הבלוג של אורי הייטנר

בהסכמי אוסלו, ניסתה ישראל את שיטת הסדר הביניים. היה היגיון בניסיון הזה. ההיגיון היה, שהפער בין הצדדים גדול מאוד ולכן קטנים מאוד, עד בלתי אפשריים, הסיכויים שניתן יהיה לגשר ביניהם. הסדר ביניים עשוי לשנות את המציאות. הוא יבנה אמון בין הצדדים, הוא יבנה מערכות יחסים של שלום ושיתוף פעולה ובכך ייצור בהדרגה את מציאות השלום. הנחה נוספת שעמדה בבסיס גישת הסדרי הביניים, היתה שבמציאות הקיימת אין לפלשתינאים מה להפסיד ומכאן נובעת קיצוניותם. כאשר יהיה להם נכס ממשי ביד, בדמות השלטון העצמי של הרשות הפלשתינאית על חלק מן השטחים, הם לא ירצו לסכן את היש ולכן יהיו פרגמטיים יותר. בדיונים על הסדר שלום, מתוך המציאות שתיווצר, הם יפגינו גמישות ופשרנות וניתן יהיה להגיע עמם להסכם. וגם אם לא, בכל מקרה יסתיים המאבק המזויין, וייווצר שלום דה-פקטו.

הסכמי אוסלו נחלו כישלון חרוץ. ישראל רומתה. כל שטח ממנו נסוגה היה בסיס לתוקפנות ולפיגועי טרור רצחניים נגד אזרחי ישראל. הצבא הפלשתינאי שקם ("המשטרה" הפלשתינאית) היה לארגון טרור שהפנה את נשקו, שסופק לו בידינו, נגדנו.

הניסיון נכשל, ננסה דרך חדשה. אהוד ברק בחר בדרך הסדר הקבע. מאחר ולמד מניסיון אוסלו שהסכמי ביניים – פירושם ויתורים ישראליים ללא תמורה, הוא הגיע למסקנה שיש לדלג על שלבים אלה, ולעבור היישר לפתרון הקבע. מאחר והוא הבין שאין סיכוי שהפלשתינאים יתפשרו, הוא הרחיק לכת בהצעותיו אליהם, והציע להם את מה שהשמאל הקיצוני ביותר טען תמיד, שברגע שישראל תציע, יבוא שלום עלינו. הוא הכיר בעיקרון של נסיגה מוחלטת לקווי 49', הציע נסיגה בפועל מקרוב ל100% מהשטחים, ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים שנסיגה מהם אינה אפשרית, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב. הוא הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן, הוא שבר את כל הקווים האדומים. הרי מדובר בהסדר קבע, אין טעם להשאיר עוד קלפים. תמורת הצעתו הנדיבה הוא דרש מהפלשתינאים דבר אחד – שלום. הוא דרש מהם להכריז על סוף הסכסוך ועל העדר תביעות נוספות.

ניסיונו נחל כישלון חרוץ. הצעותיו נדחו בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת פיגועי התאבדות חסרת תקדים, בלינץ' אכזרי, בירי על שכונת גילה, בפצמ"רים וקסאמים על יישובים ישראליים, בפיגועי ירי רצחניים בכבישים.

הניסיון נכשל, ננסה דרך חדשה. אריק שרון הגיע למסקנה שאין לישראל פרטנר להסכמי ביניים ואין לה פרטנר לשלום והציע את דרך ההתנתקות החד צדדית. ישראל תיסוג מכל רצועת עזה. כך, לא תהיה עוד לפלשתינאים עילה לתקוף אותנו מעזה. כדי להבטיח שלא יהיה להם אפילו תירוץ כלשהו, הנסיגה היתה מוחלטת, עד המילימטר האחרון. עקירת היישובים היתה מוחלטת, עד הבית האחרון, עד היהודי האחרון.

גם הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ. השטח שנפל לידי הפלשתינאים היה לבסיס טרור ממנו נורים מידי יום טילים לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מסתבר, שאין עוד צורך בתירוץ הכיבוש. ואם יש צורך בתירוץ, התירוץ הוא ש"עזה הפכה לבית כלא אחד גדול" או הבלים מסוג זה.

והנה, הגיע תורו של אולמרט להפיק לקחים מכישלונות קודמיו. אולמרט מצא פטנט חדש – הסדר מדף. כיוון שאין לנו פרטנר להסדר קבע, לא נגיע להסדר קבע. כיוון שהסדרי ביניים אינם מכובדים בידי הפלשתינאים, לא נחתום על הסדר ביניים. כיוון שנסיגה חד צדדית הופכת את השטח ממנו אנו נסוגים לבסיס לתוקפנות נגדנו, נלך לדרך חדשה.

הרעיון הגאוני, הוא להגיע להסדר קבע, אך לא לבצע אותו בשלב זה, עד שהפלשתינאים יבשילו והטרור יפסק ואז לבצע אותו. מה שמדהים בהצעה, הוא שאולמרט כנראה באמת חושב שהפלשתינאים פראיירים ומטומטמים, אחרי שכבר 15 שנים הם מוכיחים לנו שאנחנו פראיירים ומטומטמים.

אולמרט חושב, שמצא פתרון מבריק. ישראל תסכים לנסיגה מוחלטת, לפחות על פי מתווה ברק, ובכך תוכיח לפלשתינאים ולעולם את רצונה הכן בשלום. אולם ישראל לא תבצע את הנסיגה, כיוון שהמצב הביטחוני אינו מאפשר זאת, ויהודה, שומרון וירושלים ישארו בידינו. כך, אנו נהנה מכל העולמות.

גם הניסיון הזה ינחל כישלון חרוץ. אם הוא לא יסתיים בהסכם, ישראל תואשם שלא ויתרה מספיק. אם יהיה הסכם, הוא יהיה בתנאים הגרועים ביותר לישראל. מרגע החתימה עליו, יתחיל מסע הלחצים האדיר לבצע את ההסכם. למסע הזה יצטרפו גורמים בשמאל הישראלי. סוף סוף, הם יספרו לנו, הגענו להסכמה עם הפלשתינאים על שלום. אסור לתת לחלון ההזדמנויות הזה להסגר. מי יודע אם אבו מאזן ישרוד? אם לא נחזק אותו וניתן לו נכסים אמיתיים, החמאס ישתלטו על יו"ש וההסכם יתפוצץ. חייבים למהר ולממש אותו. נכון, יש היום פיגועי טרור, אך הם כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם לא נזדרז לסגת, כפי שהתחייבנו בהסכם. שיטת הסדר המדף היא מלכודת מסוכנת לישראל.

המדהים בתהליך שתיארתי, הוא שאחרי כל כישלון נעשתה למידה, אך הלקחים שהופקו הם טכניים. לא הופק הלקח המהותי – הכישלונות נבעו מסיבה אחת: הפלשתינאים אינם מכירים בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, ולכן אין להם כוונה להפסיק את מלחמתם, וכל ההסכמים והמשאים ומתנים הם אמצעי של הפלשתינאים להתחזק, בדרכם למימוש מטרתם.

בכמה דם נשלם על הניסיון הזה? מה יהיה הפתרון היצירתי הבא, אחרי שיכשל הסדר המדף?

... מתי הם ילמדו?

* "מקור ראשון"