הפגנתו של האב השכול אליפז באלווה מיציע המוזמנים של הכנסת בעת נאומו של ראש הממשלה בדיון על מסקנות ו' וינוגרד והוצאתו משם, הזכירו לי אירוע מלפני 15 שנה.
ב-27.4.93 נערך בכנסת דיון על הצעות לסדר היום בנושא המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. ראש הממשלה יצחק רבין אמור היה להשיב להצעות. קבוצה של פעילי ועד יישובי הגולן בראשותי, באה לכנסת במטרה להפגין מתוך יציע המוזמנים, בעת נאומו של רוה"מ.
התכנית היתה להסתיר מתחת לבגדינו כרזות "אין לרבין מנדט לוויתורים בגולן", ובשעה שידבר בזכות הנסיגה, להוציאן ולהניפן אל מול פניו, וחשוב יותר – אל מול מצלמות הטלוויזיה ודרכה לכל בית בישראל.
הבעיה שעמדה בפנינו היא כיצד להגיע ליציע המוזמנים, השמור לאח"מים. פנינו לח"כ (לשעבר) משה פלד, חבר קיבוץ בית השיטה וידיד הגולן, סיפרנו לו על תכניתנו וביקשנו אותו לסדר לנו כניסה ליציע המוזמנים. וכך היה.
ישבנו לאורך הדיון והאזנו לנאומים (המשמימים למדי, יש לציין). לשיא הדריכות הגענו לקראת נאומו של ראש הממשלה. והנה, להפתעתנו, יו"ר הכנסת הודיע שאת תשובת הממשלה ימסור השר חיים רמון.
היתה זו אכזבה גדולה. היה עליי להחליט האם לוותר על ההפגנה ולהמתין להזדמנות אחרת. מצד אחד, מדובר בפעולה שאי אפשר לחזור עליה פעמיים וחבל לבזבז אותה על פחות מנאום של ראש הממשלה. מצד שני, כבר היינו שם, הצלחנו להכנס ליציע המוזמנים, הצלחנו להכניס את הכרזות ומרבית הפעילים היו מתנדבים שוויתרו על יום עבודה ונסעו לירושלים במיוחד לצורך ההפגנה. החלטתי לבצע את הפעולה גם במצב שנוצר.
בעיצומם של דברי רמון, הוצאנו מתחת לחולצותינו את הכרזות והנפנו אותן מול פניו. פרצה מהומה. בתוך שניות רצו לעברנו הסדרנים וסילקו אותנו מהמקום.
בערב, ההפגנה שלנו סוקרה בהרחבה ב"מבט" (בערוץ היחיד שהיה אז) ולמחרת תמונתנו עם הכרזות עיטרו את העמודים הראשונים של העיתונים. המבצע הוכתר בהצלחה.
****
כשראיתי השבוע את הפגנתו של אליפז באלווה, חשתי הזדהות עמו (גם אם הוא אמר דברים שאיני יכול לקבלם, כמו איום בוויתור על האזרחות וכו'). בוודאי גם הוא ידע, כמונו, שהפגנה בכנסת אסורה, ובצדק. אולם גם הוא, כמונו, חש שלפעמים זכות הצעקה מאפשרת גם פריצת גבולות מסויימת.
עם זאת, איני מקבל את הביקורת על הוראת היו"ר דליה איציק לסלקו מן היציע. הוא את שלו עשה, אך חובתו של מי שמופקד על הסדר למלא את תפקידו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
