הבלוג של אורי הייטנר

חומרת הפרעות בכפר עצירה אל-קבליה אינה מופחתת במאומה בגין העובדה שנעשו כנקמה על הפיגוע החמור ביצהר.

חדירת המחבל ליצהר, הצתת הקרוואן, דקירת הילד והשלכתו מגובה – זהו מעשה נפשע וחמור, מעשה שאין לו כפרה, שחובתה של מדינת ישראל למנוע, שאי מניעתו היא כישלון, שחובתה לתפוס את המחבל ולהעניש אותו בכל החומרה ואי ההצלחה עד כה לתפוס אותו היא כישלון. מה שיותר חמור מהפיגוע שהיה, הוא הפיגוע שתוכנן – אין ספק שהמחבל תכנן מסע רצח ביצהר.

עם כל החומרה במעשה ועם כל האכזבה מהכישלון של צה"ל, אין באלה כדי להצדיק ולו במעט את הפרעות. ראשית, הפיגוע אינו סיבת הפרעות אלא התירוץ לעיתויין. הטירוף הפנאטי של נוער הגבעות אינו תגובה אלא אורח חיים, וכל מי שמכיר את השטח יודע זאת היטב. אך גם אם הסיבה האמיתית היתה הפיגוע – מדובר במעשה חמור, וזאת משני טעמים.

האחד – אין לאף אחד, זולת צה"ל וכוחות הביטחון, הסמכות לבצע פעילות ביטחונית. השני – חדירה לתוך כפר וירי חסר אבחנה לכל עבר, לעבר אזרחים וילדים, הוא מעשה נפשע, גם אילו היה נעשה בידי כוחות הביטחון.

מעשים כאלה מכתימים את העם היהודי, את הציונות, את מדינת ישראל ובראש ובראשונה את מפעל ההתיישבות ביש"ע. האנשים חסרי המוסר האלה, ממיתים קלון על כולנו.

אף שעיקר החומרה, בעיניי, היא עצם המעשה, אתעכב דווקא על חוסר הסמכות של אזרחים לפעול פעילות ביטחונית. איך אמירה זו מתיישבת עם הגדרתי את הצלחתו של המחבל לחדור ליצהר ככישלון של צה"ל?

אנו נמצאים 60 שנה במלחמת קיום. במלחמה כזו אין 100% הצלחות. לא אחת ביקרתי את התערערות רוחו של צה"ל, דבר שבא לידי ביטוי באמירות ששמעתי מפי קצינים בכירים בעת שירות מילואים כמו: "הדבר החשוב ביותר הוא שלא תיפול שערה מראש אף אחד מכם" בתום תדריך בתחילת תעסוקה, לאחר הגדרת המשימה. את תוצאות הרוח הזאת ראינו במלחמת לבנון השניה, ואני מקווה מאוד שצה"ל הפיק את הלקחים ומשפר את עצמו. אך למרות הביקורת, אין לשכוח שצה"ל וכוחות הביטחון, הפועלים ביש"ע, הצליחו לרסק כמעט לחלוטין את הטרור, מצליחים מידי יום למנוע פיגועים, עוצרים מידי יום מחבלים או חשודים ככאלה. כל זאת, תוך מסירות נפש ונכונות להקרבה. האם שכחנו מה היה כאן בראשית העשור?

כל פיגוע שמצליח הוא כישלון, אך אלמלא חיילי צה"ל, כל הגיבורים מיצהר לא היו מחזיקים מעמד יותר מכמה שעות. כפיות הטובה ביחס כלפי צה"ל, מעבר לחומרה בעצם התנהגות כזו של אזרחים, מעידה על טיבם של האנשים הנוהגים כך.

"לעולם לא נרים יד על חייל" – שבועה זו היתה לאורך שנים ערך חיים בקרב תושבי יש"ע, אפילו כאשר דובר על מקרה קיצון כמו עקירת יישובים. אמירה זו ביטאה את האחריות לקיומו של העם היהודי, לקיומה של החברה הישראלית, המפעמת בלב המתיישבים. והנה, יש מי שמרשים לעצמם לא רק להרים יד, אלא להשליך אבנים על חיילי צה"ל, ואנו הרי יודעים שאבנים יודעות להרוג, יש מי שמשסים כלבים בחיילי צה"ל, יש מי שפוצעים קצין בצה"ל, ואיני מתכוון לאספסוף בנעלין, אלא לבני דמותם ותמונת הראי שלהם ביד יאיר. וכאן לא מדובר בסערת רוחות בעת עקירת יישוב, אלא בהתקפה על חיילים שליוו פקח של המנהל האזרחי שבא לתעד הכנות לבניה בלתי חוקית. יש מי שמנסים להפוך את יישוביהם לשטח אקס-טריטוריאלי שאין בו חוק, שאיש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה, שאי אפשר לאכוף בו את החוק. וכאשר מנסים לאכוף בו את החוק, מתייחסים תושביו לחיילי צה"ל כאל אויב. הדבר הגיע לשיא במתקפה של אספסוף מן המאחז הזה על מוצב של צה"ל.

מי שמתנהג אל חיילי צה"ל כאל אויב, הופך את עצמו כאויב של צה"ל ושל מדינת ישראל. מאחר ומטרת ההתיישבות ביש"ע היא להביא את מדינת ישראל ליש"ע, אין ספק שהתנהגות זאת פוגעת בראש ובראשונה במטרה זו. לכן, אותה חבורה מופקרת היא בראש ובראשונה אויבת ההתיישבות ביש"ע.

כל מי שמכיר את תושבי יש"ע, יודע שמדובר באזרחים נאמנים, בציונים טובים, באנשים מוסריים ושומרי חוק. כל מי שמכיר את התמונה, יודע שמדובר בקומץ הזוי בשולי השוליים של הציבור היהודי ביש"ע. אולם השתיקה של התושבים ושל הנהגתם, אם מתוך פחד פיסי מפני ביריונותו של "הקומץ" (ראו את ההתנכלות לזמביש), ואם מתוך תפיסה ילדותית של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ו"אל תגידו בגת", מכתימה את כלל הציבור, מבאישה את ריחו ומסכנת את קיום ההתיישבות ביש"ע.

מתוך אהבתי למתיישבי יש"ע, אני פונה אליהם בקריאה: חסלו את הכת המטורפת הזאת, ולא – היא תחסל אתכם.

* "מקור ראשון"