הבלוג של אורי הייטנר

            משהו כבה

אם לבחור יישוב אחד בארץ כסמל להתיישבות הציונית, אחד המועמדים המובילים יהיה חניתה. קיבוץ חניתה עלה לקרקע כאשר לא היה אף יישוב יהודי בגליל המערבי. ראשי המוסדות הציוניים התנגדו לעלייתו למקום, בטענה שחבל לזרוק כסף על אזור שבלאו הכי אין סיכוי שיהיה חלק מהמדינה היהודית. ב"ג הכריע – יש לגאול את האדמה ולהקים את היישוב. היישוב המבודד היה אפילו מעבר לגדר הצפון.

הקמת חניתה, במסגרת יישובי חומה ומגדל, היתה אירוע לאומי. מאות רבות של אנשים השתתפו באירוע, ובהם גם בכירי "ההגנה". מפורסמת במיוחד תמונתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, המחבק בימינו את משה דיין (עדיין עם שתי עיניים) ובשמאלו את יגאל אלון – שני הצעירים המבטיחים. התמונה הזאת צולמה בעליה לחניתה.

כבר ביום העליה לחניתה הותקפו המתיישבים בידי כנופיות ערביות ושניים מן העולים נהרגו. בחודשים הראשונים של היישוב נהרגו 10 מתיישבים. חניתה היא המקום הראשון שבו שונתה מתכונת ההגנה על נקודת התיישבות – משמירה פאסיבית ליציאה מן הגדר והעברת המלחמה לשטחו של האויב. בעקבות חניתה עלו יישובים נוספים לגליל המערבי, וקבעו את גבול הארץ. אלמלא חניתה, הגבול היה נמתח מעכו לצפת, והגליל המערבי לא היה בידינו.

חניתה היא גם סמל להתיישבות המחדשת יישוב יהודי עתיק – היישוב חנותא מתקופת המשנה, ששרידי בית הכנסת העתיק שלו התגלו בין חורבות הכנסיה שקמה אחרי חורבנו.

חניתה עלתה לקרקע בשנת 1938, לפני 70 שנה. 70 שנה לחניתה אמור להיות אירוע לאומי, לא פחות. מן הסתם, יישוב בעל מורשת מפוארת כל כך, יחגוג את חגו ברוב עם והדר.

ביקרתי בשבוע שעבר במוזיאון בחניתה. "איך אתם חוגגים את יובל השבעים?" שאלתי את יואל, מנהל המוזיאון. עיניו של יואל, שעד אותו רגע נצצו בתאורו את ראשיתה של חניתה, כבו באחת. "אנחנו לא מציינים את האירוע".

איך זה? הקשיתי. "משהו מת בנו", הוא השיב. "משהו כבה בנו. החברות מתה".  והוא סיפר איך הקיבוץ הפריט את עצמו לדעת, ואיך כל אחד עסוק בשלו, ואיך הכל עסוקים במריבות ובחיכוכים, בעיקר סביב שיוך הדירות, הנושא המעסיק היום כל כך את חברי חניתה.

כל כך עצוב. כל כך קשה. כך חולפת לה תהילת עולם.

****

שלושה ימים לפני כן, החליטה המזכירות על דחיית מופע השלושים של אורטל. את עמדתי, השוללת את ההחלטה, הצגתי במידף הקודם, ואני גם מצטרף לדבריו הנכוחים של ירון בנדון, במידף שעבר. הדברים שראיתי בחניתה, לנוכח ההחלטה באורטל, טלטלו אותי טלטלה עזה.

אני יודע, אין מה להשוות. אורטל רחוקה מאוד מאוד מהמציאות עליה שמעתי בחניתה. אורטל קיבוץ שיתופי, קיבוץ חזק, חברה חזקה וחסונה. באורטל גם מתקיימים אירועים רבים ויפים לכל אורך שנת השלושים.

ובכל זאת, משהו הטריד אותי מאוד, כאשר חשבתי על העובר עלינו בימים אלה, לנוכח מה שפגשתי שם. הטרידה אותי המחשבה שלא לעולם חוסן. שגם יישוב חזק, חזק ככל שיהיה, עם העבר המפואר ביותר, עלול להידרדר. והמסקנה – עלינו לשמור על אורטל מכל משמר, עלינו לשמור על חוסנה של הקהילה, עלינו לשמור על הקיבוץ השיתופי, על החברות.

כדאי שנלמד מקיבוצים אחרים, כדי שלא להיסחף למחוזות ההרסניים האלה.

            לא יקלקלו לנו

אייל חפר ניהל במשך עשור את תנועת בני המושבים, ומשם היכרותנו. אייל חי ביישוב אבירים שבגליל המערבי. היום הוא עוסק בתיירות וחקלאות, ובשילוב בין חקלאות, תיירות וחינוך. הוא מגדל עזים ומייצר גבינות. הוא מנחה ביער סדנאות לצוותים ולנוער. הוא מוציא טיולי טרקטורונים וטיולי סוסים.

ויש לו פינה הנקראת "דיר קפה". בפינה זו, שכל אחד יכול להגיע אליה, ניתן לשתות קפה, משקאות קלים, לקנות גלידות ועוד. קיוסק, כמו קיוסקים אחרים באתרי תיירות שונים. דומה לקיוסקים אחרים, אבל כל כך שונה.

בקיוסק הזה, "דיר קפה", אין מוכר. מי שעובר, נכנס, לוקח גלידה, קולה או קפה, משלם בקופה הנמצאת במקום – לא בכספת, לא נעולה, לא מחוברת לשום דבר, את המחיר הנקוב על המוצר. אם עליו לקבל עודף, הוא לוקח עודף מתיבה פתוחה, מלאה במטבעות. הכל חופשי. הכל מבוסס על אמון מוחלט.

"אף אחד לא מרמה?" שאלתי אותו. "אף אחד לא גונב?" "תתפלא", השיב לי אייל, "אבל הרוב המוחלט של האנשים הם אנשים טובים, אנשים ישרים והגונים. אז נכון, מידי פעם מישהו גונב. אם הוא ישן בשקט אחרי שגנב 20 שקלים, שיהיה לו לבריאות. אני לא אתן לקומץ אנשים כאלה לקלקל לי את החלום".

והנה, זה הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים וצריכים להפיק.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל