הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לעקיבא אלדר, "מכונית אחת לאלף תושבים", "הארץ" 8.1.08)

לפני למעלה משבע שנים, שבועות אחדים לאחר פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית שלאחר ועידת קמפ-דיוויד (המוכרת יותר בשמה המכובס "האינתיפאדה השניה"), נסעתי בשעת ערב בכביש 443 בדרכי מירושלים לת"א. בהתקרבי לצומת מכבים, נורתה לעבר מכוניתי אש מן המארב. הקליעים פיספסו את המכונית במילימטרים ספורים. לנהג הרכב שעבר במקום שניות ספורות לפניי, לא שיחק המזל. מכוניתו נפגעה והוא נפצע פצעים אנושים.

מזה למעלה משבע שנים, זאת המציאות בכביש; מציאות של תקריות אש ויידוי אבנים ובקבוקי תבערה. כמובן שהיום, לאחר סגירת הכביש מפני הפלשתינאים, המצב הוטב באופן משמעותי.

במאמרו, עקיבא אלדר מתעלם לחלוטין ממציאות זו, שגבתה מחיר דמים כבד. אלדר ממקד את ביקורתו החריפה אך ורק בדרך ההתגוננות של ישראל – האיסור על הפלשתינאים לנסוע בכביש. אין אלדר בוחל במילים קשות כדי לתאר את האפליה והקיפוח וההתעמרות של ישראל כלפי תושבים השלווים של הכפרים הסמוכים לכביש, אך מן הגורם לצעד הזה הוא מתעלם.

ניתן לא להסכים עם סגירת הכביש. ניתן לבקר את ההחלטה, אפשר לטעון שמדובר בצעד בלתי מידתי, אפשר להציע פתיחתו לתקופת ניסיון לאחר זמן כה רב. אולם מה שמקומם בכתיבתו של אלדר, הוא התעלמותו מהגורם להחלטה והצגתה כשרירות לב, אטימות ואכזריות.

אלדר מגלה אכפתיות ראויה לציון לסבלם של הפלשתינאים, אך בה בעת הוא מפגין חוסר אכפתיות ואדישות לסבלם של הנהגים הישראלים ההופכים קורבן לטרור רצחני ומסכנים את חייהם.

* "הארץ"