הבלוג של אורי הייטנר

את הרגע הזה אזכור עד אחרית ימיי. זה היה ב-26 במרץ 2000. הייתי בדרכי חזרה הביתה מהפגנה של ועד יישובי הגולן מול שגרירות ארה"ב בת"א, שהתקיימה במקביל לפגישת קלינטון – חאפז אסד בז'נבה. המכונית היתה מלאה בחברים מאורטל שהשתתפו בהפגנה. התקשורת טרטרה אחרי המפגש, כפי שעשתה לפניו, והתנבאה בלשון אחת – "פריצת הדרך המיוחלת"... כל הפרשנים הסבירו, שהפגישה היא טקסית בלבד. שמעשית – הכל נסגר מראש. שבמדינאות - אין פגישות שאינן מתוכננות מראש. קלינטון לא יתבזה, והפגישה לא היתה מתקיימת אלמלא כל פרטי תוצאותיה סוכמו מראש. אסד לא ישפיל את קלינטון, ואם הוא הסכים לפגישה, ברור שהוא קיבל מראש את מה שהוא רצה. הכל היה ברור – היום נסגרת הנסיגה מהגולן והסכם השלום עם סוריה.

עוד הרדיו מפמפם את פרשנותו, ואנו מכונסים, אבלים, בתוך עצמנו, אני חושב כיצד להיערך לשלב החדש, הקריטי, של המאבק לקראת משאל העם, ולפתע התקשר אליי כתב "ידיעות אחרונות" בצפון ובפיו בשורה: "עכשיו נודע לי שהמפגש התפוצץ. אסד השיב בשלילה להצעות קלינטון. מה תגובתך?" "אתה בטוח?", שאלתי, והוא השיב באופן חד משמעי. "נחום ברנע התקשר עכשיו למערכת והודיע באופן מוחלט שזו התמונה". סירבתי להגיב, בטרם תהיינה אינדיקציות נוספות. דקות אחדות לאחר מכן, הטון התקשורתי כולו השתנה. אכן, ההדלפה היתה נכונה – המו"מ התפוצץ. פסגת "ההזדמנות האחרונה" נכשלה.

תשע שנים של מאבק קשה על קיומנו הסתיימו בניצחוננו. אהוד ברק, שכל כך רצה להיות האיש שמביא את השלום עם סוריה, שהיה כל כך נחוש להגיע להסכם ויהי מה, הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם. את התבוסה הזאת, הביזיון הזה, הוא לא יכול לספוג. הוא הציע נסיגה מכל הגולן, אך הוא דרש להשאיר בידי ישראל את צפון הכינרת ורצועה של כ-40 מ' על החוף. הוא ידע שאסד ידחה את ההצעה. הניסיון הנואל של ארבעה ראשי ממשלה לשים קץ לריבונות ישראל על הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן כשל. ניצחנו!

אנחת הרווחה שלנו נשמעה מסוף העולם ועד קצהו. ומה שחשוב יותר – האבן הענקית שנגולה מעל לבנו, היתה לראש פינה: ממנה בנינו תנופת פיתוח וקליטה שלא היתה כמוה. חיזקנו את הקהילה ואת מערכות החינוך והחברה. חיזקנו את הכלכלה והתעסוקה.

היו אלה שמונה השנים הטובות שלנו. חוכמתו של יוסף, התבטאה בניצול שבע השנים הטובות להיערכות וצבירת נכסים לקראת שבע השנים הרזות. האם אנו השכלנו לצבור נכסים כאלה? האם ניצלנו את השנים הטובות להיערכות לשנים רזות, לחידוש הניסיון הנואל להחריב את מפעלנו, לחידוש המאבק?

לאורך כל התקופה ידענו שלא לעולם חוסן, ושאין זה מן הנמנע שהניסיון לעקור אותנו יתחדש. אולי בעוד חודש, אולי בעוד שנה, אולי בעוד עשר שנים. מה עשינו בנדון?

