הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו המרתק "הישמרו מחוקרות המגדר בספרות", מנתח יוסף אורן את שירה של לאה גולדברג "סליחות", ומסקנתו היא, שאף ששני הבתים הראשונים מרמזים על הצורך של המשוררת להתנצל בפני אהובה, הבית השלישי משנה את התמונה, ועל פיו – הוא זה שצריך לבקש את הסליחה ממנה.

אני ממשיך ללכת צעד נוסף ומגיע למסקנה אחרת.

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

שני הבתים הראשונים מחזקים את התזה של אורן. אולם הבית האחרון מהפך הבנתו. אכן, הוא האיש שעולל לה רע, אך היא עדין אוהבת אותו, עדין משתוקקת לו, היא מקווה שהוא יחזור, ותפילתה היא שיהיה בכוחה לסלוח לו.

נושא השיר הוא הסליחה. מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לבקשת סליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

הבית האחרון מביא לשיא את הטינה שלה לאהובה, כאשר היא משתמשת במילה המפורשת, הקשה – בגידה. איך אפשר לסלוח על בגידה? הכותבת מודעת לקושי, אך היא רוצה לסלוח, לכרוע על חוף הסליחה, כדי שתוכל לקבלו בחזרה. לכן, היא אוגרת בעבורו, במחסנים נסתרים בנפשה, את מעט השלווה שיש בה בימי הגעגוע. את המאגרים הללו היא תפתח בעבורו, אם וכאשר יחזור "קרוב ותמים", בהרכנת ראשה הנכנע. היא מייחלת לכך שהאהבה תנצח את הטינה, הכעס ותחושת הנטישה. היא מייחלת לכך שיהיו לה כוחות הנפש לסלוח.

****

בהתכנסות שאני עורך מידי שנה בקיבוצי, אורטל, בליל יום כיפור, אנו שרים את השיר הזה.

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "...וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר, בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתהאליו היא מתייסרת.

תפילת "כל נדרי" מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה – "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין". היא מתייחסת לקרע בינה לבין אהובה כאל נדר שהוא נדר, לא להביט עוד לאחור, לא לחזור עוד אליה. את הנדר הזה היא מכנה – "נדרי הבגידה". היא מקווה שהוא יפר את הנדר הזה, ושלה יהיו תעצומות הנפש לסלוח.

* "חדשות בן עזר"

ד. מותו של חוני המעגל

המסורת על מותו של חוני המעגל מופיעה בשתי גרסאות. הגרסה הראשונה היא בתלמוד הבבלי – ביקש את נפשו למות בשל בדידותו, "או חברותא או מיתותא".

גרסה שונה מופיע בספרו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) "קדמוניות היהודים". בספרו, מביא יוסף בן מתתיהו פרשיה נוספת אודות חוני המעגל, שאינה מוכרת במקורות היהודיים הקלאסיים.

הרקע לפרשה הוא מלחמת האחים בין יוחנן הורקנוס ומרדכי אריסטובולוס, בניה של שלומציון המלכה – מלחמה שהביאה להתפוררות שלטון בית חשמונאי ועצמאות ישראל. רוב העם נטה אחרי הורקנוס. הכוהנים תמכו באריסטובולוס. האליטה של העם ברחה למצרים. באותה תקופה חוני התחבא. חוני, הנקרא כאן חוניו, מוגדר "צדיק אחד חביב אלוהים... שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע בקולו והמטיר". חוני נתפס בידי אנשי מחנה הורקנוס. הם דרשו ממנו, שכשם שבתפילתו הצליח להפסיק את הבצורת, כך יתפלל עתה לתבוסתם של אריסטובולוס ואנשיו. חוני סרב להיענות לבקשה. הוא נעמד בתוכם וקרא: "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנותרים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". בעקבות דברים אלה, "הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה" [15].

יוסף בן מתתיהו פעל למעלה ממאה שנה אחרי ימיו של חוני, וכנראה שהכניס לספרו מסורת מקובלת אודות נסיבות מותו. דמותו של חוני בסיפור זה, היא של אדם מפורסם כצדיק וחביב אלוהים, בדיוק כפי שהיה מפורסם ככזה בסיפורי המשנה והתלמוד, בזכות תפילתו שגרמה להפסקת הבצורת. כאן אין כל אזכור לחלקו השני של הסיפור, אודות תפילתו להפסקת הגשמים.

כמי שידע להיענות לדרישת הציבור ולשכנע את אלוהים להיענות לתפילתו, כך אנשי הורקנוס ניסו להפעילו כדי להביא לתבוסת אריסטובולוס. חוני סרב בשום אופן להיות שכיר תפילה מסוג זה, בוודאי לא למען מטרה פוליטית של הבסת צד אחד במלחמת האחים. על כך הוא שילם בחייו.

