הבלוג של אורי הייטנר

ר' אלעזר פישל סאלומון, מחלוצי יסוד המעלה, כתב בכ"ה בשבט תרמ"ד 1884 מכתב לחותנו, ובו כתב, בין השאר: "... נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשר מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים, זאת נטענו בשבוע העברה". ט"ו מאות אילנות בט"ו בשבט תרמ"ד – זו העדות הראשונה למנהג נטיעת אילנות בט"ו בשבט.

שש שנים אח"כ, יצאו ילדי זכרון יעקב בלוויית מנהל בית הספר, הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, עם שתילים בידיהם, ונטעו עצים בלב המושבה. בעקבותיו נהגו כך בתי ספר נוספים במושבות העליה הראשונה. בשנת תרס"ח 1908 מוסד המנהג, כאשר מרכז אגודת המורים הכריז רשמית, שט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות.

חג הנטיעות – ימיו כימי הציונות. המסר של החג הוא מסר של הכאת שורשים של העם היהודי בארץ ישראל, מסר של התיישבות. שירו של ש' בס "המנון לט"ו בשבט" הסתיים במילים: "ומי אם לא אנו / כל נערה ונער / נוסיף פה עוד יער / אל יערות עם". ובשירו של י' שנברג "שירו לשתיל" שרו השותלים: "זה היום נטע ונשתול / ונכה פה שורש".

ההתיישבות העובדת ראתה בט"ו בשבט, חג הנטיעות, חג חשוב המציין את היאחזות העם בארצו. אחד ממוקדי הוויכוח בין הציונות הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה הציונית, היה סביב שאלת מהות ההתיישבות. אורי צבי גרינברג כתב שארץ נכבשת בדם / ורק הנכבשת בדם מקודשת לעם / בקדושת הדם. בשירו הוא לועג לאבות תנועת העבודה שהאמינו שארץ נכבשת בהתיישבות והזכיר שבמעדר חופרים את הקבר וקוברים את המת.

תנועת העבודה ראתה את ההתיישבות כעיקר, ואת הנשק כרע הכרחי להגנה על המפעל הציוני, כדי לאפשר את קיומו. רחל המשוררת שרה "לא שרתי לך ארצי / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה בשלל קרבות / רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים /  רק שביל כבשו רגלי / על פני שדות".

החג שציין את הקשר בין עם לאדמתו באמצעות נטיעת העץ הוא ט"ו בשבט. בתנועה הקיבוצית היה זה חג חשוב ומרכזי. הנה, ציטוטים מספר מטקס הנטיעות בקיבוץ מזרע, ט"ו בשבט תשכ"ג 1963: "אנו ניטע למען נעמיק שורש!... אנו ניטע למען תפארת ישראל ... למען החיים והשלום!... אנו נוטעים עם כל ילדי ישראל את העצים האלה כאות ברית נצחים שלנו עם אדמתנו". אני שב ומדגיש, אין המדובר בטקסט של מאחז בלתי חוקי בשטחים, אלא של טקס ט"ו בשבט בקיבוץ של השומר הצעיר.

והיום? ובכן, בשורות טובות. גם היום עוסקת התנועה הקיבוצית בנטיעות. גם היום מארגנת התנועה הקיבוצית טקס נטיעות בט"ו בשבט. גם היום רואה התנועה הקיבוצית ערך בנטיעה, בהשתרשות, בהכאת שורשים. אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית מזמין את החברים לאירוע המרכזי בט"ו בשבט:  טקס נטיעות... עם פלשתינאים על אדמות חקלאי הכפר קפאין.

ונשאלת השאלה – כאשר מדובר על אגף המשימות הלאומיות, הכוונה למשימות של איזה לאום? ומה הוא המסר של העדכני של התנועה הקיבוצית לט"ו בשבט – הכאת שורשים פלשתינאים והעמקת זיקתם לארץ? "שוחרי השלום והסולידריות" יהיו שם, מבטיח יוזם האירוע יואל מרשק. וחשבתי בלבי... אולי לכבוד ט"ו בשבט, יצליח מרשק להביא את שוחרי השלום והסולידריות מקרב הפלשתינאים לנטוע עצים ביישוב יהודי. לא, לא בהתנחלות בשטחים, רחמנא לצלן. אבל אולי בגבעת השלושה, קיבוצו של יואל? אולי בקיבוץ מצר, שהנטיעות נעשות בקרבתו? לא, שוחרי השלום והסולידריות הם מי שהופכים את ט"ו בשבט לחג של הכאת שורשים פלשתינאיים בארץ. ועל כך לא נותר אלא לשאול את יואל ושותפיו: חבר'ה, שמא התחרפנתם?

אני יודע שבעקבות מאמר זה יופעל מיד המנגנון האוטומטי של מכתבי התמיכה הספונטניים במפעליו של יואל מרשק. לא נותר לי אלא לשתף את הקוראים בספקותיי, האם רגש הסולידריות עם הפלשתינאים מניע את יואל, או שמא רגש הסולידריות עם הרייטינג התקשורתי, הצפוי בטקס ט"ו בשבט הפוסט ציוני המוזר הזה.

* "הקיבוץ"