הבלוג של אורי הייטנר

בתחילת שנות ה-90, בהיותי סטודנט בירושלים, זכיתי להיות נוכח בהרצאה מאלפת מפיו של פרופ' ישראל אלדד המנוח. איני זוכר את כל דבריו, אך אני זוכר שבראשית דבריו הוא סיפר שלאחרונה הוצג לו גיליון של אחד העיתונים המובילים בעולם (איני זוכר איזה עיתון) מראשית נובמבר 1917, שבראש העמוד הראשי שלו מופיעות שתי כותרות ראשיות. כותרת אחת מבשרת על המהפכה הבולשביקית ברוסיה. הכותרת השניה – על הצהרת בלפור.

חלפו למעלה מ-70 שנה, ציין אלדד והוסיף: "תראו איפה המהפכה הבולשביקית הגדולה, ותראו איפה אנחנו". המהפכה שעתידה היתה לשנות את פני ההיסטוריה העולמית ולבנות עולם חדש, התפוררה וגוועה, בדיוק באותם ימים, והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה. המהפכה הציונית, לעומת זאת, היא הצלחה רבתי.

הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה, היא גם אחת התנועות המצליחות בהיסטוריה. היא צודקת כל כך, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הנורא – לכך שהעם היהודי הוא העם היחיד שאינו חי במולדתו, אין לו יכולת לקיים ריבונות מדינית ואין ביכולתו לממש את הזכויות הטבעיות המוקנות לכל עם. היא שמה קץ למצב של עם נרדף ומוכה, שאין לו יכולת להגן על עצמו. היא מוצלחת כל כך, כיוון שכנגד כל הסיכויים העם הזה אחז בציציות ראשו וחילץ עצמו מן הטובענית שבמדמנות והקים מדינה לתפארת, חרף כל הפגמים שבה, עליהם אני כותב בטור זה מידי שבוע.

מדוע, אם כן, כותרת המאמר היא "כישלון הציונות"? אין כוונת המאמר להציג את הציונות ככישלון, אלא להצביע על הכישלון הגדול של הציונות – השואה.

כאשר אני כותב שהכישלון הגדול של הציונות הוא השואה, אין כוונתי להצטרף לביקורת על התנועה הציונית, לפיה לא עשתה די כדי להציל את היהודים בשואה, ובוודאי לא לעלילות הדם הפוליטיות הנבזיות המציגות את ההנהגה הציונית כמשת"פית של הנאצים. הביקורת הזאת היא ביקורת מרושעת. התנועה הציונית היתה משוללת כל כוח שהיה ביכולתו להציל את היהודים מן התופת, אך ראשיה עשו ככל יכולתם כדי להציל את מי שאפשר, והיו לה אף הצלחות מסויימות. התנועה הציונות היתה נטולת יכולת מדינית, כוח השפעה פוליטי ממשי ובוודאי כוח צבאי, שעשוי היה להיות משמעותי.

לפיכך, אני שולל גם את הביקורת הפוסט-ציונית על דוד בן גוריון, על כך שנקט גישה פלשתינוצנטרית, כלומר העמיד את חיזוק היישוב היהודי בא"י ועיצובו כמדינה בדרך במרכז מאווייו. היתה זו עמדה מפוכחת של מנהיג חזק, המבין שעליו לגבור על נטיית הלב, ולא להתרכז בניסיונות חסרי סיכוי להציל המוני יהודים (אם כי, כאמור, התנועה הציונית פעלה רבות גם בתחום זה, בכל יכולתה המוגבלת), אלא לבצע את הצעד הנכון והאפשרי – הקמת מדינה עצמאית, שהיא הערובה למניעת שואה והיא שתוכל לקלוט את פליטי השואה.

כאשר אני מציג את השואה ככישלון הציונות, כוונתי הפוכה לביקורת הפוסט ציונית והאנטי ציונית. כישלון הציונות הוא כשלונה הפוליטי, במשימה המרכזית והחשובה ביותר של כל תנועה פוליטית – לשכנע את הציבור ולהשיג רוב.

הציונות הציגה לעם היהודי את הפתרון הצודק ביותר, הריאלי ביותר ובעצם – הפיתרון היחיד, למצוקתו ולאסונו. הציונות ניתחה ניתוח ריאלי את מצב העם היהודי והבינה שאין לו תקנה אלא במהפכה רבתי – עליה המונית לארץ ישראל, יישובה של הארץ ביהודים והקמת מדינה יהודית ריבונית עצמאית.

אילו נסחף העם היהודי כולו, או ברובו המכריע בזרם הציוני, עולה לארץ בהמוניו, מפעיל את כוחות השפעתו הפוליטי והכלכלי כדי ללחוץ על המעצמות לאפשר לאלתר הקמת מדינה יהודית, יתכן שהתקומה שהצליחה רק ב-1948, שלוש שנים לאחר השואה, היתה מקדימה את השואה.

אילו היתה קיימת בשנות השלושים מדינה יהודית, לא היתה שואה. מדינה יהודית עצמאית, היתה קולטת עליית הצלה רבתי מאירופה עוד טרם השואה ובמהלכה ומונעת את השואה. אילו העם היהודי היה מאמץ בהמוניו את הדרך הציונית, לא היתה שואה.

אך הציונות לא הצליחה לסחוף את העם היהודי ולשכנע את רובו. התנועה הציונית היתה מיעוט קטן בעם, ומגשימי הציונות בפועל היו מיעוט קטן הרבה יותר. הכישלון הפוליטי של הציונות, במאבק על נפש העם היהודי, היה כישלון נורא ותוצאותיו – מחרידות.    

הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי - bsh*