מיתוס זה מעצים עוד את דמותו של חוני, כמי שמסר נפשו על אחדות העם ולא היה מוכן לעשות שימוש בכוחו, למען מטרה שלא האמין בצדקתה.

יש לציין, שיוסף בן מתתיהו פעל כ-400 שנה לפני חתימת התלמוד, וסביר להניח שלא הכיר את סיפור מותו של חוני על פי הבבלי.

ה. ארי אלון: "דכאונו האינסופי של חוני הבבלי"

בשנת תש"ן 1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הוקדש גיליון כפול של כתב העת לתנועה הקיבוצית "שדמות", לספרו של ארי אלון "עלמא די". ספר זה, המשלב מדרשים, הגות, סיפורת וזיכרונות אישיים, הוא מעין חשבון נפש אישי ולאומי שכתב אלון. רבים ממדרשיו עוסקים בערך העליון של לימוד התורה מצד אחד, ובצורך בחיבור בין התורה והמעשיות הארצית. הוא מבחין בין "החולמים בהקיץ" – שכל עולמם תורה ומנותקים מהחיים הארציים, לבין "הקצים בחלומות" – אלה ששינו את ההוויה היהודית של החולמים בהקיץ ובנו בא"י חיים ארציים ממשיים ליהודים, אך איבדו את הנשמה היתרה שבחלום, שבלימוד התורה. גם מדרשו על חוני – "דכאונו האינסופי של חוני הבבלי", עוסק במתח שבין עולם התורה והחיים הארציים.

המדרש עוסק ב"חוני הבבלי". על פי אלון, יש לנו שתי דמויות שונות של חוני – זו שמופיעה בתלמוד הירושלמי וזו המופיעה בתלמוד הבבלי. "חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי, לעומת חוני הארצישראלי שהוא צדיק אנטי-טראגי. שניהם נרדמו לשבעים שנה והתעוררו לעולם אחר. חוני הארצישראלי נרדם סמוך לחורבן בית המקדש הראשון והתעורר עם בניית בית המקדש השני ונכנס לעזרה והאיר אותה בהילתו והיה גיבור ונערץ. חוני הבבלי יצא גיבור ונערץ מבית המדרש ונרדם לשבעים שנה וחזר עלוב ומושפל לאותו בית מדרש וביקש את נפשו למות [16]".

חוני הארצישראלי פועל בעולם שבמרכזו בית המקדש ופולחנו, עולם מיסטי שבו מקום לצדיק עושה ניסים כמוהו. בתקופה שבה בית המקדש אינו קיים, הוא משעה עצמו מהעולם, כיוון שאין הוא רלוונטי לעולם זה. הוא חוזר לבית המקדש השני וזוכה להערצה ולגדולה. חוני הבבלי פועל בעולם שבמרכזו בית המדרש, ודמות המופת בו הוא התלמיד החכם. לעומת ההערצה בה מתקבל חוני הארצישראלי בשובו, חוני הבבלי נדחה ונותר מחוץ למחנה. לכן הוא מכונה "דמות טראגית".  מדרשו של אלון עוסק בחוני הבבלי, בהתאם לאג'נדה של ספרו.

עולמו של חוני הבבלי הוא עולם בית המדרש וחברתו היא מעמד תלמידי החכמים. חוני וחבריו מנותקים מהעולם שמחוץ לבית המדרש ובזים למעמד עמי הארצות. בין שני העולמות ושני המעמדות קיים נתק.

סיפורו של אלון מתחיל בציטוט המדרש, מתוך התלמוד הבבלי, על שנתו של חוני המעגל.  לאחר מכן דורש אלון את המדרש.

"חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי המסתגר בדל"ת אמות של בית מדרש, מתמכר לתורה הנלמדת, וחי חיי עולם. הוא הגדול מבין תלמידי החכמים בדורו. על כל קוץ וקוץ הוא דורש תילין תילין של הלכות. על כל קושיה וקושיה הוא יודע לתרץ תירוצים רבים – אולי עשרים וארבע. ובכלל, כל עוד הוא בבית המדרש אין אפילו קושיה אחת שנותרת בלתי פתורה ובלתי צלולה [17]".

תיאורו של חוני היא של אדם החי בתוך עולם מושלם וסגור, לכאורה – עולם בית המדרש. בתוך עולם זה, הוא הגדול שבין הגדולים. על כל קוץ – כל סימן שעל האותיות בתורה, הוא יודע להקשות קושיות רבות ולכל אחת מהם לתרץ תירוצים רבים. עולמו הוא מושלם, עד כדי כך שאין הוא משאיר ולו סוגיה בלתי פתורה אחת. תיאור זה מסתמך על האמור במדרש בבבלי, בו מצוטטים תלמידי חכמים בבית המדרש אליו חוזר חוני בקומו משנתו הארוכה: "שכאשר היה [חוני] נכנס לבית המדרש, היה מתרץ כל קושיה שהייתה להם לחכמים". רמז לבאות מביא אלון במשפט "כל עוד הוא בבית המדרש", ללמדנו, שהעולם הסגור והמושלם הזה תקף כל עוד הוא "מסתגר בדל"ת אמות של בית המדרש". אם יצא מהסתגרותו לחיים האמיתיים, ספק אם אותה השלמות תשמר.

