הבלוג של אורי הייטנר

אורית נוקד היא מופת של שליחת ציבור – נבחרת ציבור שאינה רואה עצמה רק כמי שעוסקת בענייני המקרו של המדינה, אלא גם בטיפול בצרכי הציבור אותו היא מייצגת, הציבור הקיבוצי. היא עושה זאת היטב, ואני יכול להעיד על כך באופן אישי, כמי שהפנה בעיה לטיפולה ונהנה מטיפול מהיר ומסור. אולם סוג זה של שליחות ציבורית עלול ללקות גם בפופוליזם ופרובינציאליות. כך הוא מאבקה של אורית למתן פטור מחבישת קסדה ברכיבה על אופניים בקיבוצים ובמושבים. פעילותה זו פופולארית בקרב הציבור אותו היא מייצגת, אך אין היא משרתת אותו באמת. הרי די בילד אחד שיפגע בעת רכיבה בקיבוץ והקסדה תציל את חייו, כדי להצדיק את החוק ואת החלתו על הקיבוצים.

כשהייתי ילד, נהגתי לשבת בנסיעות על ברכיי, עם הפנים אחורה, צופה במכוניות שמאחורינו. אני זוכר את עצמי קופץ ומשתולל במהלך הנסיעות. על חגורה לא שמעתי ובוודאי שלא על כיסא בטיחות. אם מישהו היה מדבר אתי על אפשרות חגירתי בחגורה, הייתי מתייחס לכך כאל גזירה שאי אפשר לעמוד בה. הילדים שלי, כמובן, חגורים ולפחות עד גיל 9 יושבים על כסא בטיחות. בעבורם – זה מובן מאליו. אין הם מכירים כלל אפשרות אחרת. ההבדל במודעות הוא פרי האמצעים הטכניים שנכפו בחוק.  

התוצאות – חד משמעיות. בשנת 2006 נהרגו בתאונות דרכים 446 ישראלים. מספר גדול מאוד, גדול מידי, אך זה המספר הנמוך ביותר מאז שנת 1968. המדידה הסטטיסטית של הנתונים החלה ב-1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים. ב-39 השנים האלה אוכלוסיית ישראל כמעט שילשה את עצמה. מספר המכוניות הכפיל את עצמו בשיעור גדול מאוד. מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה, ובוודאי ביחס למספר המכוניות, ירד במשך השנים האלה באופן משמעותי. אין לכך כל הסבר, זולת החקיקה, אמצעי הבטיחות והמודעות שהם יצרו.

קצב החקיקה של חוקים מצילי חיים אלה איטי להחריד. חובת חגירת חגורת בטיחות במושבים הקדמיים בנסיעות בין עירוניות הוחלה ב-1.7.75. חלפו 12 שנים (!) עד שהחובה הוחלה גם על נסיעות עירוניות. עוד 13 שנים חלפו עד שהחובה חלה גם על המושבים האחוריים. כמה חיים קופדו בשל אותה איטיות? הנה, מזה מספר שנים רב חלה חובת הדלקת אורות ביום בתקופת החורף. כמה שנים יחלפו עד שחובה זו תחול לאורך כל השנה? כמה חיים יקופדו בשל האיטיות הזאת?

כאשר חוקק החוק המחייב חגירת חגורת בטיחות (במתכונת המינימליסטית – מושבים קדמיים בנסיעות בין עירוניות) היה על כך ויכוח ציבורי חריף. המתנגדים הסבירו עד כמה החגורה מסכנת את הנוסע, שלא יוכל לחלץ את עצמו במקרה של תאונה ועוד. כאשר חוקקה חובת חבישת קסדה בנהיגה על אופנועים, נהגי האופנועים התנגדו לה ונאבקו בה. בסופו של דבר כולם התרגלו, וחיים רבים ניצלו.

היום מתנגדים רוכבי אופניים רבים לחובת חבישת הקסדה. גם הם רואים את נוחות הרגע, אך אינם מייצגים את האינטרס העליון שלהם ושל הציבור אותו הם מתיימרים לייצג – לשמור על חייהם. במקרה זה ההתנגדות מגוחכת ממש, לנוכח העובדה שמדובר בקסדות קלות מאוד, שאינן מכבידות באמת.

חוק חובת הקסדה הוא ביטוי של "ובחרת בחיים". ההתנגדות לו – אבסורדית.

אין כל סיבה לפטור את הקיבוצים והמושבים מן החוק. אמנם הכבישים ביישובים הכפריים אינם סואנים כמו כבישים עירוניים ובין עירוניים, אך בקיבוץ ובמושב של 2007 נוסעות מכוניות בכבישים והסכנה קיימת. לפיכך, ראוי להגן על רוכבי האופניים. אין כל סיבה להתנגד לכך.

מה, חבר קיבוץ היוצא מביתו לחדר האוכל יחבוש קסדה?! אכן, זה נשמע מוזר מאוד. אז מה? מתרגלים...

* "הקיבוץ"