הבלוג של אורי הייטנר

אזרחי מדינות האיחוד האירופי, הלכו בשנים האחרונות פעמיים לקלפיות – פעם אחת כדי להצביע על תכנית מסטריכט ופעם כדי להצביע על אימוץ האירו, המטבע האירופי.

ומעניין, שבשום מקום לא נאמר שמשאלי עם מנוגדים לדמוקרטיה. בשום מקום לא נאמר שבדמוקרטיה ייצוגית אין מקום למשאלי עם. לא נאמר שמשאלי עם מתאימים לדיקטטורה. משום מה, המומחים במדינות אירופה אינם מבינים את מה שמבינים המומחים שלנו.

בישראל, כל אימת שעולה על הפרק רעיון לקיים משאל עם, מיד נשמעת הטענה האבסורדית שהדבר מנוגד לדמוקרטיה. רק בישראל העלאת סוגיה להחלטת הריבון, אזרחי המדינה, מוצגת כרעיון בלתי דמוקרטי.

שוללי משאל העם טוענים שהוא מקובל במדינות, שבהן התוצאה מתקבלת ברוב של 99%. אכן, יש דוגמאות כאלו. אולם באותן מדינות מתקיימות גם בחירות, ומנהיגי המדינה נבחרים ברוב של 99%. האם על פי אותו עיקרון יש לבטל את הבחירות בישראל ובמדינות הדמוקרטיות? כמובן שאיש לא יעלה על דל שפתיו רעיון אווילי כזה. הרי ברור לכל, שבאותן מדינות הבחירות אינן אלא מראית עין של בחירות, ואין כל דמיון וקשר בינן לבין בחירות דמוקרטיות. הוא הדין במשאל עם. במקום שבו הבחירות אינן בחירות גם משאל העם אינו משאל. ברור שבמדינות הבוחרות פה אחד את אסד, מובאראק, קדאפי ודומיהם בבחירות, כך נראות הבחירות וכך נראים המשאלים. אולם בדמוקרטיה אמיתית הבחירות אמיתיות והגונות והוא הדין במשאלי העם.

הטענה שמשאל עם סותר את רעיון הדמוקרטיה הישירה אינה נכונה. משאלי העם אינם תחליף לפרלמנט. הפרלמנט פועל, מחוקק, מקבל החלטות, קובע מדיניות. משאל העם הוא צעד חריג, הנעשה רק בנושאים כבדי משקל במיוחד, שראוי להביאם להכרעת העם. יתר על כן, משאל העם אינו אמור לעקוף את הפרלמנט. אין לאפשר מצב שבו הממשלה עוקפת את הפרלמנט, ומביאה לאישור העם סוגיה שאין לה בה רוב בפרלמנט. רק סוגיה שהיה לה רוב בפרלמנט, תוכל להגיע למשאל עם. אם נציגי העם אינם מאשרים את ההצעה, אי אפשר יהיה לקבלה. אולם אם הם אישרו אותה, יש מעליהם ערכאה גבוהה יותר – ציבור הבוחרים.

אינפלציה במשאלי עם תוזיל אותם והם יאבדו את ערכם. יש לקיים משאל עם על הנושאים הבאים: א. שינוי בריבונות המדינה. כך, למשל, היה בשתי הדוגמאות שהצגתי בראשית דבריי. במקרים אלה ויתרה המדינה על מקצת ריבונותה לטובת האיחוד האירופי. שינוי הריבונות כולל גם קביעת גבולות המדינה, סיפוח שטחים לריבונות המדינה או נסיגה משטחים שבריבונותה וכו'. ב. קבלת חוקה. ג. החלטה רבת חשיבות, המנוגדת למנדט שהעם נתן לשלטון. ד. כל נושא נוסף שהפרלמנט יחליט עליו.

בישראל לא נערך מעולם משאל עם ואין חוק המאפשר משאל עם. אולם תביעות למשאל עם עלו פעמים רבות, החל בהסכם השילומים עם גרמניה וכלה בתכנית ההתנתקות. הסוגיה היחידה שלגביה התקבלה החלטה על משאל עם היתה האפשרות להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. יצחק רבין, שטרם בחירתו לראשות הממשלה עלה לגולן ונשבע אמונים לשמור עליה בריבונות ישראל, כי נסיגה ממנה היא הפקרת ביטחון ישראל, כהגדרתו, שינה את טעמו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. בהגינותו, הוא הודיע שמאחר ואין לו מנדט לנסיגה מהגולן, אם יהיה הסכם כזה, הוא יובא להחלטת העם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על התחייבות זו. ברק דיבר על אפשרות זו גם בנוגע למו"מ עם הפלשתינאים.

ב-1999 חוקקה הכנסת חוק, על פיו נסיגה משטח שבריבונות המדינה מחייבת תמיכה של 61 ח"כים ומשאל עם. מימוש הסעיף הנוגע למשאל עם מותנה בחקיקת חוק משאל עם. אילו פעלה הכנסת באופן תקין, היה עליה לגשת מיד לחקיקת החוק. אולם אף שחלפו מאז 9 (!) שנים, הכנסת השתמטה וטרם חוקקה את החוק.

כעת, כאשר מתנהל מו"מ על נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של המדינה, הגיעה השעה לכבד את החלטת הכנסת ולחוקק מיד את החוק המסדיר משאל עם. אין לאפשר לשלוחי ראש הממשלה להמשיך בתעלולי הדחיה והמריחה. הניסיון של ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון העם ושמעולם לא ביקש מנדט לנסיגה מהגולן לקדם מהלך כזה, הוא עדות לחשיבות הרבה במשאל עם על נושא כה גורלי.

כל אימת שעלתה על סדר היום דרישה לקיים משאל עם בנושא כלשהו, נשמעה הטענה המגוחכת והמופרכת אודות חוסר הדמוקרטיות שבמשאל. את הטענה הזאת העלו חוגים במערכת הפוליטית, התקשורתית והאקדמית, שחששו שעמדתם לא תתקבל במשאל. העדר חוק המסדיר את נושא משאל העם מספר החוקים של מדינת ישראל, הוא מחלת ילדות של הדמוקרטיה הישראלית. הגיעה השעה שנתבגר, ונאמץ את שיטת משאלי העם, כמקובל במתוקנות שבדמוקרטיות.

* "ישראל היום"