הבלוג של אורי הייטנר

אחת המילים הגסות ביותר בפוליטיקה הישראלית היא "הוועדה המסדרת". המילה הזאת גסה כמעט כמו חברתה "דין התנועה".

זכורני, בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, איך תשדירי הבחירות של הליכוד הציגו כמשל וכשנינה את הוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, היושבת בחדר אפוף עשן ומקמבנת את הרשימה, לעומת השיטה הדמוקרטית שאומצה בידי תנועת החירות כבר בבחירות לכנסת התשיעית – בחירת השביעיות בידי חברי המרכז.

אכן, שיטת הבחירות המקדימות בתנועת החירות נראתה חדשנית, רעננה ודמוקרטית יותר ובתחילה היא אף היתה כזאת. אכן, שיטה זו פתחה את השורות לצעירים, לעדות המזרח, לאנשים מחוץ ל"משפחה הלוחמת" (איני זוכר האם גם בחטיבות האחרות בליכוד, למשל המפלגה הליברלית, הונהגו בחירות מקדימות במרכז). מול השיטה הצעירה והרעננה הזאת, הוועדה המסדרת באמת נראתה שיטה מיושנת, בלה ולא רלוונטית.

חלפו כמעט 30 שנה. מרכזי המפלגות הפכו למפלצות של אלפי אנשים. המפלגות הגדולות הנהיגו בחירות מקדימות ישירות בקרב כלל מתפקדי המפלגה. דומה שהמערכת הפוליטית אימצה את הדמוקרטיה בהתגלמותה.

כעת, בפרספקטיבה של שלושה עשורים, ניתן לאמוד את העלות מול התועלת שבבחירות המקדימות.

כיוון שהבחירות הפנימיות אינן תכלית בפני עצמה, אלא בראש ובראשונה שיטה שנועדה להשביח את המערכת הפוליטית, ראוי לבחון האם נבחרי הציבור היום טובים יותר, מתאימים יותר לתפקידם, נאמנים יותר לשליחותם מאלה שהיו בטרם ימי הפריימריס. כל בחינה אובייקטיבית תעיד שהמערכת הפוליטית התדרדרה, שרמת הנבחרים נמוכה יותר. די לעלעל בדברי הכנסת בשנותיה הראשונות, כאשר איש לא חלם על פריימריס, ולהשוות את רמת הדיונים אז לרמת הדיונים היום, כדי להבחין בפער הבולט לעין.

אבן בוחן נוספת היא החיים הדמוקרטיים הפנים מפלגתיים. הבחירות המקדימות נועדו ליצור דמוקרטיזציה של המערכת המפלגתית, באמצעות שיתוף ציבור רחב יותר בבחירות. בפועל, החיים הדמוקרטיים בסניפי המפלגות אינם קיימים עוד (אם כי ספק אם הפריימריס הם הסיבה היחידה לכך). למעשה, אין היום חברים במפלגות, יש מתפקדים. המתפקדים קיימים אך ורק לשם הבחירות. אנו מכירים את התופעות המושחתות של "מפקדי הארגזים". הבחירות המקדימות אינן ניסיון של המועמדים לשכנע את ציבור חברי המפלגה לתמוך בהם, אלא הניסיון לפקוד למפלגה כמה שיותר ראשים, בידי קבלני קולות, כדי לתמוך בהם אוטומטית. אין קשר בין ההתפקדות למפלגה לבין ההצבעה בעדה בבחירות לכנסת. גם מרכזי המפלגות הפכו ממוסד דמוקרטי המקיים דיונים אידאולוגיים ופוליטיים לשוק של בחירות וצעקות. הפעם היחידה שנושא עקרוני הובא בעשרות השנים האחרונות להכרעת חברי, סליחה מתפקדי, מפלגה, היה משאל חברי הליכוד בנושא ההתנתקות, וגם במקרה הזה שרון ציפצף על התוצאות ורמס ברגל גסה את ההכרעה הדמוקרטית, לקול תרועותיהם של אבירי הדמוקרטיה, "מאתרגיו" בתקשורת ובאקדמיה.

התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירות המקדימות היא הקשר הגורדי בין הון לשלטון – התלות של הפוליטיקאים בבעלי ההון, מן הארץ ומחוצה לה, המממנים להם את הבחירות. החיבור הזה, לצד המחוייבות לספק ג'ובים למצביעים ומקורביהם, הביאו להשחתת המערכת הפוליטית ודירדורה לשפל שלא היה כמוהו.

אני מעז להציע הצעה חתרנית – לחזור למילה הגסה, הוועדה המסדרת. בשיטת הוועדה המסדרת, הנבחרת הפוליטית תוכל להיות טובה יותר, מגוונת ומאוזנת יותר, תצרף לתוכה  אנשים שאינם מוכנים להשפיל עצמם במרוץ המביש אחרי קבלני הקולות, לא תתבסס על הבטחות לג'ובים והעיקר – תנתק את הקשר המשחית בין הפוליטיקאים לבעלי ההון. יש לזכור שכל ראשי הממשלות האחרונים הסתבכו בפלילים בשל הקשר המושחת הנובע באופן מובהק משיטות הפריימריס למיניהן.

יש להניח שבימינו, תודה לאל, חדרי הוועדה המסדרת לא יהיו אפופי עשן. יש להבטיח שהוועדה המסדרת תכלול, לצד הנהגת המפלגה, גם אישים בלתי תלויים המקובלים על כל חברי המפלגה "זקני השבט" (למשל, במפלגת העבודה אישים כמו יצחק נבון, שלמה הלל, לובה אליאב, דוד ליבאי). ניתן לשלב ברשימה, על פי שיטה מובנית, נציגות הולמת לאזורים, למגזרים, למגדרים, למיעוטים.

בסופו של דבר, הרשימה הזאת תתמודד בבחירות הדמוקרטיות לכנסת, ולכן הטענה שמדובר ברעיון לא דמוקרטי אינה נכונה. אני מאמין, שהצעה זו תשביח ותטהר את המערכת הפוליטית הישראלית, הנמצאת במשבר עמוק.

 * "שווים"