הבלוג של אורי הייטנר

כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם.

נמצא: או הוא צריך לעולם או העולם צריך לו. 

                                                                                                                                  הבעל שם טוב.

בימי "הרת עולם" אלה שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ויום הכיפורים, אני מביא בזאת מאמר שכתבתי בשבוע הצונאמי, לפני כשלוש שנים וחצי.

****

"... כי הם בשר ודם. אדם יסודו בעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר. וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף".

מראות האימה הבלתי נתפסים של אסון הצונאמי, זרקו אותי אל הפסוקים הללו, מתוך הפיוט "ונתנה תוקף" הנאמר בימים הנוראים. לא רק המימדים הנוראים של האסון מזעזעים את האדם, אלא לא פחות מכך ההכרה וההבנה של אפסות האדם אל מול איתני הטבע. אדם חי, בריא, פעיל, יעיל, יוצר, משפיע ולפתע, ללא כל התראה, ללא כל סיבה, מבלי שפשע או חטא  או טעה... סתם, לפתע פוערת האדמה את פיה, והאיש היה כלא היה. כצל עובר, כענן כלה. כאבק פורח.

שאלות קיומיות רבות מתעוררות לנוכח המציאות הזאת, שנגלתה השבוע לעינינו המשתאות. שאלות על גבול יכולתו של האדם. אם אחרי כל הקדמה הטכנולוגית האדירה, אין לאדם אפילו קצה קצהו של חוט של יכולת למנוע אסון כזה – מה משמעותו ומקומו של האדם ביקום, בטבע?

"ואתה הוא מלך אל חי וקיים", זה הפסוק הבא בפיוט "ונתנה תוקף", המנגיד את האדם, שאפסותו וזמניותו מתוארים בכל דימוי אפשרי, אל נצחיותו של האלוהים. לכאורה, לאדם דתי קל יותר להתמודד עם ההבנה הזאת ואולי גם עם התגלותה הנוראה באירוע כמו אסון הצונאמי, שהרי היא מאוששת את אמונתו בכוח עליון המנהיג את העולם ומנווט אותו. מצד שני, דווקא אדם מאמין המחפש פשר לדברים וצידוק לדין, עומד חסר אונים מול חוסר היכולת להבין את חוסר הצדק המשווע, שבמותם של מאות אלפים חפים מפשע, בהם ילדים רבים ותינוקות רבים. אין ולא יכולה להיות תשובה לשאלה הזו (הגם שבימים הקרובים נשמע, כרגיל, שרלטני דת היודעים לנהל את חשבונותיו של ריבונו של עולם, מסבירים על מה נענש העולם וכו').

אדם שאינו דתי ואינו מאמין, שאינו רואה באסונות כאלו חלק מתוכנית אלוהית וביטוי לכוח עליון, אלא ביטוי לעוצמתם של איתני הטבע, שהגיונם -  אם ועד כמה שיש בהם היגיון,  נשגב מבינתו המוגבלת של האדם – גם הוא מתמודד עם שאלות קיומיות לנוכח האסון. מה משמעות החיים האנושיים לנוכח המראות הללו?

קל מאוד להיתפס לניהיליזם אגואיסטי. "החיים קצרים", "חיים רק פעם אחת", ולכן "אכול ושתה כי מחר נמות". אם בלאו הכי אנחנו כענן כלה וכאבק פורח, האם לא עדיף להעביר את הזמן המוגבל שלרשותנו ב"להעביר את החיים בכיף", שהרי מחר הכל עלול להסתיים ללא התראה, בתאונת דרכים, בפיגוע או באסון טבע?

אף שהפיוט "ונתנה תוקף", מציג את אפסות האדם לעומת גדולתו של האל, משפט המפתח בו הוא "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", כלומר האדם, במעשיו, משפיע על עתידו. לכאורה, סתירה. בעיניי, זו מהותה של היהדות.

השפעתו של האדם על אורך חייו מוגבלת מאוד, אך השפעתו על אורח חייו כמעט מוחלטת. מודע למגבלות כוחו ויכולת השפעתו, אחראי האדם לכך שהעולם שבו הוא חי יהיה טוב וצודק יותר, על מנת לתת משמעות לחייו. האנושות, ככלל, אינה יכולה למנוע אסונות טבע. אין היא יכולה להשפיע על תהליכים קוסמיים שעלולים, אפילו, להביא לחורבן טוטאלי. אבל היא יכולה לעשות את העולם למקום טוב וצודק. האדם הבודד אינו יכול להשפיע על האנושות כולה, אך כל אדם יכול בגבולות השפעתו ויכולתו לתרום את תרומתו לכך שהעולם יהיה צודק וטוב יותר.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א) – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. על הפרט לקחת אחריות, ככל יכולתו, לא רק על ה"אני, כאן, עכשיו", אלא על החברה שבתוכה הוא חי ועל עתידה, גם אחרי שהוא עצמו יעבור מן העולם. השאלה מי אני בסך הכל – חציר יבש וציץ נובל, מנוגדת למסר הזה, שהרי אמנם לא עליי לגמור, אבל אין אני בן חורין "לשחק ראש קטן" אלא עליי לפעול כאילו העולם מוטל על כתפיי, ואני נושא באחריות לעתידו. השפעתי מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת, איני רשאי להיבטל ממנה.

 "הכל צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות, ג', י"ט) – גם זה עיקר מרכזי ביהדות. הכל צפוי? יתכן, אך על כך הרי אין לנו השפעה. זה לא בידינו ולכן גם לא מעניינו, אבל נתונה לנו הרשות לעצב את חיינו ואת החברה בה אנו חיים. וגם אם איננו יודעים אם מחר לא תגהק האדמה ותמחה את יצירתנו, מוטלת עלינו האחריות לפעול לכך שהחברה תהיה טובה וצודקת.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין מ' ע"ב).                                                              

 לעולם יראה אדם עצמו כאילו... המילה "כאילו" מדגישה את העובדה שהאדם אינו יודע האם באמת במעשהו הוא מכריע לכף זכות או לכף חובה את העולם, ובכל זאת, עליו לחיות כאילו מעשהו הבודד מכריע את חייו ואת חיי העולם. האחריות האישית הזו, היא הנותנת טעם ומשמעות לחיים.

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ט'). תכלית חייו של אדם היא תיקון עולם. גם הקלקול שחוותה האנושות השבוע במזרח אסיה, שלא היה בידי אדם, אינו פוטר אותו מאחריות להתייחס אל העולם כאל פיקדון הנתון בידיו, ולראות עצמו כאילו אם יקלקל אין מי שיתקן אחריו.

חיים פעם אחת? נכון. החיים קצרים? אמת. ודווקא לכן, דווקא כיוון שהאדם הוא כצל חולף וכחרס הנשבר, עליו להמנע מגישה ניהיליסטית ואגואיסטית. מן הראוי שאדם יראה עצמו כחלק מחברה וכחלק משרשרת דורות, ויראה כשליחות את תרומתו, ככל יכולתו, להפיכת העולם למקום שטוב לחיות בו. לא, הפרט אינו יכול להשפיע רבות על דמותו של העולם כולו, אך הוא יכול להשפיע על דמותה של החברה שבה הוא חי, ובכך הוא תורם תרומה משמעותית לתיקון עולם.

" שישי בגולן"