הבלוג של אורי הייטנר

במשך עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים, נסוב השיח הציבור בישראל סביב שאלת הפשרה הטריטוריאלית. צד אחד בוויכוח שלל את הפשרה מכל וכל, ותבע במפגיע מימוש זכותנו המלאה על א"י המערבית כולה, ללא נכונות לסגת אף שעל. הצד השני בוויכוח, הסכים, למען השלום ובשל הבעיה הדמוגרפית, לפשרה בה ישראל תיסוג משטחים ביו"ש.

מי שהגה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, עוד במהלך מלחמת ששת הימים, היה יגאל אלון. נקודת המוצא שלו, היתה זכותו של העם היהודי על כל א"י, וזכותה של ישראל, כמדינה שהותקפה והתגוננה, לספח לשטחה את השטחים החיוניים לביטחונה ולמימוש יעדיה הלאומיים. עם זאת, כדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ומתוך נכונות לשלם מחיר למען השלום, ישראל מוכנה לוותר על שטחים. על פי תכנית אלון, היה על ישראל לוותר על כשני שליש מן השטחים.

לצד שתי העמדות הללו, היתה גישה נוספת ששללה את הפשרה, ותבעה נסיגה ישראלית מוחלטת. רק השמאל הרדיקלי, ההזוי, צידד בעמדה זו. זו היתה דרכם של אורי אבנרי ושל רק"ח.

הפשרה הטריטוריאלית היתה עמדתה העקבית של מפלגת העבודה לאורך שנים. יצחק רבין שינה את דעתו בנושאים שונים, כמו למשל בנושא המו"מ עם אש"ף, אך עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה הטריטוריאלית. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין לראשונה את תכניתו להסדר הקבע. היתה זו תכנית של פשרה טריטוריאלית, והיא היא צוואתו המדינית ומורשתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

מי שסטה מהדרך ונטש את רעיון הפשרה היה אהוד ברק. בקמפ-דיוויד ובטאבה, ויתר ברק

על הפשרה והציע נסיגה מלאה (ויתור כמעט על כל השטחים, ותמורת אחוזים בודדים שהנסיגה מהם בלתי אפשרית בשל התיישבות ישראלית צפופה, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב). ברק עשה זאת, מתוך אובססיה מגלומנית להיות האיש שישים קץ לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כזכור, הצעתו מרחיקת הלכת נדחתה באש, בטרור ובאינתיפאדה קשה.

במקום הצהרה ברורה של ישראל, שהצעות ברק בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, הן הפכו להיות דרכה החדשה של מפלגת העבודה. מאז קמפ-דיוויד, אין עוד מי שנושא את דגל הפשרה.

כשקמה "קדימה" ניתן היה לצפות שהיא תחזור ותשא את הדגל הזה. "קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובאופן טבעי סביר היה להניח שבין תפיסת האף שעל לפלשתינאים לתפיסת האף שעל לישראל, היא תחזור ותציג את הפשרה הטריטוריאלית. אני משוכנע שזו היתה כוונתו של שרון. אין לי ספק שלכך התכוונו בוחריה. מסתבר, שאהוד אולמרט וציפי לבני, שהתחנכו על "שתי גדות לירדן", אימצו את הקו הרדיקלי ביותר של השמאל הקיצוני.

ואף על פי שאין מי שנושא היום את דגל הפשרה – זו הדרך השפויה והראויה ביותר. דרושה – מפלגת מרכז, שתשוב ותשא את הדגל.

* "קו למושב"