הבלוג של אורי הייטנר

                                                                      "שום תשים עליך מלך... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד".

דברים י"ז ט"ו-י"ז.

סערה בכפית תה הסעירה את הפוליטיקה הישראלית בשבוע שעבר – ויכוח איזוטרי בין הליכוד לבין "קדימה", בשאלה מי ממשיך את מורשת בגין. הוויכוח הזה התעורר בעקבות קיום ישיבה של סיעת "קדימה", ערב יום השנה ה-16 למותו של בגין, במרכז מורשת בגין בירושלים.

כדי להיווכח עד כמה הוויכוח הזה כל כך לא רלוונטי, מוצע למבקרים במרכז בגין לפקוד את שחזור דירתו של בגין, עם הריהוט והציוד האוטנטי שלה. בעצם, הניסוח שניסחתי את המשפט האחרון אינו מדוייק. אין דבר כזה "דירתו של בגין", כיוון שלבגין מעולם לא היתה דירה משלו.

בגין התגורר בדמי מפתח בדירה צנועה וקטנה ברח' רוזנבאום בת"א, מאז ימי המחתרת ועד בחירתו לראשות הממשלה. הריהוט בדירתו היה מינימליסטי, ממש סגפני. עם בחירתו לראשות הממשלה ומעברו לדירת השרד בירושלים, לא היתה לו כל דירה אחרת, כיוון שלא היתה לו דירה משלו. עם התפטרותו מראשות הממשלה, לא היה לו לאן ללכת, ובסופו של דבר משפחתו שכרה בעבורו דירה ברח' צמח בירושלים.

בגין מעולם לא "עשה לביתו". הוא מעולם לא חמד אגורה מעבר למשכורתו כח"כ או כראש הממשלה. בהיותו ח"כ באופוזיציה, תרם חלק מכובד ממשכורתו, מידי חודש, לארגון של"ח – שיקום לוחמי חירות, בעבור תמיכה במשפחות השכולות של חללי האצ"ל, שבתקופת שלטון ב"ג לא הוכרו כחללי מערכות ישראל.

בגין לא היה המנהיג היחיד, שבחר לחיות בצניעות, על סף הסגפנות. צריפו של ב"ג בשדה בוקר הוא עדות נוספת לרוח ה"הצנע לכת" של מנהיגי העשורים הקודמים.

מנהיגות של "הצנע לכת" היא המורשת האמיתית של בן גוריון ושל בגין. האם מישהו ממנהיגי ישראל היום הוא ממשיך דרכם?

איני מצפה ממנהיגי ישראל לסגפנות הקיצונית של בגין. היא אינה מתאימה לימינו ויתכן שהיתה קיצונית מידי גם בזמנו. אך היא עדיפה אלף מונים על הנהנתנות והראוותנות המאפיינת את מי שמתיימרים לרשת את המורשת – אולמרט, נתניהו וברק.

אני מקווה מאוד ומייחל לכך שטענתו של נתניהו שלא מימן מתקציב המדינה את הדולצ'ה ויטה של רעייתו ושלו, בעת מסע ההסברה שערך בלונדון במלחמת לבנון השניה, תתברר כנכונה. אני מקווה שלא ימצא פגם חוקי במעשיו. אני מקווה מאוד.

אך גם אם גרסתו של נתניהו נכונה, עדיין אי אפשר שלא להתייחס בסלידה לאורח חייו הנהנתני. אני מתקשה להבין, אפילו בדמיוני, את חוסר הבושה של האיש, המתעלק על ממונו של גביר כדי לממן את התפנוקים האלה – הוצאות העתק על טיסה במחלקה ראשונה, סוויטה מפוארת במלון מפואר, עיצוב השיער והכביסה וכו' וכו' שלו ושל רעייתו. וגם אילו הכל נעשה מכספו, עדיין אורח החיים הזה כל כך זר לחיים האמיתיים של אזרחי ישראל.

הליכתו אחרי כישלונו בבחירות "לעשות לביתו" ו"לעשות כסף גדול"  כפי שעשה אחריו אהוד ברק לאחר כישלונו, היא אולי הביטוי למשבר המנהיגות. כמו חייל המתגייס לצה"ל ומצהיר "או גולני או כלא", כך אצל השניים האלה האופציה של להיות ח"כ או שר מן השורה אינה קיימת. או ראש הממשלה (או תפקיד שהוא קרש קפיצה זמני לראשות הממשלה) או פרישה מן הפוליטיקה לעסקים. המעברים הקופצניים האלה בין השלטון להון ובחזרה מעוררים אי נוחות רבה בקרב האזרחים. אי הנוחות הזאת באה לידי ביטוי בגישה השלילית של הציבור כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים – גישה המסכנת את הדמוקרטיה. היא נובעת במידה רבה מאורח חייהם של המנהיגים.

אהוד אולמרט עשה הון מעריכת דין במקביל לשרותו הפוליטי לאורך עשרות שנים, עד שהאפשרות הזו נפסלה כחוק. נתניהו וברק נטשו את הפוליטיקה לשנים של עשיית הון בחוץ, בעיקר בהתבסס על שמם וקשריהם כראשי ממשלה לשעבר.

ברק ונתניהו מתגוררים במקומות הראוותניים והרהבתניים ביותר במדינה. אולמרט מרבה דירות ונדל"ן. גם אם יתברר, בסופו של דבר, שהכל חוקי – זה אולי חוקי אבל מסריח.

יש מעריצים שוטים של מנהיגים אלה, שרואים בהם מודל לחיקוי בשל הצלחתם לממש את הפנטזיה, את החלום הרטוב של ישראלים רבים – לעשות הרבה כסף ומהר.

אך מנהיגי אמת, שהציבור באמת מאמין בהם, הם מנהיגים הרואים עצמם כמשרתי הציבור וכל חייהם קודש לציבור, למען העם והמדינה.

נתניהו ראוי להערכה רבה על מסע ההסברה שערך בימי המלחמה, ואין כל ספק שמדובר באחד המסבירים הטובים ביותר שיש לנו. אולם אין בעובדה זו כדי להצדיק את אורח החיים הראוותני שבא לידי ביטוי באותו מסע.

ביום הראשון למלחמה, תוך כדי תהליך קבלת ההחלטות, מצא הרמטכ"ל זמן להתעסק עם תיק המניות שלו. באותה שעה, שר המשפטים התמזמז עם חיילת הצעירה ממנו ב-35 שנה. והמסביר מס' 1 של ישראל התפנק בסכומי עתק דימיוניים בעת מסע ההסברה שערך.

אולי עובדות אלו הן חלק מההסבר לכישלון במלחמה.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh