מאבקן של תנועות המחאה בעקבות מלחמת לבנון השניה הוא מאבק צודק ובמרכזו דרישה צודקת. המאבק צודק, כיוון שמדינת ישראל אינה יכולה לעבור בשתיקה על החרפה – הכישלון החרוץ של ישראל במלחמה נגד ארגון טרור, חוסר היכולת להפסיק או לצמצם לאורך למעלה מחודש ימים את ירי הטילים ששיתק את כל צפון המדינה, דרך ניהולה הדשדשני של המלחמה. הדרישה המרכזית של המחאה – לקיחת אחריות והתפטרות של הקברניטים, צודקת לחלוטין.
התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ והדחתו של עמיר פרץ בבחירות המקדימות במפלגת העבודה הן בהחלט הישג של המחאה. אולם בראיה כוללת, המאבק נכשל. ראש הממשלה, האחראי העליון לכשלי המלחמה, נשאר בתפקידו. אהוד ברק החליט להישאר בממשלה. המחאה לא הצליחה להתרומם ולצבור תנופה (למעט הפגנת הענק לאחר פרסום הדו"ח החלקי של ו' וינוגרד).
אפשר להאשים בכך את הספין של ראש הממשלה וסביבתו, שהצליחו להציג דו"ח חמור וקטלני על ראש הממשלה, כדו"ח חיובי ומטהר. אך תהיה זו בריחה של קברניטי המאבק מחשבון נפש אודות אחריותם לכישלון.
הכישלון נבע ממספר גורמים. הראשון, היה המסר בראשית המאבק – תביעה להקמת ו' חקירה ממלכתית. במסר זה שלושה כשלים. האחד, המשפטיזם, שתרבות ועדות החקירה היא חלק ממנו, משתק את הדמוקרטיה ומקשה על תפקודה. היועץ המשפטי מזוז העיד שמלחמת לבנון השניה היתה המלחמה הממושפטת ביותר בתולדות המדינה. עובדה זו היא חלק מן הגורמים לכישלון. המשפטיזם גורם לראש קטן ולפחד מלקיחת סיכונים, או במילים אחרות, לדשדוש. אי אפשר לתקן את המעוות באמצעות העיוות עצמו.
השני, הציפיה לוועדה ממלכתית שתביא להדחת נבחרי ציבור היא סכנה לדמוקרטיה. חמישה אנשים, מכובדים ככל שיהיו, אינם יכולים להוות תחליף לתהליך הדמוקרטי. על הוועדה, ממשלתית או ממלכתית, להגיע לחקר האמת ולהציגה לציבור. על הציבור ונבחריו להסיק את המסקנות הפוליטיות.
השלישי, התביעה לו' חקירה סתרה את המסר המרכזי – התביעה להתפטרות הקברניטים. איך אפשר גם לתבוע את ההתפטרות וגם לדרוש ועדה? אם דורשים ועדת חקירה ממלכתית, יש להמתין למסקנותיה. אם דורשים התפטרות – לשם מה ועדת חקירה? כך התמוסס המסר והתמוסס המאבק.
הגורם השני לכישלון הוא הדה קרדיטיזציה שנעשתה לוועדת וינוגרד והניסיון להציגה כוועדה מטעם. גם היום, אחרי דבריו של פרופ' דרור, שהוצגו בצורה מסולפת למדיי, אין מקום לטענות הללו. מדובר בוועדה מכובדת, שאנשיה ישרים והגונים, והם עשו עבודה מצויינת – כתב אישום חריף ביותר כלפי הממשלה. ההאשמות כלפי הוועדה היו משוללות יסוד והציבור לא קנה אותן. הטרדת הוועדה באמצעות בג"ץ, ששיתף עמה פעולה, היתה חרב פיפיות של המאבק.
הגורם השלישי לכישלון, היה הניסיון ליצור מכנה ציבורי משותף רחב ככל האפשר באמצעות הנמכת המסר למכנה המשותף הנמוך ביותר. הניסיון לאחד את מי שהתנגדו למלחמה מעיקרה עם מי שסבורים שהיא היתה מוצדקת אך נוהלה בהססנות ובפחדנות; את מי ששללו עקרונית את עצם המהלך הקרקעי עם מי שסברו שהוא נעשה מאוחר מידי ומעט מידי, היה מלאכותי. התלכדות בעלי דעות שונות למאבק משותף על נושא שעליו הם מסכימים היא תופעה מבורכת, אך התלכדות מלאכותית של בעלי דעות מנוגדות סביב הנושא עליו הם חלוקים, אינה מעוררת אמון. וכך, כדי לשמור על המכנה המשותף, ההתמקדות היתה רק בקריאה להתפטרות ראש הממשלה. אך יש מקום לבדק בית ערכי ותרבותי, של שחיקת הנכונות לשלם את המחיר הנדרש לקיום המדינה והגנתה וההליכה שבי אחרי אשליות השלום. לשיח הזה, החשוב יותר מהתביעה להתפטרות אולמרט, לא היה מקום במאבק שהתבסס על המכנה המשותף הנמוך ביותר.
הגורם הרביעי, היה טענת "הספין המושחת" בנוגע למהלך הקרקעי ויצירת הציפיות המוגזמות שזה יהיה המנוף להדחת אולמרט. היה זה כשל משולש – לוגי, ערכי וטקטי. כשל לוגי – אם מטרת אולמרט היתה רווח פוליטי מהמהלך, הרי שהוא ציפה שיהיה זה מהלך מוצלח שיביא לניצחון. המטרה במלחמה היא לנצח, וקבלת החלטה שתביא לניצחון היא ההחלטה הלגיטימית ביותר. בדיעבד, המהלך נכשל, אך ודאי שלא היה ספין מושחת. כשל ערכי – אפשר וראוי להתנגד לראש הממשלה, אך יש להזהר מאוד מפני דה-לגיטימציה שלו. אני מעריך ומוקיר את עוזי דיין, אך אמירתו שאין לאולמרט סמכות מוסרית לשלוח חיילים לקרב היתה אמירה חמורה ומסוכנת. אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר ומכאן סמכותו לשלוח חיילים לקרב. אמירה כזאת מעודדת סרבנות, בימים בהם ישראל מצויה במלחמה קשה בדרום. הכשל הטקטי – מיקוד הציפיות הציבוריות ערב פרסום הדו"ח, באישוש טענת הספין בידי הוועדה, איפשרה להציג באופן מעוות את הדו"ח כטיהורו של אולמרט.
תוצאת הכישלון הזה היא המשך שלטונו של אולמרט. חבל.
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
