ההתרחשות במרחבי התפר של התרבות הישראלית מפתיעה, מרתקת, יצירתית. מרחבי התפר הם מרחבי החפיפה והשטחים האפורים שבין החלוקות התרבותיות המקובלות – ישן וחדש, מזרחי ואשכנזי ובעיקר – דתי וחילוני.
מרחבי התפר הם המרחבים השוברים את המוסכמות ושהפועלים בהם אינם עושים את המצופה, את המובן מאליו, המוכר עד לזרא, אלא יוצרים מחדש דרך חדשה, מקורית, יצירתית.
על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות בחברה הישראלית, אני מקוטלג כ"חילוני", אך איני מגדיר עצמי ככזה. גם איני מגדיר עצמי כדתי. איני רוצה לשבץ את עצמי בהגדרות הללו, המפלגות את החברה ומרדדות את התרבות והיצירה.
בשנים האחרונות נערכת התרחשות מרתקת במרחב התפר שבין הדתי והחילוני – בתי מדרש פלורליסטיים, ישיבה תיכונית, קהילות תפילה מתחדשות ("חילוניות"), רנסנס הפיוט היהודי, המהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית ועוד. בין הלימוד, התפילה, הפיוט וכו', נפקד מקומה של ההלכה.
ההלכה מתוייגת עדין כמי ששייכת לחלוטין לאורתודוכסיה, ולמי שאינו שייך לזרם זה אין בה דריסת רגל ואין לו עניין בה (זולת העניין האינטלקטואלי שבעצם לימוד התלמוד). מקומה של ההלכה כמעט ונפקד ממרחב התפר שבין החילוני והדתי.
"כמעט" אמרתי, כיוון שאחת הדמויות המרכזיות והמרתקות במרחב התפר שבין החילוני ודתי, הוא איש הלכה מובהק שעיקר עיסוקו ביהדות הוא בהלכה. כוונתי לסופר ולעיתונאי אדם ברוך, שהלך היום לעולמו.
אדם ברוך היה אחד מעמודי התווך של העיתונות הישראלית בשלושים השנים האחרונות. הוא היה עיתונאי מחונן. את קריאת עיתוני השבת התחלתי תמיד במדור האהוב עליי ב"מעריב" – מדורו של אדם ברוך "שישי" (ומיד אחריו במאמר הפרשנות השבועי לפרשת השבוע של פרופ' שלום רוזנברג, שהופיע בעמוד שלצד "שישי"). אדם ברוך היה התגלמות המושג איש אשכולות – הוא שילב ידע מופלג עם דעתנות ותצפית מקורית ומפתיעה על כל נושא שבעולם, ברמה של מומחה: בכלכלה (מקרו כלכלה, מיקרו כלכלה ועסקים), במשפט (היה משפטן בהשכלתו), בתקשורת, בספורט (בעיקר כדורגל ואגרוף), בחברה, בביטחון, בפוליטיקה, באמנות בכלל ובעיקר באמנות פלסטית. הוא היה מורה ומבקר אמנות מהחשובים והבכירים בארץ. אך בעיניי, פסגת פעלו היא בתחום התרבות היהודית.
ייחודו במרחב התפר היה יכולתו ללכת כבן בית בכל הספקטרום היהודי – החל בחסידות סאטמר החרדית האנטי ציונית הקיצונית, וכלה בכנענים (שבוודאי לא היו אוהבים את הכללתי אותם בתוך הספקטרום היהודי, אך אין לי ספק שאדם ברוך היה חותם על ההכללה הזאת). אדם ברוך גדל על ברכי סבו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, רבה של "מאה שערים", בה נולד, אותו הוא מציג כמופת של צניעות ושל מתינות, השונה כל כך מדרכה של "מאה שערים" היום.
