הבלוג של אורי הייטנר

הכרזת העצמאות של קוסובה עוררה יצרים רבים בתוכנו. באינטרנט מתרוצץ מאמר ימני, קיצוני וגזעני, המזהיר מפני השתלטות ה"אסלאמו-נאצים" על אירופה ועל ישראל. בסגנון הרבה יותר מתון, אך במסר דומה, התייחסו גם ח"כ אריה אלדד ואחרים לאירוע ההיסטורי. אלדד עצמו קרא לישראל שלא להכיר בעצמאות קוסובו, מחשש לתקדים. משמאל היו שברכו על הצעד הקוסובי, והצביעו עליו כמודל למה שעתיד להתרחש כאן. הגדיל לעשות המנהיג הפלשתינאי יאסר עבד רבו שאיים בהכרזת עצמאות פלשתינאית דוגמת קוסובו, אם המו"מ בין ישראל לפלשתינאים יכשל.

קיימת בתוכנו איסלאמופוביה פאבלובית, אך לא כל מה שמריח אסלאם, מעיד על קנאות נוסח אל-קעידה, חיזבאללה וחמאס. בקוסובו מדובר באסלאם חילוני ומתון, רחוק מאוד מהקנאות הפונדמנטליסטית. יתר על כן, מנהיגי קוסובו שהתראיינו לכלי התקשורת, דיברו על ישראל באהדה ובהערצה והציגו אותו כמודל לחיקוי.. מן הסתם, יהיו שיסבירו זאת במיתוס אודות ההשפעה היהודית והישראלית על מדיניות ארה"ב, אך הרי במקרה זה אין צורך בלובי יהודי, שכן ארה"ב תומכת בקוסובו ובעצמאותה. כנראה שמדובר באמת בפוטנציאל של ידידות אמת. ידידות עם מדינה מוסלמית באירופה היא אינטרס ישראלי מובהק. איזו סיבה יש לדחות את היד המושטת.

האנלוגיה בין קוסובו לבין אפשרות הקמתה של מדינה פלשתינאית מופרכת מעיקרה, כיוון שאין כל דמיון בין שני המקרים. בקוסובו הסכסוך מתמקד בשאלת הריבונות על קוסובו. אין כל ויכוח על קיומה של סרביה ועל ריבונותה. אין לקוסובים כל טענה לזכות על סרביה וכל תביעה נגד סרביה.

הקוסובים  גם אינם פועלים נגד סרביה, אינם מפעילים נגדה טרור ואינם פוגעים באוכלוסייתה האזרחית. מקוסובה לא נורים קסאמים לעבר ערים סרביות, לא יוצאים מחבלים לפוצץ עצמם ברחובות הערים הסרביות. הקוסובים אינם מבקשים להציף את סרביה במיליוני קוסובים כדי להרסה מבפנים ולהשמידה באמצעים דמוגרפיים. כל רצונם של הקוסובים הוא בעצמאות, בארץ שבה 95% הם קוסובים מוסלמים. הם מעוניינים להתנתק מסרביה, שרק לפני פחות מעשור טבחה בקוסובים וגירשה מאות אלפים מבתיהם.

כאן, הסכסוך שונה בתכלית. הפלשתינאים אינם מכירים ואינם מוכנים להכיר בישראל, המדינה היהודית, ובזכותה להתקיים. הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על זכות קיומה של מדינת ישראל.

אילו כל חפצם של הפלשתינאים היה קיומה של מדינה פלשתינאית בחלק מא"י, משאלתם היתה מתמלאת מזמן. החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, נתנה לפלשתינאים את רוב שטחה של א"י המערבית, כדי שיקימו בה מדינה. אך הם דחו בכל תוקף ודוחים עד היום את ההחלטה, כיוון שהיא הציעה מדינונת גם ליהודים בא"י, ולכך הם לא היו מוכנים בשום אופן. ואת המדינה שקמה הם ניסו, יחד עם אחיהם במדינות ערב, להטביע בים של דם, מיד עם הקמתה .

לאחר הסכם אוסלו והנסיגה הישראלית, תחילה מעזה ויריחו ואח"כ מכל הערים הגדולות ומכל "שטח סי"ביש"ע, קמה מדינה פלשתינאית, למעשה, ביהודה ושומרון. כל ענייני המדינה נוהלו בידי ממשלה פלשתינאית. על הביטחון הופקד צבא פלשתינאי (שכונה "משטרה"). במשך שש שנים הפלשתינאים לא ראו אפילו חייל ישראלי אחד. ובכל זאת, ודווקא לאחר שברק הציע להם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שניתן לדמיין, הם הגיבו במלחמת טרור תוקפנית נגד ישראל ואזרחיה. במשך שנה וחצי ישראל הבליגה, מתוך רצון לשמור על ריבונותה של המדינה הפלשתינאית. רק כשכלו כל הקצין לא נותרה לישראל ברירה זולת מבצע "חומת מגן", שצמצם מאוד את הריבונות הפלשתינאית. הרשות הפלשתינאית חזרה להיות רשות אוטונומית, המנהלת את ענייניה האזרחיים, אך צה"ל וזרועות הביטחון פועלים  בשטחי הרשות כדי לסכל את פיגועי הטרור.

לאחר ההתנתקות, ניתנה לפלשתינאים הזדמנות לבנות נוספת להקים מדינה עצמאית ברצועת עזה. כל העולם, וארה"ב בראשו, רצה לתרום הון בל ישוער, לשיקום הכלכלה הפלשתינאית ברצועת עזה. אילו הניתוח הכואב של ההתנתקות היה מצליח, אין ספק שהוא היה מחזק מאוד את התביעה הפלשתינאית לנסיגה ישראלית גם מיו"ש. אך מיד אחרי ההתנתקות נמשכו התוקפנות הפלשתינאית ופשעי המלחמה נגד אזרחי ישראל. התוקפנות הזו החלה עוד כשפת"ח שלט ברצועת עזה, ונמשך תחת שלטון חמאס.

כל ההזדמנויות הללו הוחמצו מסיבה אחת – הפלשתינאים אינם מוכנים להתפשר על מדינה לצד ישראל. אין הם מוכנים לוותר על חלומם הגדול – מדינה פלשתינאית על חורבות ישראל. אי ההכרה בישראל ובזכות קיומה, היא לב הסכסוך. כל עוד לא יכירו הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה היהודית, הם מעידים על עצמם שאין הם פרטנר אמיתי לשלום על בסיס פשרה. כל עוד זה המצב, אין מקום לקיומה של מדינה פלשתינאית.

* "ישראל היום"