הבלוג של אורי הייטנר

פורום ראשי תנועות ההתיישבות התכנס באווירת חירום – סכנה להתיישבות! הוקם צוות בין משרדי לדיון בעתידם של יישובים בתת אכלוס, כשעל סדר יומו - תכנית לשלול מיישובים זעירים להמשיך בהחזקת אמצעי ייצור המתאימים ליישובים גדולים. תנועות ההתיישבות זועקות חמס – שוד ושבר! צעד אנטי התיישבותי! רוצים לפרק יישובים! קדימה למאבק!

כמי שרואה בהתיישבות ערך ציוני עילאי, כל פגיעה בהתיישבות מקפיצה אותי, ובכל מאבק למען ההתיישבות אני רואה חשיבות רבה. השאלה היא האם באמת מדובר בצעד אנטי התיישבותי? והאם מאבק נגד המהלך הוא אכן מאבק בעד ההתיישבות?

האם הגודל קובע? בהתיישבות, יש חשיבות לגודל. יש מינימום מסויים של מתיישבים, שבפחות ממנו אין יישוב. איני מדבר על יישוב קטן. יישוב קטן הוא צורת התיישבות לגיטימית. אבל קיבוץ שאין בו 50 חברים, הוא אינו קיבוץ קטן. הוא אינו קיבוץ. הוא אינו יישוב. ומאחר ובשנים האחרונות אין מקימים יישובים, הרי שאין המדובר ביישוב שעלה לקרקע לפני 3 שנים ועדין אין בו 50 חברים. מדובר ביישובים בני עשרים שנה, בני שלושים שנה, שאינם מצליחים להגיע לקו המינימום של יישוב בר קיימא. ביישוב כזה, ליתר דיוק – בנקודת התיישבות כזו, משהו פגום מן היסוד. סביר להניח, שללא טיפול בהלם, לא יחול השינוי הדרסטי שיהפוך אותה לגוף חי וגדל ויגרום לה להחליט לקלוט.

העם היהודי משקיע הון רב בכל נקודת התיישבות, על מנת שתהיה יישוב. אם לאחר שנים כה רבות הנקודה אינה הופכת ליישוב – ההשקעה היתה לשווא. האם לא לגיטימי לשאול את השאלה הקשה, האם ראוי להשקיע באותה נקודה אמצעי ייצור כמו ביישוב גדול? האם באמת השאלה הזו מבטאת גישה אנטי התיישבותית? אולי להיפך, השאלה הזו מבטאת גישה התיישבותית?

אותן נקודות התיישבות המדשדשות לאורך שנים, נהנות מאמצעי ייצור רבים. אך אמצעי ייצור אינם הופכים נקודה ליישוב. אמצעי ייצור מאפשרים למתיישבים להתפרנס בכבוד, אך אם אין מתיישבים – אין יישוב ואין צורך באמצעי הייצור הללו. אם אין בהם צורך, אין כל סיבה להשקיע בהם. במקום להחיות באופן מלאכותי את אותן נקודות, על הגורמים המיישבים לגרום לשינוי שיהפוך את הנקודה ליישוב.

במשך 25 שנה דשדש קיבוץ נטור בגולן ולא הצליח לגבש מסה דמוגרפית הכרחית לקיום יישוב. אמצעי ייצור לא חסרו לו, אך הוא לא הפך ליישוב.

היום נטור הוא מושב משותף לחילונים ולדתיים – יישוב גדל ופורח, שעשרות משפחות מתדפקות על דלתותיו. זה המודל הראוי לכל נקודה מדשדשת. כמי שמאמין בקיבוץ, איני שש לכך שקיבוץ הופך למושב או ליישוב קהילתי. אך השאלה הזו אינה רלוונטית כאשר מדובר ביישובים זעירים.

כל קיבוץ שהפריט את עצמו והפך ל"קיבוץ דיפרנציאלי", הפך למעשה ליישוב קהילתי. במקרים הללו מדובר על קיבוץ שהפסיק להיות קיבוץ, ועל כך אני כואב. אבל נקודת התיישבות זעירה, שבמשך שנים רבות לא הצליחה להתרומם, לא היתה יישוב ולכן גם לא היתה קיבוץ. אם הנקודה הזאת תהפוך למושב או ליישוב קהילתי, יהיה זה חיזוק להתיישבות ולרעיון ההתיישבותי.

המודל של נטור, הוא המודל הראוי לכל הקיבוצים הזעירים. יש להפוך אותם ליישוב חי. דקות נסיעה אחדות מנטור נמצאת נקודת התיישבות זעירה נוספת, מיצר. אין כל הצדקה להמשך קיומה במתכונת הנוכחית. חייב לחול שינוי דרסטי במיצר, ובכל הקיבוצים הזעירים.

אני רואה שתי אפשרויות כיצד לעשות כן. האחת, באמצעות הקבוצות השיתופיות. בוגרי תנועות הנוער פרוסים לאורך המדינה בקבוצות שיתופיות הפועלות בערים. מדובר בצעירים אידאליסטיים, שרוצים להקדיש את חייהם לרעיון השיתופי. למרבה הצער, ערך ההתיישבות אינו נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקבוצות השיתופיות. אבל אם תשכיל התנועה לקחת קיבוץ זעיר או שניים, להפוך אותם ליעד הגשמה לקבוצות השיתופיות ולאכלס כל קבוצה כזו בעשרות צעירים יוצאי צבא, המוכנים להתחייב להשתקע במקום ולהקים בו משפחות, יהיה זה צעד חשוב להתחדשות קיבוצית אמיתית. הדרך השניה, היא שיתוף פעולה עם המועצה האזורית של אותה נקודה, בהקמת יישוב חדש במודל התיישבותי המתאים לאזור ויש לו סיכוי. למשל, מושב לבני הגולן במיצר.

המשך המצב הקיים הוא בלתי נסבל. הקמת הוועדה ובדיקת האפשרות לצמצם את אמצעי הייצור, היא צעד מבורך, מנקודת מבט התיישבותית אמיתית.

"במשך שישים שנים עסקה מדינת ישראל בהקמת יישובים וההרגשה שלנו היא שיש גורמים המבקשים להביא כעת לפירוק יישובים" אמר גברי ברגיל, מזכיר התק"צ, לשעבר יו"ר "שלום עכשיו" - תנועה ששלושים שנה נלחמת בהתיישבות ורואה בפירוק חבלי התיישבות את חלומה הגדול. במקום להשמיע דברי הבל דמגוגיים כאלה, ראוי שתנועות ההתיישבות תשתפנה פעולה עם מי שמנסה להפוך יישובי דמה להתיישבות אמת.

" הקיבוץ"