הבלוג של אורי הייטנר

"אמרו לו שהחיים זה לא משחק / וקונצים פה אין ... אמרו לו שיהיה כבר מעשי / רמזו לו שיתבגר / אך הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער". את השיר "אמרו לו" כתב עלי מוהר, באירוניה עצמית, על דבקותו, כאוהד, בקבוצת הכדורגל של הפועל ת"א בשנותיה הקשות; דבקות שנראתה קצת פאתטית בעידן של מצליחנות כערך עליון. אולם הפועל ת"א היתה לעלי מוהר הרבה יותר מקבוצת כדורגל. היא היתה סמל לציוויליזציה, בה גדל, בה התחנך וממנה לא רצה להיפרד, גם כש"רמזו לו שיתבגר".

עלי מוהר מעולם לא עזב את תנועת הנוער בה התחנך – "המחנות העולים". הוא מעולם לא השתחרר מהנח"ל. עולם הערכים שלו, כמו גם עולמו התרבותי, הוא של בן להורים שכירים, שחיו חיים של "פשטות רכה", של "הצנע לכת". עלי מוהר הוא יציר מובהק של ארץ ישראל העובדת, של ת"א הקטנה (עם דגש על המרכיב הפועלי, שתמיד היה בה מיעוט), והוא דבק בתרבות הזו כל ימיו. בני דורו, שגדלו באורח חיים כשלו, שהביוגרפיה שלהם דומה לשלו, הפנו עורף לדרך הזו, והובילו את המהפכה החברתית והתרבותית, שבה המעמד הכלכלי, הרווח, התחרות הם הערכים המרכזיים. עלי מוהר דבק בערכים של סולידריות, של צדק חברתי, של ציונות ואהבת מולדת. בטורו השנון "מהנעשה בעירנו", שפרסם לאורך שנות דור ב"העיר", הביע את חוסר הנחת שלו מחיי הזוהר, מתרבות הספין, מהסלבריטאות המוחצנת, מערכי הג'ונגל שהשתלטו עלינו, מהניכור והאטומיזציה. לא היה זה טור פוליטי, אלא טור שעסק בחיי היום יום, אך דווקא בדרך זו העביר את המסרים הללו, המשמרים את רוח הקולקטיב לצד האינדבדואליזם, להבדיל מהאינדבדואליזם האגואיסטי המאפיין את סולם הערכים החדש המתהווה בחברה הישראלית. כן, הוא האמין בערכים הללו. הוא חי את התרבות הזאת. ולא, "הוא לא למד שום לקח", גם כש"אמרו לו שיהיה קצת מעשי". גם כש"רמזו לו שיתבגר".

הדור של עלי מוהר הפנה עורף ל"אנחנו" והמיר אותו ב"אני". מוהר עצמו, אחראי לכמה מהשירים הטובים, היפים והמרגשים שנכתבו כאן בגוף ראשון יחיד, כמו "נגיעה אחת רכה" ("ואת זה אני לא שוכח / ועל זה אני לא סולח / ועל זה אני לא אסלח לך לעולם"), "העיקר זה

הרומנטיקה" ("ניגשתי, גיששתי, ביקשתי, 'תחננתי), "שטח ההפקר" ("ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב / מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב") ורבים אחרים.

אך הוא מעולם לא נטש את ה"אנחנו". שם הטור שלו (שהוא גם שם קובץ המאמרים

שפירסם כספר) – "מהנעשה בעירנו", ממש לא אופייני לכותב בשנות ה-80, לא כל שכן בשנות האלפיים. זהו שם ירחמיאלי משהו – הכתיבה בגוף ראשון רבים, ההזדהות עם העיר "שלנו". כך כתבו בשנות החמישים. מוהר עצמו דימה את עצמו בראיון הטלוויזיוני האחרון שלו, לחוני המעגל שישן מאז שנות החמישים ופתאום הגיח היום. אך הירחמיאליות הזאת אינה מבטאת שמרנות, כי אם חתרנות ואומץ ללכת נגד הזרם. גם כשרמזו לו ... שיתברגן.

