מכתבי התגובה הרבים למאמרי "שלום אך שווא", מעידים בעיקר על כותביהם. כתבו אותם סרבני התפכחות, הנמנעים להישיר מבט אל המציאות ולעמת איתה את הפנטזיות שלהם. למה לתת לעובדות לקלקל פנטזיה טובה?
צודק איציק חולובסקי כאשר הוא קורא לתקוף את שורשי הסכסוך. אך האם באמת שורשי הסכסוך הם הכיבוש וההתנחלויות? האם המציאות המזרח תיכונית היתה של שקט, שלום, אחוות עמים ושכנות טובה בינינו לבין ידידינו הפלשתינאים, והכל התקלקל יום אחד כאשר הקמנו התנחלויות? האם הכיבוש הוא שורש הסכסוך או תוצאת הסכסוך? האם מתקפת ערביי א"י על היישוב היהודי בא"י למחרת החלטת עצרת האו"ם, במטרה להשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים בלבד אחרי השואה, היתה תגובה להתנחלויות בשטחים? האם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה במטרה לכבוש את הארץ, להשמיד את המדינה בטרם קמה ואת היישוב היהודי כולו, היתה תגובה על הכיבוש?
שורש הסכסוך הוא סירובם של הערבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. ואם חשבנו שהסירוב הזה הינו נחלת העבר, באו תוצאות אוסלו, קמפ-דיוויד וההתנתקות והוכיחו שהסירוב נותר כשהיה. הוא שורש הסכסוך, הוא לב הסכסוך, וניסיונות ההדחקה וההכחשה אינם משנים את העובדה הזאת.
צודק עזרא צחור כאשר הוא מזכיר שגם לפני ההתנתקות לא היה שקט ושלווה. אך לפני ההתנתקות שמענו שהאלימות והטרור הם תוצאה של הכיבוש וההתנחלות. אם רק נצא מעזה ונעקור את יישובי גוש קטיף, לא תהיה עוד סיבה לטרור ונהנה משקט ושלווה. והנה, הנסיגה והעקירה רק הגבירו את התוקפנות והטרור. הנה, התברר שמי שיורה על שדרות אינו עושה זאת כדי לסלק אותנו מנווה דקלים, אלא כדי לסלק אותנו משדרות ומאשקלון. אם המציאות הקיימת היום היא המשכה של המציאות שהיתה בגבול עזה לפני ההתנתקות, לשם מה שילמנו מחיר כבד כל כך, של הרס חבל התיישבות, גירוש כל תושביו, העמקת הקרע בחברה הישראלית? לשם מה נעשה הניתוח הכואב הזה, אם הוא לא הניב תוצאות?
אני תמכתי בהסכם אוסלו, חרף ספקותיי, חששותיי והסתייגויותיי, ואת תמיכתי זו הבעתי בכתב ובעל פיה. אולם המציאות הוכיחה בעליל שטעיתי. מותר לטעות, אך מן הראוי שהטועים יודו בטעותם, כדי שלא נחזור עליה שוב ושוב.
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