"יום אחד הוא יוצא מבית המדרש ומתחיל ללכת בדרך. לא ברור מה גרם לו לצאת מבית המדרש, ולא ברור אם ידע עד כמה תהיה יציאה זו משמעותית להמשך חייו. מכל מקום, בדרך הוא רואה עמהארץ אחד נוטע עץ חרוב. הוא מקשה לו את הקושיה הבאה: 'הרי חרוב אינו טוען בפירות אלא לאחר שבעים שנה – ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?" – חוני, כאמור, הוא גדול מקשי הקושיות בדורו. הוא כבר התרגל לכך שאין תלמיד חכם בבית המדרש שאיננו ירא את קושיותיו. משום כך הוא נדהם לעמוד מול נוטע החרובים הבריא והמגושם, המעז לענות לו על קושייתו המפולפלת בביטחון עמארצי חד משמעי: 'אני מצאתי עולם עם חרובים – כשם ששתלו לי אבותיי, כך אשתול לבניי...'. התשובה הזאת מערערת לחלוטין את עולמו של חוני. הוא נכנס למערה ושוקע בתרדמה אפאטית המתפרשת על פני שבעים שנה [18]".

למה ישן חוני שבעים שנה? ארי אלון אינו מסתפק בהסבר של רבי יוחנן, ששנתו היא הגשמת משאלה לממש את פירושו ל"היינו כחולמים", והוא מספק הסבר אחר לגמרי. לפי אלון, חוני שקע בתרדמה אפאטית, לאחר שהמפגש הנדיר עם המציאות שמחוץ לבית המדרש ערערה את עולמו. אלון מסביר את עצם יציאתו של חוני מבית המדרש כאירוע נדיר שטעמו אינו ברור. חוני אינו מכיר את העולם שבחוץ. הוא רואה אדם, ועל דרך ההרגל מקשה עליו קושיה, כפי שהוא מקשה על תלמידי חכמים. בניגוד לתשובותיהם המפולפלות של תלמידי חכמים, שאלון רומז שנועדו לרצות את חוני, וכל כולן בעולם הפנימי של בית המדרש ובלוגיקה פנימית מושלמת, אך לא בהכרח קשורה למציאות, אותו נוטע, עמהארץ, משיב תשובה בהגיון הבריא של החיים. התשובה הישירה והברורה הזאת, מכה את חוני בתדהמה. לפתע נראה לו כל עולמו, כעולם וירטואלי, שהפלפול בו הוא לשמו, והנה הוא לומד תורת אמת ומוסר אמיתי מהגיון דבריו של בן המעמד הבזוי והנחות, מעמד עמי ארצות. חוני אינו יכול להיות שייך לעולם זה, אך עולמו שלו מתערער. הוא חש נחיתות לעומת אותו עמהארץ, חרף היותו בפסגת הפסגות של עולם תלמידי החכמים בדורו. הוא חש תלישות וניכור, שבאים לידי ביטוי בשבעים שנות תרדמה אפאטית.

"הוא עתיד להתעורר חוני אחר לחלוטין. הוא עתיד להתעורר לתוך תירוצו המתגשם של עמהארץ – לתוך עולם נטוע בחרובים. לבית המדרש הוא לא יצליח לשוב. תלמידי החכמים – מעריציו לשעבר – לא יכירו בו ולא יכירו אותו. הוא ישאל את נפשו למות [19]".

כעבור 70 שנה מתעורר חוני, והדבר הראשון שהוא פוגש, הוא התגשמות תירוצו של עמהארץ. פגישה זו משנה אותו לחלוטין. אם תשובתו של הנוטע הכתה אותו בתדהמה וגרמה לו לאפאתיה ולתרדמת, התגשמות תשובתו מבהירה לו את היתרון הגדול של הנוטע עליו ועל עולמו. הם, בעולמם הווירטואלי, מתפלפלים ב-24 תירוצים על כל קוץ, אך הפלפול כולו נשאר בתוך העולם הווירטואלי. לעומת זאת, השכל הישר שבתשובת הנוטע, מתגשמת בפועל במציאות, ומבטאת המשכיות שעולם התורה יכול ללמוד ממנה ולהתקנא בה.

