הבלוג של אורי הייטנר

בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי מלחמת שלום הגליל, הכריז ראש הממשלה מנחם בגין חגיגית, בצטטו מספר שופטים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" והוסיף שלא תיפול עוד אף קטיושה.

חודשים ספורים מאוחר יותר, ציטטו כותרות העיתונים את דבריו של יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, היום השר רפי איתן, לפיהם צפויות לנו עוד 100 שנות טרור.

11 שנים מאוחר יותר, בשובו מחתימת הסכם אוסלו וערב הדיון וההצבעה בכנסת על ההסכם, הכריז שר החוץ, היום הנשיא שמעון פרס: "תמו מאה שנות טרור".

שלוש נבואות. רבע מאה חלפה מאז דבריהם של בגין ואיתן. 14 שנים – מאז דבריו של פרס. מי צדק? מי טעה?

מנחם בגין טעה והטעה. מבצע שלום הגליל הסתבך למלחמה ממושכת חסרת תכלית. ישראל שקעה בבוץ הלבנוני, בפוליטיקה הלבנונית הסבוכה. שלוש שנים חלפו עד נסיגתה אל רצועת הביטחון ועוד 15 שנים עד הנסיגה מכל לבנון. הגבול עם לבנון המשיך לבעור. הקטיושות המשיכו לפגוע והגיעו אל שיאן במלחמת לבנון השניה, המלחמה הצודקת כל כך והכושלת כל כך.

גם שמעון פרס טעה והטעה. הטרור אחרי אוסלו הגיע למימדים שמעולם לא חווינו כמותם בכמות ובאיכות, בעוצמה, באכזריות וברוע; פיגועי התאבדות, פיגועי ירי, חטיפות חיילים, מעשי לינץ', ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית הם מנת חלקנו מאז ההסכם ועד עתה. ההסכם היה מתחילתו מעשה הונאה של הפרטנר, רב המרצחים ערפאת. הוא מעולם לא התכוון לקיים את ההסכם ומעולם לא הרהר בהפסקת הטרור.

קיים הבדל תהומי בין הדרך בה כל אחד משני המנהיגים נטל אחריות על הטעות וההטעיה. בגין הכריז שאינו יכול עוד, התפטר והעניש עצמו בהסתגרות עד יומו האחרון. שמעון פרס מעולם לא הודה בטעותו, המשיך לשווק את הזיותיו ונישא על כנפיהן לנשיאות המדינה. אולם קיים דמיון רב בין שתי הנבואות; בין שתי השגיאות. בשני המקרים היו אלו הצהרות רהב של מנהיגים באופוריה, שהאמינו שבמעשה חד פעמי שחוללו, הם שינו את פני ההיסטוריה והביאו אלינו את אחרית הימים. בשני המקרים מדובר במשיחיות שקר.

רבע מהתקופה שקצב רפי איתן חלפה, ולפחות עד כה, למרבה הצער, הוא צדק. אוי, כמה שהוא צדק.

למה רפי איתן צדק במקום שבו בגין ופרס טעו? האם בישראל ובמזרח התיכון להיות פסימי פירושו להיות ריאלי? האם במציאות חיינו אין מקום לחזון, להצבת אופק אופטימי ואין מנוס מהשלמה עם מציאות פסימית?

איני חושב כך. אכן, רפי איתן התבטא באופן ריאלי, בניגוד לבגין ולפרס. אולם הוא לא בהכרח אמר אמירה פסימית.

פסימיות אינה ריאליזם אלא ייאוש. האמירה שצפויות לנו עוד 100 שנות טרור נובעת מניתוח קר ומפוכח של המציאות המזרח תיכונית, והבנה שהערבים בכלל והפלשתינאים בפרט אינם מתכוונים בעתיד הנראה לעין להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י.

השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם התובנה הזאת. ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט אינו בין מי שמכיר במציאות לבין מי שמתכחש לה, אלא בין מי שנבהל מהמציאות לבין מי שמעז להתמודד עמה.

מאה שנות טרור מאחורינו, ואף על פי כן בנינו את הארץ, הקמנו את המדינה והציונות רשמה הישגים כבירים. המנהיגות הציונית היתה ריאלית, אך היא היתה אופטימית, ודגלה ב"אף על פי כן" – אכן, הערבים אינם מוכנים לקבל אותנו, אולם על אפם וחמתם נגשים את חזוננו.

גם היום, ניתן להתייאש לנוכח ההכרה במציאות, לקרוא להיכנע לתביעות האויב מתוך אשליה שנשיג בכך קצת שקט ("אפילו על שבועיים היינו מתפשרים"), לנסות באופן אובססיבי לזכות בבדל הכרה ערבית במציאות קיומנו מתוך נכונות לשלם תמורתה כל מחיר, מופקע ככל שיהיה. זאת גישה פסימית, שאינה בוטחת ביכולתנו להתמודד כראוי עם המציאות הריאלית.

אני שייך לאופטימיסטים, המאמינים בכך שחרף התנגדות הערבים ומאבקם בנו, מדינת ישראל תמשיך להתקיים, לשגשג ולפרוח; בכוחנו לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לבנות מערכת חינוך מפוארת, על אפם ועל חמתם של המסרבים להכיר בזכות קיומנו. רפי איתן צדק, אך אין כל סיבה להתייאש כתוצאה מההכרה במציאות, אלא לראות במציאות הזאת אתגר גדול.  

* "ישראל היום"