אך היה לו ייחוד נוסף במרחב התפר – הוא היה איש ההלכה המובהק. הוא עסק ביהדות על כל גווניה, אך ההלכה היתה בעיניו עיקר היהדות. כאיש משפטים, הוא ראה בה תקנון חיים וניסה לשווק אותה לציבור הרחב, בעיקר לציבור ה"חילוני", בכתיבתו הספרותית והעיתונאית, עד שהיה למעין פוסק הלכה בלתי רשמי (אף שהוא היה דוחה את ההגדרה "פוסק") של ציבור רחב שפנה אליו בשאלות. היה לו פרוייקט שו"ת (שאלות ותשובות) דרך כתיבתו העיתונאית והספרותית.
גולת הכותרת בעיסוקו בהלכה היתה הטרילוגיה של ספריו בתחום: "סדר יום", "חיינו" ו"בתום לב" – שלושה ספרים חשובים ומרתקים, שמקומם בארון הספרים היהודי המתחדש הוא של ספרי חובה. ההלכה, כפי שמצטיירת דרך כתיבתו, היא קודקס משפטי המאפשר לציבור חיים נורמליים, מתונים, הגונים, צנועים – הוא סלד מקיצוניות, מהתלהמות, מ"היות צדיק הרבה", מהתהדרות (בעיקר של חוזרים בתשובה) באדיקות יתר וראה בכך קלקול הסדר הטוב והנכון של החיים על פי ההלכה. הוא היה מחובר לאנשי הלכה שהקרינו מתינות, ובראשם הרב עובדיה יוסף (הוא הקפיד להפריד בין הגותו ההלכתית של הרב עובדיה אותו העריץ כאיש הלכה, לבין התנהלותו הפוליטית, הציבורית, שלא היתה לרוחו).
כתיבתו של אדם ברוך היתה בדרך כלל תמציתית ורזה – מעט המכיל את המרובה. הוא סלד מארכנות, כפי שסלד מרטוריקה פומפוזית. במספר שורות קצרות וענייניות, ידע לתמצת רעיון שניתן היה להרחיב ולהפליג בו. הנה, דוגמה מתוך "סדר יום": "חבורה של בני אדם מעולים ישבו מול הטלוויזיה ועסקו בבורא, באדם וב'צלם אלוקים', והעלו גם את משה רבנו ואת מפגשו עם הבורא, ואת אי ראיית פני הבורא: 'וראית את אחורי ופני לא ייראו' (שמות). ופירשו מהי ראייה מוגבלת זו, מהם 'פני' ו'אחורי' וגו'.
והנה סוד ה'פני' וה'אחורי', בקיצור נמרץ: ה'אחורי' שהקב"ה מציע למשה, המבקש לראות את הבורא, הוא המבט לאחור. המבט אל ה'היסטוריה'. הקב"ה אומר לו: 'אתה רוצה לדעת מי אני? הבט מנקודה זו לאחור. למה שהיה עד הנה. הבט להיסטוריה, ודע מי אני, על פי התערבותי בהיסטוריה'. 'אחורי' הם ההיסטוריה. היום נהייתם לעם שלו היסטוריה ותודה היסטורית".
כמה תוכן וכמה עומק במספר משפטים צנועים, שניתן לדרוש בהם תלי תלים של פירושים. כזאת היתה כתיבתו.
האם אדם ברוך היה חילוני? האם היה דתי? ודאי שהוא לא היה חילוני, אך גם לא היה דתי במובן המקובל. הוא חבש תמיד כובע קסקט על ראשו – לא כיפה, המתייגת מיד כ"דתי", אך גם לא גלוי ראש. הוא התפלל מידי יום מנחה בבית כנסת ישן וצנוע ביפו, אך כתב ביקורת על תכניות טלוויזיה ששודרו בשבת. הוא לא הגדיר עצמו כשייך לאחד העולמות, אך למעשה היה שייך לשני העולמות. שייכותו לכל אחד משני העולמות היתה מלאה, עמוקה ומחושבת. הוא ביכה את הפער בין השפה "היהודית" והשפה "הישראלית" וניסה לגשר בין השתיים, הן בתרגום הדדי ובעיקר ביצירת שפה משותפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
