"אגדה יפנית", "הולך בטל", "ואיך שלא", "מסך עשן", "אהבה שקטה", "ככה את רצית אותי", "תני לי מחסה", "הנה אנו המיואשים", "איך עפות המחשבות", "להתראות במבול הבא", "תן לי כוח", "רוצי שמוליק", "אני שוכב לי על הגב", "ברוש", "שמש שמש", "פעם הייתי ילד קטן", "דרך ללא מוצא", "בטי בם", "נפש נקלטת בגוף", "שיר הזרוק", "בדיעבד".
של מי השירים האלה?
אלה הם שירים שלי. מה פירוש אלה השירים שלי? הרי ידוע שהם שירים של אריאל זילבר. נכון, אריאל זילבר שר את השירים האלה, הלחין אותם ואף חיבר את מילות מקצתם ("בטי בם", "דרך ללא מוצא", "הנה אנו המיואשים", "מסך עשן", "ואיך שלא"). אולם הוא לא כתב אותם למגירה. הוא פרסם אותם. ומרגע זה, הם היו נחלת הכלל.
אני אוהב את השירים האלה. גדלתי עליהם. הם מלווים אותי מילדותי. הם חלק ממני, חלק מתרבותי. אריאל זילבר הוא אחד המוסיקאים היוצרים המוכשרים ביותר שקמו לנו, ושיריו הם מרכיב חשוב בתרבות הישראלית.
והנה, קראתי שנורית דאבוש, מנכ"לית הרשות השניה, קוראת להחרים את המוסיקה של אריאל זילבר, בשל דבריו בנוגע ליגאל עמיר.
דבריו של אריאל זילבר מעוררים חלחלה. השקפתו הפוליטית הפנאטית מצמררת ודבריו על יגאל עמיר אינם הביטוי הראשון לה. אולם את היצירה שלו יש לשפוט כשלעצמה, ללא קשר לאישיותו. החרמת מוסיקה היא מעשה טוטאליטרי מובהק. הלקח של רצח רבין הוא העמקת הדמוקרטיה הישראלית, ולא קעקועה. הקריאות להחרים את זילבר הם קעקוע הדמוקרטיה.
לפני שנים אחדות קראו להחרים את יפה ירקוני בשל דברי בלע נוראים שהשמיעה בעת מבצע "חומת מגן" בגנות לוחמי צה"ל אותם השוותה לנאצים. את מאיר אריאל רצו להחרים בשל דבר שטות שאמר בנוגע להומואים. אלכסנדר פן הוחרם שנים רבות בשל היותו קומוניסט. אורי צבי גרינברג הוחרם בידי תנועת העבודה בשל שיר הסתה נקלה שכתב על משמר העמק.
כל החרמות הללו מיותרים וחמורים. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אין מקום בחברה תרבותית להחרמת יצירה תרבותית, גם אם היוצר מעורר סלידה.
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