לכאורה, לא עשינו דבר. לא פימפמנו את עמדתנו, לא עסקנו בהסברה, לא תחזקנו את פעילינו בכל רחבי הארץ, לא הגבנו על התבטאויות וכותרות בזכות הנסיגה.

למעשה, אי העשיה, אי התגובה, "המחדל", היה הצעד החכם והנכון כדי להביא אותנו במצב הטוב ביותר לנקודת ההתחלה של חידוש המאבק.

הנכס החשוב ביותר שהיה לנו במאבק, היה דעת הקהל. ארבעה ראשי ממשלה שניסו לסגת מהגולן התקפלו לנוכח דעת הקהל. העם עם הגולן – זו לא היתה רק סיסמת מאבקנו, זו היתה המציאות. כדי להגיע לכך היה עלינו לעשות מאמץ קשה מאוד. קשה מאוד לעמוד מול פיתויי השלום ומול תקשורת חד צדדית, המגוייסת בעד הנסיגה. אין ספק ששעה שמתקיים מו"מ עם סוריה וכל המערכות מתגייסות לשטיפת מוח הציבור, חלה שחיקה בדעת הקהל.

אם יתחדש המו"מ עם סוריה, יש להניח שתהיה שחיקה בתמיכת הציבור בנו. תפקידנו, כמו במאבקי שנות התשעים, לבלום את השחיקה ולשמר את הרוב התומך בנו. לכן, המטרה המרכזית היא להגיע לנקודת הזינוק של המאבק, שהוא נקודת ההתחלה של שחיקה עתידית, במצב הטוב ביותר בדעת הקהל.

הבנו שהדרך לכך היא ישראליזציה של הגולן. האסטרטגיה שלנו היתה מיתוג הגולן לא כאזור של מחלוקת פוליטית, אלא כאזור ישראלי שטוב לחיות בו, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו (אני סברתי שדגשי המיתוג צריכים להיות על הקהילה ולא על "הפתוח לחיים", אך העיקרון הוא אותו עיקרון). הבנו, שככל שמתקיים דיון על הגולן, שנושא הגולן הוא במחלוקת ציבורית, אנו ניזוקים מכך. שיש ליצור תחושה טבעית כלפי הגולן, כאזור ישראלי לחלוטין. במקביל – עלינו לחזק את יישובי הגולן. וכך, במקום קמפיינים של הסברה על חשיבות הגולן, הקמפיינים שלנו היו לקליטה בגולן, להרחבת היישובים ולתיירות בגולן. התוצאות הישירות – בקליטה ובתיירות, מצויינות.

והתוצאות העקיפות, בדעת הקהל? לאחר המלחמה ערכנו סקר דעת קהל מקיף ותוצאותיו היו הטובות ביותר מזה שנים רבות – למעלה מ-70% הביעו תמיכה בגולן והתנגדות לנסיגה מהגולן גם תמורת שלום. כל הסקרים שנערכו מאז בכלי התקשורת אוששו זאת. רק בשבוע שעבר 66% מהציבור השיבו בסקר של nrg שאם המחיר לשלום עם סוריה הוא ביטול חוק הגולן, הם מתנגדים לכך.

בימים האחרונים, ענן שחור הופיע בשמינו והוא מטיל עלינו צל כבד. בראיונות ערב פסח סיפר אולמרט על העברת מסרים הדדית בין אסד לבינו, ועל כך שכל צד מבין מה הצד השני רוצה. לאחר מכן הודלף בסוריה שאולמרט הסכים לנסיגה מלאה מהגולן. המידע הזה אושר רשמית בידי הנשיא הסורי. לשכת אולמרט לא הכחישה את הדברים, והדלפה מתוכה אוששה את המידע.

אין זה אומר בהכרח שעומד להיפתח מו"מ מעשי, אך עצם העברת המסרים האלה יוצרת מצב חדש, שאיננו יכולים להתעלם ממנו.

האם תמו שמונה השנים הטובות? האם קיימת סכנה מוחשית למסירת הגולן לציר הרשע? האם אנו בפתחו של מאבק חדש?

