הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לשחר אילן – "מורשת רבין בימין: אולמרט ונתניהו מתחרים מי היורש", "הארץ"  25.10.07)

שחר אילן כותב בנימה בלתי מוסתרת של לעג, על ניסיונו של אולמרט להצטייר כיורשו של רבין. הלעג הוא במקום, אך לאו דווקא מן הכיוון אליו התכוון אילן.

בנאומו האחרון בכנסת (5.10.05), פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב' הציג רבין לראשונה את עקרונותיו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זו מורשתו של רבין וצוואתו המדינית. אהוד אולמרט אינו הולך בדרכו של רבין, למרבה הצער. להיפך, הוא חוצה את כל הקווים האדומים של רבין – הוא מוביל לחלוקת ירושלים, לנסיגה מבקעת הירדן ולנסיגה לקווי 4.6.67 (בשינויים קלים). איפה הוא ואיפה רבין.

* "הארץ"