הבלוג של אורי הייטנר

ורק אני והתשובות שבפי
יודעות את הסוד הגדול
שגם כשגדלים לא מבינים
רק פשוט יום אחד
מפסיקים לשאול

תרצה אתר, "כשתגדלי תביני".

סדר הפסח אינו מיועד רק לילדים. "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, חובה עלינו לספר ביציאת מצרים". גם בסדר שאין בו ילדים, יש לשאול את הקושיות ולהשיב עליהן. ההלכה מגדירה בסיטואציות שונות מי השואל ומי המשיב, וגם כשאדם מקיים את הסדר לבדו, עליו להקשות ולהשיב.

אולם אין ספק שהמטרה המרכזית של הסדר היא פדגוגית – "והגדת לבנך". המטרה היא להנחיל את המורשת לדור הבא – את סיפור יציאת מצרים, את סיפור היווצרות העם היהודי וההיסטוריה של העם היהודי, את שנאת העבדות ואהבת החירות.

הסדר בנוי סביב הילדים. שירי "דיינו", "ויהי בחצי הלילה", "אחד מי יודע", ו"חד גדיא" בסוף ההגדה נועדו להשאיר את הילדים עד סוף הסדר. מנהג "גניבת" האפיקומן נועד להפעיל את הילדים ולחבר אותם לערב הזה. כל הריטואל המיוחד של הערב נועד לעורר את סקרנותם של הילדים. הטקס נועד לעצב את ליל הסדר כלילה שונה מכל הלילות, כדי שהילדים ישאלו את השאלה המתבקשת – מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

"הוראות ההפעלה" של הסדר מצויות במסכת פסחים, במשנה. כבר שם כתובות הקושיות: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".

שלוש מן הקושיות נהוגות עד היום. קושיה אחת הוחלפה – זו הנוגעת לבשר הצלי. לאחר חורבן הבית נהוג היה לאכול בשר צלי, זכר לקורבן הפסח. עם השנים, המגמה של החכמים היתה להרחיק את הסדר מפולחן קורבן הפסח והמנהג הזה ירד. לכן הוחלפה הקושיה בקושיית "בין יושבין ובין מסובין".

אך הדבר המעניין יותר בטקסט המשנאי, הוא לשם מה כתובות הקושיות. "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו". בעצם, הקושיות הן תכנית גיבוי לילדים מוגבלים, שאינם אינטיליגנטים דיים כדי לשאול בעצמם. המשנה מצפה שילד הרואה שהכל שונה, יהיה סקרן דיו כדי לשאול שאלות משל עצמו. אבל כיוון שיש ילדים ש"אין בהם דעת", היא הכינה גיבוי, אותו על האב ללמד את בנו.

בסדר המשפחתי שערכתי אשתקד, ביקשתי מראש מן הילדים להכין קושיות – על הסדר, על פסח, על יציאת מצרים, על מנהגי החג. הם העבירו לי את הקושיות ושיבצתי אותן והשבתי עליהן במהלך הסדר. השנה ניסיתי לעשות כן גם בסדר הקיבוצי שערכתי, אך לצערי הצוות החינוכי לא הרים את הכפפה.

בשל הנוהג להצטרף לילד בשירת סוף הקושיה "הלילה הזה הלילה הזה" וגו', השתרשה שגיאה, כאילו זו התשובה. מי שיקרא את הקושיה, יבין על נקלה שאין זו התשובה, אלא חלק מן השאלה. התשובה מתחילה מיד לאחר מכן: "עבדים היינו לפרעה במצרים", סיפור יציאת מצרים.

שמעתי פעם מפי מורדי שטיין ממעלה גלבוע, לשעבר איש מכון "שיטים", שהוא נוהג לחלק סוכריות לילדים בסדר, על כל שאלה שהם שואלים. הרעיון הוא שהשאלות חשובות אף יותר מן התשובות. הרעיון הוא לעודד את הילדים לסקרנות, לחקרנות, לביקורתיות ולשאלת שאלות. ... מבוגרים בדרך כלל כבר לא כל כך שואלים, ולאו דווקא כי הם יודעים.

****

מעניין במיוחד המשך המשפט במשנה: "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו". כבר בספר משלי קבע החכם מכל אדם את העיקרון החינוכי של "חנוך לנער על פי דרכו". הדרך הראויה ללמד ולחנך אינה התייחסות לכל הילדים כאל שטאנץ אחד. חינוך אינו קו ייצור תעשייתי. יש ללמד כל ילד לפי יכולתו לקלוט – יש לסול את המסילה הנכונה כדי להגיע אל לבו ואל ראשו.

זה הרעיון של ארבעת הבנים בהגדה. יש תילי תילים של פרשנויות מה המשמעות של כל בן, למה הוצמדה דווקא שאלה זו לבן זה, וניתנה דווקא תשובה זו לבן זה, ומיהו חכם, ומיהו רשע וכו'. אבל המשמעות המרכזית, בעיניי, של המדרש הזה, היא המשמעות הפדגוגית – כל ילד שונה מאחיו, כל ילד הוא עולם ומלואו, לכל ילד השאלה שלו, לכל ילד התשובה המתאימה ליכולתו לקלוט. התשובה לקושיות אינה אחידה, אלא מותאמת לכל ילד.

הרש"ר הירש (הרב שמעון רפאל הירש, אבי האורתודוכסיה המודרנית, גרמניה 1808-1888) האשים את יצחק ורבקה בכישלון חינוכי. עשו יצא פרא אדם, בשל הכשל החינוכי שלהם. ומהו הכשל? הם חינכו בגישה אחידה את התאומים יעקב ועשו, אף שהיו רחוקים מאוד זה מזה באופיים. גישתם התאימה ליעקב, אך לא לעשו.

"כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו...".

יצחק ורבקה נכשלו בזיהוי אישיותו המיוחדת של עשו, והעניקו לו חינוך שלא התאים לרוחו. "המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל".

****

האם, אכן, אנו מצליחים לעמוד במטרה הפדגוגית של הסדר? האם אנו באמת מצליחים להפוך ערב זה להזדמנות להנחיל את סיפור יציאת מצרים ומשמעותו לילדינו? זו השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו, בנוגע לסדר הפסח. הסיבה שאני מבכר את ההגדה הקיבוצית על פני ההגדה המסורתית (אף שאני אוהב מאוד גם את ההגדה המסורתית), היא שההגדה הקיבוצית מספרת את סיפור יציאת מצרים, הרבה יותר מההגדה המסורתית. מדרשי ההגדה המסורתית יפים מאוד, אך אינם תחליף לסיפור יציאת מצרים. את הסיפור הזה אמורים ההורים לספר בעל פה לילדיהם. אולם ברוב המשפחות, קוראים את ההגדה או את חלקה, ואין מוסיפים את הסיפור בעל פה. כאשר קוראים את ההגדה הקיבוצית, הסיפור עצמו מצוי בה, הוא לב ההגדה.

בעדות שונות, נהוג להמחיז בליל הסדר את יציאת מצרים, על מנת להמחיש לילדים את הסיפור, וכדי לקיים את "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

מבחינה זאת, הסדר במדבר, באווירת המדבר, בתוך האוהל הבדואי הגדול, כפי שחווינו השנה, יוצרים את התחושה הזאת יותר מסדר קונבנציונלי בבית או בחדר האוכל הקיבוצי. וניתן לומר, ש"יציאת מצרים" של הילדים, עם הגלביות והרכיבה על הגמלים ו"משה רבנו" בראש, היתה חוויה משמעותית לא פחות מהסדר עצמו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל