הבלוג של אורי הייטנר

נאום בערב לציון 12 שנה לרצח רבין, קצרין י"ב בחשוון תשס"ח

 12 שנים חלפו מאז אותו רגע מר ונמהר, בו יהודי, אזרח ישראל, רצח את יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. רוצחו של ראש הממשלה ניסה לסיים מחלוקת פוליטית לגיטימית באמצעות כדורי אקדח. רצח רבין אחד מרגעי השפל בתולדות העם היהודי ובתולדות מדינת ישראל.

רצח רבין הוא אירוע האלימות הפוליטית החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, אך האלימות הפוליטית בישראל לא החלה בו, ולדאבוננו הרצח לא שם קץ לאלימות הפוליטית. רק לאחרונה נחשפנו לאירועים חמורים של אלימות פוליטית, כמו מסכת ההתנכלויות והאיומים על חייו של אלוף פיקוד המרכז לשעבר יאיר נווה, חבורת המתפרעים רעולי הפנים שיידתה אבנים על חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל מעל גגות בעיר חברון, והמתפרעים מידי יום ו' בכפר בלעין, שניסו למנוע באלימות ובכוח את הקמת גדר הביטחון, רגמו באבנים את חיילי צה"ל ובסוף גם קיבלו מבית המשפט העליון פרס על אלימותם.

מידי שנה אנו מתכנסים לציין את יום השנה לרצח רבין. איננו הופכים את יום השנה לרצח ליום הזדהות עם דרכו הפוליטית של רבין – הדרך הזו היתה שנויה במחלוקת, המחלוקת קיימת עד היום, כל הדעות במחלוקת הזו לגיטימיות ואין זה ראוי להפוך יום זיכרון ממלכתי להזדהות עם דרך פוליטית מסויימת. איננו הופכים את יום השנה לרצח ליום זיכרון אישי ליצחק רבין. מנהיגים רבים הלכו לעולמם, וכפי שיום מותם של בן גוריון, חיים ויצמן, מנחם בגין ואחרים לא היו לימי זיכרון לאומיים, כך גם יום מותו של רבין לא היה יום זיכרון לאומי, אלמלא הנסיבות הנוראיות של מותו – רצח פוליטי.

מן הראוי שיום השנה לרצח רבין יהיה יום של חשבון נפש לאומי, שבו נבחן את דרכה של החברה הישראלית, את חוסנה של הדמוקרטיה, את חוסנו של החוק, את רמת הסובלנות, את היכולת לקיים דיאלוג בוגר ואחראי על המחלוקות בתוכנו, את רמת האלימות, את האחדות הלאומית, את הסולידריות החברתית. בשנים שעברו דנו בערב זה בסוגיות הנוגעות לדמוקרטיה הישראלית. כאשר עסקנו באלימות התמקדנו באלימות פוליטית, וכאשר עסקנו בהפרת החוק התמקדנו בעבריינות אידאולוגית.

השנה החלטנו להרחיב את היריעה מעבר לסוגיה הפוליטית, והקדשנו את ערב יום השנה לנושא האלימות בחברה הישראלית. די לאלימות! כך הכתרנו את הערב, ונעסוק בו באלימות על גווניה השונים.

רצח ראש הממשלה זעזע את אמות הסיפים בחברה הישראלית. הוא התקבל בזעזוע ובחוסר אמון – היתכן שאצלנו תעשה כנבלה הזאת? אצלנו, במדינה היהודית, במדינה הדמוקרטית?

לפני קרוב לשנה, נרצחה כאן, בגולן, בקצרין, מאות מטרים ספורים מכאן, הילדה תאיר ראדה. רצח תאיר זעזע את אמות הסיפים בגולן. הוא התקבל בזעזוע ובחוסר אמון – היתכן שאצלנו תעשה כנבלה הזאת? כאן, אצלנו, בגולן, במקום השקט והשלו הזה, במקום שבו אין נועלים את הדלתות?

אחרי רצח רבין, היו שאמרו שמקרה כה מזעזע לא יכול לחזור שנית. תגובת הציבור על הרצח היתה בעוצמה כה גדולה, המחסנת אותנו מפני רצח נוסף. לעומתם, היו שאמרו שהפעם הראשונה הפכה את הרצח הפוליטי לאופציה. הפעם השניה תהיה הרבה יותר קלה.

חודשים ספורים אחרי רצח תאיר, ארע רצח שני בגולן, בקצרין. רצח משה יינן עבר בתוכנו בשקט, וכמעט ולא הותיר סימן. כאילו... התרגלנו. כאילו משהו קהה בנו.

האם מקרה שני של רצח מנהיג יתקבל בתוכנו באדישות דומה?

זילות חיי אדם בחברה הישראלית, היא תופעה שאין להשלים עמה; שחובה להיאבק בה. ערב זה נועד להשמעת קול ברור נגד כל גילוי של אלימות, פיסית ומילולית. את אבלנו על רצח רבין נבטא בקריאה ברורה – די לאלימות!