיו.

כן, הניצחון של ישראל במלחמת יום הכיפורים הוא הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, אפילו יותר ממלחמת ששת הימים. מתוך מצב קשה ביותר, של התקפה משולבת מצפון ומדרום בהפתעה מוחלטת, בתנאי פתיחה קשים ביותר, צה"ל גרש בתוך ימים ספורים את הפולש מהגולן ועצר 40 ק"מ מדמשק, ובדרום – אף שלא גירש את כל הצבא המצרי מסיני, צה"ל העביר את עיקר המערכה לשטח האויב, חצה את  התעלה והגיע עד 101 ק"מ מקאהיר.

דווקא מלחמה זו, יותר ממלחמת ששת הימים, חיזקה מאוד את כושר ההרתעה של צה"ל ולימדה את האויב לקח חשוב – הימנעות ממלחמה כוללת נגד ישראל. את המצרים הביאה ההכרה הזו לחתימת הסכם שלום עם ישראל. את הסורים – להימנעות ממלחמה מזה 34 שנים. תודעתית ומוראלית, נחלנו מפלה. עד היום טרם נחלצנו מהמשבר התודעתי הזה. אולם העובדות בשטח מעידות על ניצחון ישראלי גדול.

לקח חשוב נוסף ממלחמת יום הכיפורים – המשמעות האסטרטגית חסרת התחליף של העומק הטריטוריאלי. אילו ישראל הופתעה במלחמה כאשר ישבה בגבולות 67' קיום המדינה היה בסכנה. אילו הפלישה הסורית לישראל היתה מתוך הגולן, בתוך שעות ספורות הם היו שוטפים את קריית שמונה וטבריה, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער מה הם היו עושים בערים אלה. די לזכור בטבח בעיר אל חמה, בו רצח חאפז אסד 20 אלף מבני עמו, אזרחי מדינתו, כדי לדכא התנגדות למשטרו (1982).

34 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. במשך 34 שנים מטופח המיתוס על פיו האשמה במלחמה רובצת על ישראל, ש"החמיצה את השלום". הגיעה השעה לנפץ את המיתוס השקרי הזה.

 * "שישי בגולן"