אני רואה שתי סיבות לדאגה. האחת – אישיותו של ראש הממשלה. בשנתיים וחצי של שלטונו, מצטייר אהוד אולמרט כאדם חסר חוט שדרה, אדם משולל עקרונות, אדם נטול דרך, אדם חף מהשקפת עולם. אשר על כן, הוא אדם בלתי צפוי. בשל כך, הוא אדם מסוכן. לפני שנה וחצי אמר אולמרט שכל עוד הוא ראש ממשלה, הגולן ישאר ישראלי לנצח (תמהתי אז, האם הוא סבור שיהיה ראש הממשלה לנצח...). כעת הוא מודיע לסורים על נכונות לסגת מכל הגולן. גם אז גם היום אלו אמירות של מנהיג חלול, שקשה להאמין לו. אין זה יריב רגיל, שאנו יודעים למה הוא חותר. יתכן שכל כוונתו להעביר את הכדור לצד השני, כדי לגרום ללחץ עליו, ואין לו כל כוונה לסגת מהגולן. יתכן שהוא התייאש מהמו"מ עם הפלשתינאים ורוצה בכל זאת איזה פרס נובל ואהדת התקשורת והחליט להגיע להסכם עם סוריה בכל מחיר. יכולות להיות אפשרויות נוספות, ויתכן מאוד שאולמרט עצמו לא יודע מה הוא בדיוק רוצה. ניתן לראות בחולשתו הציבורית כ"ראש ממשלה לא פופולארי" הזדמנות – אין לו עוצמה פוליטית לצעד כה חריף כמו הסכם על נסיגה מהגולן. ניתן לראות בחולשתו איום – בצר לו הוא יהיה נכון לכל מעשה יאוש בניסיון להיחלץ מהמיצר בו הוא נתון.

הסיבה השניה היא סיום הקדנציה של בוש. כשבוש נבחר לנשיאות, חששתי שהוא ילך בדרכי אביו, שלחץ מאוד על ישראל לסגת מהגולן. מתקפת הטרור ב-11.9 היתה האירוע המכונן של תקופת נשיאותו. בוש הבין שהציביליזציה הדמוקרטית הנאורה נתונה במלחמת קיום, תחת מתקפה של כוחות הרשע, שמרכזן איראן. הוא החליט להוביל את העולם החופשי למלחמה בכוחות האלה. סוריה היא מרכיב מרכזי בציר הרשע, ולכן בוש החליט לבודד אותה ולא נתן ידו לצעדים שעלולים לחזק אותה ובכך לחזק את ציר הרשע. לכן הוא מתנגד למו"מ ישראלי עם סוריה. קשה לישראל, בת בריתה של ארה"ב והיעד מס' 1 של ציר הרשע והטרור האסלאמי, לפעול בניגוד לעמדתו. אולם בעוד חצי שנה יסיים בוש את תפקידו. לא ברור מי יחליף אותו ומה תהיה עמדתו בנדון.

עצם המסר החמור שהעביר אולמרט לסורים יוצר מצב חדש. עם זאת, כלל לא בטוח שעומד להיפתח מו"מ. כעת, עלינו לשקול היטב את המצב. אנו מהלכים על חבל דק. מצד אחד, יש לנו הרבה מה להפסיד במאבק. הרבה מן ההישגים שהשגנו בשנות השלום שחווינו לא יוכלו להימשך בשנות מאבק. חבל לסכן אותם שלא לצורך. מצד שני, אנו עלולים להפסיד הכל, אם יתברר שמתנהל תהליך שעלול להביא לנסיגה ואנו לא נאבק נגדו ולא נעצור אותו. ההתלבטות קשה, ועלינו לשקול את צעדינו בכובד ראש.

כך או כך, היעד הראשון שלנו צריך להיות חקיקת חוק משאל עם לאלתר, כדי שלא לאפשר לאולמרט מחטף מאחורי גבם של אזרחי ישראל. להערכתי, ההתפתחויות האחרונות יצרו שעת כושר להעביר את החוק החשוב הזה.

* "שישי בגולן"