הבלוג של אורי הייטנר

בחוק סדרי השלטון והמשפט התשס"ט 1999 נאמר (סעיף 2): "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתתקבל ברוב חבריה [כלומר לפחות 61 ח"כים. א.ה]". בסעיף 3 נאמר: "החלטת ממשלה, שאושרה ע"י הכנסת, כאמור בסעיף 2, טעונה גם אישור במשאל עם שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל".

ראש הממשלה מנהל בימים אלה מו"מ אינטנסיבי עם יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס (אבו מאזן) על חלוקת ירושלים. נושא זה אמור להיכלל בהצהרת העקרונות של ועידת אנאפוליס. ירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, עליו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. מי מוסמך להחליט על כך?

החוק אומר זאת במפורש – 61 ח"כים ומשאל עם. משום מה, שאלת הפורום המוסמך לקבל החלטה כזו, נעלמה מהשיח הציבורי.

מיד יסבירו חסידי ראש הממשלה ודובריו, שמדובר בסה"כ בנייר שאינו מחייב, אין זה חוזה מדיני, מימוש ההצהרה מותנה בתנאים רבים שהפלשתינאים רחוקים מלקיימם וכד'. החוק מתמודד עם ההתחכמות הזאת ומגדיר במפורש את המילים "החלטת ממשלה": "החלטה של הממשלה, בדרך של אישור אמנה או הסכם או בדרך אחרת, לרבות התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים".

פורמלית, חובת משאל העם עדיין אינה בתוקף, שהרי תחולתה, על פי החוק, היא "ביום תחילת תוקפו של חוק יסוד אשר יסדיר את עריכתו של משאל עם". משמעות הסעיף הזה היתה, שעל הכנסת לחוקק את חוק היסוד הזה בהקדם האפשרי. אולם 8 שנים חלפו מאז, והממשלות התחכמו, התחמקו ממילוי החוק, מזמזו ומסמסו כל יוזמה לחקיקת חוק היסוד. לאחרונה קיבלה הכנסת בקריאה טרומית תיקון לחוק, המבטל את התניית המשאל בחקיקת חוק יסוד, וקובע שוועדת הבחירות המרכזית תקבע את נהלי משאל העם. ראש הממשלה עושה כל מאמץ כדי למסמס את העלאת החוק לקריאה ראשונה בכנסת וכדי להכשיל את קבלתו. מעשהו הינו צפצוף בוטה על רוח החוק ועל הדמוקרטיה.

החוק המחייב רוב מוחלט בכנסת ומשאל עם, נועד למנוע מצב שבו החלטה כה הרת גורל ובלתי הפיכה תתקבל ברוב מקרי בקוניוקטורה פוליטית זמנית זו או אחרת. דומני שאפילו יוזמי החוק לא העלו על דעתם סיטואציה, בה ראש ממשלה המסובך עד מעל לראשו בחשדות לפלילים ובחקירות  משטרה, שאין לו אמון הציבור, ירשה לעצמו לדחוף מהלך כזה בלי ללכת לעם. במצב כזה ראש הממשלה אינו נהנה מלגיטימציה למעשיו, אלא אם כן הציבור יתמוך בדרכו במשאל עם.

חוסר הלגיטימיות מובנה גם במעטה השקרים המכסה על התהליך. אחד השקרים הבוטים, הוא מצג השווא לפיו כביכול אין מדובר בחלוקת ירושלים, אלא בוויתור על מספר שכונות קצה ומחנות פליטים בלבד. "האם כאשר התפללנו בכל הדורות לציון ולירושלים, התכוונו לשועפט ולאבו דיס?" מיתממים דובריו של ראה"מ, ומציינים שסיפוח אותם כפרים ומחנות פליטים לבירה היה משגה. אכן, לא על שועפט ערגנו ולא לאבו דיס כמהנו. אך האם מובילי התהליך מתחייבים לשמור על ריבונות ישראל על העיר ירושלים עצמה? למשל, על השטחים בירושלים שהיו חלק מן העיר בתקופת השלטון הירדני או בתקופת המנדט הבריטי? האם הם מתחייבים לשמור על העיר העתיקה? האם הם מתנערים מהצעות ברק בקמפ-דיוויד, שכללו נסיגה מן העיר העתיקה זולת הרובע היהודי? וכאשר הם מדברים על "מעמד מיוחד" לאגן הקדוש, אין פירוש הדברים ויתור על ריבונות ישראל על הר הבית? אז מה, גם הר הבית אינו "ירושלים עליה חלמנו"?

הדרך בה מוביל ראש הממשלה לחלוקת העיר היא בלתי לגיטימית. מן הראוי שסוגיה כה כבדת משקל, תוכרע במשאל עם, כבמתוקנות שבמדינות.

* "הארץ"