הבלוג של אורי הייטנר

לפני כעשר שנים, בהיותי מזכיר אורטל, יזמתי הקמת שכונה קהילתית, רעיון שהיה אז רק בחיתוליו בתנועה הקיבוצית. ראיתי בכך הזדמנות גדולה לחיזוק אורטל כקיבוץ שיתופי. אורטל תגדל בקצב הדרגתי וטבעי כקיבוץ שיתופי, תמשיך לנהל את חייה השיתופיים, ובצמוד אליה תקום קהילה, שתקנה מהקיבוץ שירותים ולכן תהפוך אותם לרווחיים יותר, תגדיל את החברה, תגדיל את חברת הילדים והנוער וכו'. ראיתי בכך הגשמת רעיון "הקיבוץ השיזורי", מבית מדרשו של אליהו רגב (צצה) מקיבוץ ברעם; רעיון שקסם לי מאוד. קיוויתי אפילו שתהיה תחרות קונסטרוקטיבית בין הקיבוץ השיתופי והשכונה הקהילתית, שעשוי להוביל לזליגה מן השכונה לקיבוץ, שתהיה גדולה מן הזליגה לכיוון ההפוך.

אורטל לא היתה בשלה באותם ימים לרעיון כזה ואף לדיון מהותי אודותיו, אולם ניתן אור ירוק לקדם את הרעיון מבחינה תכנונית – מול מנהל מקרקעי ישראל, שינוי תכנית המתאר וכו'.

לפני כשנתיים עלה שוב לדיון רעיון ההרחבה הקהילתית באורטל. הפעם התנגדתי בתוקף לרעיון. מה קרה בשנים שבין שני המהלכים הללו, שגרם לי לשנות את דעתי מן הקצה אל הקצה?

מה שקרה הוא שבמרבית יישובי הגולן קמו הרחבות קהילתיות. ההרחבות הקהילתיות, ברובן, היו בשורה גדולה ליישובים שהורחבו, ותנופת ההרחבה היתה בשורה גדולה למפעל ההתיישבות בגולן בכללותו. אולם ממעקב מקרוב אחרי התהליך, הגעתי למסקנה שהקמת הרחבה קהילתית עלולה להוות סיכון ממשי לאורטל כקיבוץ שיתופי. אורטל היא הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן, והבנתי שמה שטוב ליישובים שאינם שיתופיים, לא בהכרח נכון גם לקיבוץ שיתופי.

המסקנה שלי מהמעקב אחרי התהליך החברתי ביישובים המורחבים, היא שתנאי הכרחי להצלחת התהליך הוא מיזוג מלא של ההרחבה והיישוב המקורי והפיכתם לקהילה אחת. ככל שהיישוב הקולט היה פתוח יותר ליצירת קהילה אחת, על המשתמע מכך, כך התהליך הצליח. ככל שהיישוב הקולט ניסה לשמור על בידול מהנקלטים, כך הוא פחות הצליח. ככל שבדקתי זאת, כך התגבשה מסקנתי – ניסיון לקיים שתי קהילות בעלות אופי שונה באותו יישוב, הוא מקור לצרות, לסכסוכים, למאבקים; הוא מועד לכישלון.

קהילה אינה יכולה להתקיים בהצלחה ללא חזון משותף, ללא דרך משותפת, ללא זהות משותפת. הזהות המשותפת, ה"אני" הקולקטיבי של הקהילה, היא הכרח קיומי. כאשר אני אומר "אנחנו" בהתייחסי לאורטל, ברור לי למה אני מתכוון ולמי אני מתכוון. ה"אנחנו" הזה הוא הזהות המשותפת של אורטל. מה יהיה ה"אנחנו" הזה, בסכיזופרניית זהויות של יישוב דו קהילתי?

מה יקרה אם נקים הרחבה קהילתית? אם ננסה לשמור על הקיבוץ השיתופי ולהתבדל מההרחבה, נכשיל אותה וניכשל. הנזק יהיה גדול ובלתי הפיך. אם נרצה להצליח, עלינו להפוך לקהילה אחת. איזו קהילה? מי שבנו זה עתה בתים בהרחבה קהילתית, לא עשו כן כדי להיות חברים בקיבוץ שיתופי. סביר יותר שנפסיק להיות קיבוץ שיתופי ונהפוך ליישוב קהילתי, ונאמץ את אורח החיים של ההרחבה. מאחר ואנו רוצים להיות קיבוץ שיתופי, עלינו להמנע מהרחבה קהילתית. אגב, הסוגיה טרם ירדה מעל סדר היום של אורטל. אני מתנגד בתוקף להרחבה קהילתית וכמוני עוד חברים רבים, אך יש התומכים בכל לבם ברעיון וטרם נאמרה המילה האחרונה.

אני מזכיר כל זאת, בהקשר של חנתון. העיתונות הקיבוצית סקרה בשבועות האחרונים בהרחבה את פרשת חנתון. הרעיון שכיכב היה קיומן של שתי ישויות בחנתון - יישוב קהילתי המשולב עם קיבוץ שיתופי של בוגרי הנוע"ל. מבין כל הפתרונות לבעיית חנתון, השעטנז הזה הוא הגרוע ביותר. אפשר להחליט על הפיכת חנתון ליישוב קהילתי, והעברת בוגרי הנוע"ל לנקודת התיישבות אחרת והפיכתה לקיבוץ שיתופי חינוכי של הנוע"ל. אפשר להחליט שחנתון יהיה הקיבוץ השיתופי של הנוע"ל, ולמצוא פתרון חלופי לקומץ המשפחות הוותיקות שנשארו במקום. פתרונות כאלה עשויים לתת מענה התיישבותי טוב לשתי נקודות התיישבות מתות. ניסיון ליצור שתי ישויות הפוכות באורח חייהן באותו יישוב, הוא מתכון לכישלון כואב.

אל נזלזל בחכמת אבותינו הקדמונים, שפסקו: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כ"ב, י').

* "הקיבוץ"