על עטיפת הדיסק המשותף לו וליוני רכטר "מחשבות ואפשרויות", מופיעה תמונה של השניים נשענים על אופניים, לבושים מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו לבנה ונעולים בסנדלים תנ"כיות. על עטיפת דיסק האוסף של שיריו "וכך התחיל העצב המתוק", הוא מצולם יחף, ולבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו זרוקה. הפשטות הזאת איפיינה את לבושו, את אורח חייו, את תרבותו. החומרנות היתה זרה לו. שיריו הנוסטלגיים, לא ביטאו רק געגוע לעבר, אלא רצון לדבוק בערכים אותם האמין שיש לשמר גם בהווה ובעתיד. "אז, בבית הספר, על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה את האדמה / וברקע הברושים, שמי שרב חיוורים / האיכר יצמיח לנו לחם / שנהיה גדולים". מוהר מודע לכך שלא הכל היה אידילי כמו התמונה אותה הוא מתאר בשיר "שיעור מולדת". אך "כך זה הצטייר בילדותנו / שהיתה יפה". הוא מודע לפער שבין המציאות לחלום, אך אין הוא מוכן לוותר על החלום. גם אם הוא יודע ש"בדמיוננו התרבו פלאות", אין הוא מוכן לוותר על התמונה שעל הקיר שבה "פטישים ניגנו, מחרשות רנות / יש יוגבים ויש כורמים / ארץ של רועים". הוא יודע שאין זו רק ארץ של רועים, אך אין הוא מוכן לוותר על שיעור המולדת, שבו "המורה אומרת – עוד מעט כבר סתיו" ושבו "היא מראה חצב". אין הוא מוכן לוותר על החינוך הזה, ולכן הוא כותב את המילים הללו, שממש אינן אופייניות לשנות השבעים, בהם הן נכתבו, ואין הוא מתבייש לכתוב בלשון רבים על "ילדותנו", על "דמיוננו" ועל האיכר ש"יצמיח לנו לחם".

למעלה מעשרים שנים אח"כ, הוא מתאר בשירו המקסים "כל עוד", אבא נרגש המלווה את בנו לביה"ס, עוקב אחריו בחשאי, רוצה לחזור עמו אל התמימות, אל הזוך והטוהר. "שוב הם שרים על הגשם / שוב הם שרים על סתיו ... אך הילדים עוד שרים / שיר על יורה וחצב". והאבא, מסרב ללמוד את הלקח, גם כשרומזים לו שיתבגר, כיוון שמדובר בעניין קיומי בעבורו: "וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו / גם אם אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא / גם אם אפול פתאום / יאמר לבי שירה". דרך הילד שלו והילד שבו, הוא מאמין שניתן לתקן את העולם שקולקל בידי המבוגרים "כל עוד עולה הבוקר / כל עוד נכתב הלוח / כל עוד הולך לו בן / ואב בעקבותיו / כל עוד שרים הילדים / על שנה חדשה / כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה".

ב"שיר השיירה", אותו כתב בשנות השמונים, מתרגש מוהר ממה שריגש ישראלים שלושים שנה קודם לכן "בלשונות רבות מספור דיברנו / וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו / ומקומות רבים מאוד עזבנו / ורק מקום אחד רצינו ואהבנו / ומקומות רבים מאוד עזבנו / ואל הארץ, אל הארץ באנו". דבריו על "חוני המעגל" כוונו לשיר הזה. על פי עדותו, הוא ידע שהשיר יתקבל בביקורת ובציניות. אך הוא הרי מסרב לקבל את הרמזים שיתבגר... ואין לו בעיה לכתוב כל כך הרבה "נו" – אהבנו, עזבנו, דיברנו, היכרנו, באנו. ואין לו כל בושה לבטא אהבת מולדת, ושוב – על "איכרים וחלוצים / שעמלו עבדו בפרך / בלי לראות את סוף הדרך". והוא חש נוח מאוד להזדהות עם דורות של ציונים: "מגטאות ומחנות הגחנו / אל הביצות ואל הישימון הלכנו / מקצות ערב, מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה, גם בדגניה". כאילו לא שמע על ההיסטוריונים החדשים... אין זה רק געגוע, אלא גם מחוייבות: "ונמשכת שיירה / מן המאה שעברה ... ועכשיו עוברים אנחנו / לא שקטנו ולא נחנו / לא ימשיכו בלעדינו / זוהי הרפתקת חיינו". כאילו הוא לא שמע על הפוסט ציונים...

עלי מוהר ניחן בהומור משובח, בעיקר הומור עצמי ובאירוניה. כן, הוא מודע לכך שהעולם אליו הוא מתגעגע מצטייר כעולם הולך ונעלם. אך כפי שהוא כתב בשירו הנפלא "שיר נבואי קוסמי עליז", הוא דבק בדרך בה הוא מאמין "לך ישר, לך לבד, אל תפחד ... משהו בך יאמר לך המשך בדרכך". כן, הוא מודע לכך שהמסע הזה קצת סיזיפי. גם הוא מעוניין, לעתים, לנוח. "כמו בריז'יט ברדו שתפסה כבר את העסק / השאירה מאחור את הטוב ואת הרע / ועל העניינים היא צופה מן המרפסת / משהו בך יאמר לך / הפסק". אבל זו אינה דרכו האמיתית. "כל החישובים ייגמרו מאליהם / כמו העץ שקם לתחיה מן השלכת / משהו בך יאמר לך / המשך".

****

זכות היוצרים על צרוף המילים (שכמעט היה לקלישאה) "ארץ ישראל הישנה והטובה" היא של אריק איינשטיין, שהוציא סדרה בת ששה תקליטים הנושאים שם זה. "ארץ ישראל הישנה והטובה" היא עולמו של עלי מוהר. לא בכדי, נוצר החיבור בין מוהר לאיינשטיין.

עלי מוהר כתב לאריק כמה מהיפים בשיריו. הוא גם ערך את הספר הביוגרפי שלו שלו "זו אותה האהבה". אף שאריק איינשטיין מבוגר מעלי מוהר בעשר שנים, הם חולקים אותה ביוגרפיה, אותו געגוע, אותו עולם ערכים.

בהקדמה לספר, כתב עלי מוהר על אריק איינשטיין, דברים הנכונים באותה מידה עליו: "כאן המקום להזכיר אחת מתכונותיו המפורסמות ביותר ... הצניעות. אכן, כשאדם הוא זמר כה מפורסם, נח לבסוף זרקור הפרסום גם על צניעותו... אלא שלפחות בעיניו אין לגישתו זו שום קשר לא לצניעות וגם לא להצטנעות – אין כאן אלא ראייה נכוחה של דברים כהווייתם". וכן "... חי את הרגע שאותו הוא שר – אבל בה בעת גם נזכר בו לא פעם בחיוך, מתבונן בו, קצת מן הצד. החיוך, אגב, אינו מקרי ... מודע היטב לנחיצותו, לחשיבותו כגורם מאזן, המכניס דברים לפרופורציה, והוא אף מתייחס לכך ישירות... לעתים זהו חיוך מרומז, לא יותר מצל של חיוך, אך כשהוא מתלווה למילים של עצב, לשירים כואבים, הוא מציל אותם מכובד ראש מופרז – מ'תהומיות ' של עצב, מ'קדרות' של כאב, ובקיצור – מציל אותם מרגשנות. הומור – כך קוראים לתבלין הקטן אך החיוני הזה, ודומה כי הוא הנשק הסודי שבעזרתו הוא מגיע לאותו איזון מדויק, שהוא, כידוע, אחד מסימני ההיכר של הקלאסיקה".

אהבתם המשותפת של אריק איינשטיין ועלי מוהר להפועל ת"א, וסירובם "להתבגר", נובעת מראייתם את הקבוצה כביטוי לאותו עולם אותו אין הם מוכנים לזנוח. שניהם מודעים לכך שבמידה רבה זו מלחמת מאסף. בעבורם - יותר משהפועל ת"א היא אגודת ספורט, היא סמל של תרבות.

****

עלי מוהר הלך לעולמו ערב פרשת "ויצא", בה מסופר סיפור אהבתו של יעקב לרחל. על הסיפור הזה הוא כתב את השיר היפהפה, אותו שר (איך לא?) אריק איינשטיין, "אחכה". "אחכה, כל הלילה אחכה / וביום את הצאן אשקה / ואחכה // זמן ישטוף / ושנה כמו יום תחלוף / ולבי לא יחדל אהוב / אותך רחל // כוח / תני לי כוח לסלוח / את השקר לשכוח / רק לזכור / כי האבן לא היתה כבדה / אז בשדה, כשפגשתי בך // הו רחל / אחכה ואייחל / וקולי יעקב בליל / אחרי רחל // אחכה / כל הלילה אחכה / וביום את הצאן אשקה / ואחכה לרחל".

יהי זכרו ברוך!

 "מקור ראשון", "שישי בגולן"