הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה – מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו ארגון טרור מפר בשיטתיות את ריבונותה, עם חטיפה והרג של חייליה ובעיקר עם ירי מסיבי של טילים על יישוביה האזרחיים, כפי שהיה בבוקר בו פרצה המלחמה.

אבל המלחמה הזאת הייתה כישלון. לאחר למעלה מחודש של לחימה, ישראל לא הצליחה לצמצם ולו במעט את ירי הקטיושות. ביום האחרון למלחמה, נורו על ישראל 200 קטיושות. זוהי תוצאה בלתי נסבלת. המלחמה בין המדינה החזקה באזור לבין ארגון טרור קטן הסתיימה ללא הכרעה. אסור לישראל להשלים עם תוצאה כזו.

הסיבה לכישלון היא האופן בו נוהלה המערכה.

הממשלה וצמרת צה"ל החליטו על מלחמה, בתמיכת 90% מהציבור, אולם פחדו ממשמעות החלטתם. הם פחדו לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להלחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.

המלחמה נוהלה בתחילתה על פי הקונספציה החלומית, מבית מדרשו של הרמטכ"ל דן חלוץ, אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שניצחון כזה הוא בלתי אפשרי, קברניטי המדינה עשו כל טעות אפשרית. הם דחו ודחו את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הוסכם על פעילות קרקעית, הוכנסו כוחות זעירים ל-2-3 כפרים, ובוזבזו עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל ההנהגה נבהלה ועצרה גם את הפעילות הזאת. היא היססה במשך שבועות עד שהחליטה על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, היא דחתה ודחתה ודחתה ודחתה את הפעלתם, שחקה את הכוחות והורידה את המוראל שלהם. לאחר אירוע קנא היא נבהלה ועצרה את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבינה שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבלה גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, היא דחתה אותה ב-48 שעות, החלטה תמוהה ובלתי ניתנת להסבר. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, היא המתינה עד שמועה"ב קיבלה החלטות אודות הפסקת אש שהצילה את  חיזבאללה מתבוסה. הממשלה קיבלה את החלטת מועצת הביטחון, ורק אז נתנה סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר הקרבה להפסקת אש וההחלטה עליה לא איפשרו את מיצויה, והפכו אותה למיותרת וחסרת טעם ויצרו תחושה בציבור שמחיר הדמים הכבד ששילמנו בה היה לשווא.

שלושה אנשים הובילו את המלחמה הזו והם אחראים לכישלון – אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ. לפי הסדר הזה. עיקר אחריותו של דן חלוץ היא הקונספציה השגויה בתחילתה, וחוסר הנכונות להודות בטעות ולשנות כיוון.

עם זאת, אין זה מן הראוי שהדיון הציבורי על המלחמה יתמקד באישיותו של חלוץ. מן הראוי שהדיון יהיה על הקונספציה והשלכותיה ועל הצורך להחליף אסימון, כדי לחזור למציאות שבה כל עימות בין צה"ל לאויב לא יסתיים בפחות מניצחון ישראלי מוחץ וחד משמעי.

* "ישראל היום"

(תגובה לזהבה גלאון "זאת כבר לא העצרת שלי", "הארץ" 30.10.09)

הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח רבין, היא במסר משותף לחברה הישראלית כולה נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד שנאה פוליטית, נגד הסתה, נגד דה-לגיטימציה ליריב, ולא במסר של דה-לגיטימציה למי שדרכו אינה דרכו של רבין והסתה נגד מי שהתנגד לדרכו.

אך גם אם מקבלים את שיטתה של גלאון, ומעצבים את היום כיום הזדהות עם "דרכו המדינית של רבין", ואת האירועים בו לכאלה "הנותנים ביטוי לעמדות של רבין ולמורשתו" ולא ל"קונסנזוס לאומי מזויף" – הרי יש לדבוק באמת ההיסטורית, והיא שאין כל קשר וכל גשר בין עמדותיו של רבין לעמדותיה של זהבה גלאון. הניסיון "לגלאן" את רבין אחרי המוות, להפכו רטרואקטיבית איש המחנה הרדיקלי של מרצ, כמו גלאון, הוא שכתוב בוטה ומכוער של ההיסטוריה, וכמוהו כהתעללות בזכרו של המת. לא היה דבר רחוק מדרכו של רבין, יותר מדרכה של זהבה גלאון.

איני מדבר על רבין, המיישב הגדול של הגולן בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, לא על רבין שר הביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה וגם לא על  רבין מנהיג הזרם המרכזי – הניצי במפלגת העבודה טרם עלייתו לשלטון. איני מדבר על רבין שכונה בידי הגלאונים למיניהם "פושע מלחמה" ושיוסי שריד הדביק לו במזיד את תדמית האלכוהוליסט, כדי לפגוע בקריירה הפוליטית שלו. אני מדבר על רבין ראש הממשלה בקדנציה השניה שלו, רבין שחתם על הסכמי אוסלו, ועל הדרך בה דבק עד יומו האחרון.

איזה קשר יש בין ראש הממשלה רבין שהודיע כי יחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כדי שלא ללחוץ את ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' התומך בסרבנות לשרת בשטחים (הודעה שגרמה ללייבוביץ' לוותר על הפרס), לבין זהבה גלאון, המסיתה והמדיחה לסרבנות?  

גלאון מודיעה שתחרים את העצרת בכיכר, כיוון שציפי לבני ואהוד ברק "קברניטי 'עופרת יצוקה' הם בין הנואמים בה". גלאון שכחה, כנראה, שהאב טיפוס של מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע "דין וחשבון", שראש הממשלה ושר הביטחון רבין היה הקברניט שלו. אם ברק אינו ראוי להציג עצמו כממשיכו של רבין, הסיבה לכך היא דרכו המדינית מאז קמפ-דיוויד, בה סטה הרחק שמאלה מדרכו של רבין.

את דרכו המדינית ביטא יצחק רבין עצמו, בנאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב' ב-5.10.95 – נאום פרוגרמטי בו הציג לראשונה את מתווה הסכם הקבע שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

אם העצרת לזכרו של רבין צריכה להיות על טהרת הנאמנים לדרכו המדינית ולמורשתו, אין לזהבה גלאון ולשכמותה מה לחפש ברדיוס של קילומטרים רבים מן הכיכר.

* "הארץ"

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי אחרי כשלון פסגת קמפ-דייוויד.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם של ברק ואולמרט – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, וכירסום בהתנגדות לטענת "זכות" השיבה, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תכניות רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים. רבין היה הגון מכדי שימשיך להצדיק בטיעונים מופרכים את הסכמי אוסלו, כפי ששמעון פרס נוהג לעשות. סביר יותר שהוא היה מורה לשבור לפלשתינאים את העצמות.

אירועי השנים האחרונות – התוקפנות הפלשתינאית ופשעי המלחמה הפלשתינאיים נגד ישראל ואזרחיה מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה מכל השטח ועקרה את כל היישובים, כמו גם התוקפנות הלבנונית אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, הם עדות לכך שהסכסוך הישראלי ערבי אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן כל נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. הסקרים לפיהם שליש מהציבור תומך בחנינה לרוצח ביום מן הימים, מעוררים פלצות.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו , כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "דוגרינט"