הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "העפילו", לפני שבועיים, עסקתי בשירו של לוין קיפניס "המעפילים".

אל ראש ההר! אל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לפדויי שבי?
מעבר הר הן זה מכבר
רומזת לנו ארץ צבי.

העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו, אחים עלו -
לב מי יירך ייחת מאבן נגף.
צעד עשו, ראה תראו
פי שניים אנו אז נישגב.

לגמרי במקרה, במוצאי שבת, למחרת פרסום המאמר, שרנו את השיר הזה בערב זמר ייחודי שנערך בשלוחת חספין של המתנ"ס. בערב ארחנו את רביעיית העמק – רביעיית מפוחיות של ארבעה מוותיקי עמק יזרעאל, כולם בעשור השמיני לחייהם, שבמשך למעלה משעתיים, ללא כל הפסקה, הפליאו בנגינה, בשירה ובסיפורי ארץ ישראל אוטוביוגרפיים, בעיקר על התקופה שטרם הקמת המדינה.

כשסיימנו לשיר את השיר, ביקש אריק שליין, איש נהלל, אחד מחברי הרביעייה, לספר את סיפורו האישי הקשור לשיר הזה. למען הגילוי הנאות, אציין שאריק הוא חמי, אביה של אשתי. בשנות היכרותנו הרבות לא שמעתי ממנו את הסיפור, אותו הוא סיפר בערב והרחיב באוזניי למחרת.

בי"א באדר תש"ו (מרץ 1946) השתתף אריק בן ה-17 בעליה השנתית לטקס של תנועת "הנוער העובד" ליד פסל האריה השואג, קברם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי. אריק וחבריו השתתפו בטקס כחברי "הנוער העובד" אך למעשה הם היו מאוגדים כגדנ"ע של "ההגנה". בעיצומו של הטקס, הם קיבלו הוראה להתחיל לצעוד לכיוון ביריה, כדי לשמש תגבורת לעולים לביריה.

שנה קודם לכן, בראשית 1945 עלתה על קרקע ביריה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שהורכבה מבוגרי תנועת "בני עקיבא" כדי להקים נקודת התיישבות, שאמורה היתה להיות ראשונה ברצף יישובים, שנועד לחבר את צפת ליישובי אצבע הגליל. כעבור שנה, בסוף פברואר 1946, מצאו הבריטים סליק נשק במקום. הם אסרו את כל התושבים והציבו יחידה צבאית במקום.

כדי למנוע תקדים של נפילת יישוב יהודי, החליטה מפקדת "ההגנה" להעלות מתיישבים לגבעה הסמוכה לנקודה המקורית. הפעולה נקבעה, ולא במקרה, לי"א באדר. 3,000 נערות ונערים, מיישובי הסביבה ומתנועת "בני עקיבא", עלו לנקודה החדשה, אותה כינו "ביריה ב'" אך גורשו בידי כוחות גדולים של הצבא הבריטי, שהשתמש בטנקים ושיריוניות. עוד באותו לילה עלו מאות אנשים לגבעה שלישית – ביריה ג'. בסופו של דבר הבריטים נכנעו והסכימו להשאיר 20 איש במקום.

אריק וחבריו עלו לביריה, והעפילו אל ראש הר כשבפיהם שירת "המעפילים" כשאריק מלווה את שירתם בנגינת מפוחית. הם עלו לנקודה, ותפקידם כגדנ"עים היה לחלץ משם באלונקות, מתחת ל"פצועים", נשק שטרם נתפס.

הנה, זה כוחו של שיר, המניע אנשים למעשה, ובמקרה זה – מחולל התיישבות. ומה שיפה בעיניי במיוחד בסיפור ביריה, הוא שיתוף הפעולה בין חניכות וחניכי "הנוער העובד" לחניכות וחניכי "בני עקיבא", שפעלו יחדיו למען מטרה נעלה.

מן הראוי שגם אנו נלך בדרך שסללו הורינו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים", נסיר את המחיצות המיותרות, המזיקות, המטופשות בין "חילונים" ו"דתיים" ונפעל כעם אחד, כחברה אחת. מן הראוי שגם ילדותינו וילדינו, חניכות וחניכי תנועות הנוער הדתיות והחילוניות, יפעלו יחדיו על פי המופת של סבתותיהם וסביהם. אולם אף שאני רואה בעצם האחדות ערך נעלה כשלעצמו, כנראה שאין בכך די, ויש צורך במטרות שמעבר לכך, כדי לגרום לנוער להתלכד ולהעפיל יחד אל ראש ההר.

ערב השירה בחספין נערך יומיים לאחר הטבח בישיבת "מרכז הרב". הטבח הזה ליכד את החברה הישראלית ביגון עמוק ובאבל כבד. נכון, היו בשני הצדדים גילויים קיצוניים ומיותרים לחלוטין של שנאת חינם, אולם גם אם אלה קלקלו במעט את השורה, הסך הכל היה גילוי אמיתי וכן של אחדות ישראל, של אהבת ישראל.

השאלה היא האם אנו זקוקים לרוצחים נתעבים כדי להתלכד ולהתאחד. האם אנו זקוקים למשברים קשים כדי לדעת לשלב ידיים מעבר לחילוקי הדעות. לאורך זמן, אי אפשר ללכד חברה רק על דרך השלילה. אנו חייבים לגבש מטרות משותפות חיוביות, של בניין הארץ, של צדק חברתי, של סולידריות, של התחדשות יהודית, להתלכד סביבם וללכד סביבם את הנוער.

היטיב לבטא זאת איש המופת, המחנך הדגול שכל אזרחי ישראל זכו להכיר דווקא מתוך המשבר הנורא בעקבות הטבח, הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה לצעירים ב"מרכז הרב", שבאזכרה במלאת שבעה לטבח, דיבר על האחדות החסרה ואמר: "זו אחדות של חיים, כהצלה ממוות. כשיש מלחמה, כשיש סכנה, אנו מתאחדים, אבל אנחנו לא מצליחים לייצר תוכן אחדותי בריא, לא בשביל לא למות, אלא כתוכן לחיים".

אם נשכיל לקבל על עצמנו את האתגר של ייצור תוכן אחדותי בריא, נהיה ראויים לקורבנם של חללי הטבח, כמו גם למופת של חלוצי ביריה.

" שישי בגולן"