על פי פרשנותו של אלון, הסיבה לכך שבבית המדרש לא הכירו את חוני, היא שהוא חזר כאדם אחר לחלוטין. הוא אינו יכול עוד להתחבר אליהם, לכל היותר הוא יכול להתענג על הערצת עברו, והם אינם יכולים להתחבר אליו. תלישותו וניכורו מוחלטים – לעולם עמי הארצות מעולם לא היה שייך ואינו יכול להיות שייך. בעולם בית המדרש אין הוא מוצא את מקומו, בגירסתו החדשה.

אלון מצביע על הדמיון הרב בין סיפורו של חוני לסיפור רשב"י ובנו בצאתם מן המערה. שני הסיפורים מתארים את המפגש הדרמטי בין התלמיד החכם לבין עמהארץ – רשב"י עם החורשים והזורעים וחוני עם הנוטע.

המפגשים הללו "הם מפגשים בין החיים חיי עולם לבין החיים חיי שעה. בין תושבי עלמא די לתושבי עולם ב'. למפגשים הללו יש תוצאות דרמטיות. הם גורמים לתלמידי החכמים להביט באופן שונה לחלוטין על חיי העולם שלהם ועל חיי השעה של זולתם.

חיי שעה הם חיים של כאן ועכשיו בלבד. חיי עולם, לעומת זאת, הם חיים המתרחשים בו זמנית על פני כל נקודות הזמן וכל נקודות המקום האפשריות. זמנם של חיי עולם אלו הוא מלפני בריאת העולם עד לאחרית הימים ועד בכלל. מקומם בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה בעת ובעונה אחת. כל צורת חיים שאיננה תלמוד תורה מאופיינת בהעדר הרצף הזה [20]".

חוני היוצא מבית המדרש, בז בלבו לאותם האנשים שסביבו החיים חיי שעה, בניגוד אליו ואל חבריו שחיים חיי עולם. המפגש עם הנוטע, ערער את החלוקה הדיכוטומית הזו. אם הם חיים חיי שעה בלבד, למה אותו עמהארץ נוטע עצים שלא יהנה מהם? אולי גם עמהארץ פועל "לשמה", ולא רק תלמידי החכמים, כפי שהיה מקובל בעולמו? אולי גם בעולם הארצי, יש שיקולים של חיים מעבר לכאן ולעכשיו? ואם כך, מה היתרון של תלמידי החכמים על עמי ארצות. אדרבא, אולי יש יתרון דווקא לאותו נוטע, שחי חיי עולם באופן ריאלי, הממקם אותו כאדם ממשי על רצף הדורות, בין מי שנטעו את העצים שמפירותיהם הוא אוכל, לבין מי שיאכלו את פירות העצים שהוא נוטע.

"כל עוד הוא חי את הלימוד הוא אינו מקשה קושיות על החיים בעולם הנתון, ועל טעם החיים בעולם הנתון. הלומד תורה 'לשמה' מונע עצמו מלטפל בעולם הנתון. הוא שוקע אל תוך אחת מאותן סוגיות אנטי רלוואנטיות, ומשקיע את כל האנרגיה היצירתית אינטלקטואלית שלו בהתפלפלות סביבן. כל הבעיות שלו מתחילות כשהלימוד נקטע. הקטיעה מכריחה אותו להסתכל אל העולם הזה לא כאל משטח המראה אל אחד מאינסוף העולמות האפשריים, אלא כאל משטח נחיתה. והנחיתה היא טראגית.

הוא שואל את הנוטע 'למה אתה נוטע?'. הנוטע לא שואל את עצמו שאלות כאלו. ברור לו שעצם הנטיעה אינה מותנית באכילת הפירות. לחוני ההולך בדרך זה לא ברור. כי חוני שבדרך אינו מוצא כל טעם בפעילות ששכרה הסימולטאני איננו לצידה. אין לו לחוני בעולמו אלא דל"ת אמות של תלמוד תורה, משום כך בשעה שאיננו לומד אין לו בעולם כלום. חוני הולך בדרך ומסתכל על העולם הזה מבחוץ. הנוטע חי אותו מבפנים. אשליית ה'בפנים' של חוני נמשכת כל עוד הוא שקוע בלימוד. הנוטע מעוגן בעולם הזה. מעבריו בין הזמנים אינם כה חדים כמעבריו של חוני. הוא אינו נע בין ההתמכרות המוחלטת אל ה'לשמה' לבין הבריחה המוחלטת אל התרדמה והאפאטיות. הוא נטוע בעולם הזה, אך איננו מכור לכאן ולעכשיו. הוא אוכל את החרוב שנטעו לו אבותיו, ונוטע את החרוב שיאכלו בניו. הוא איננו דוחס את כל העבר והעתיד לתוך יחידה פנטסטית של הווה רגעי. הוא איננו כורת את ענפי העבר והעתיד שהוא יושב עליהם.

המציאות של חוני שונה לחלוטין. היא מטוטלת פנטסטית טראגית. או הכל או לא כלום. כשהוא משתקע בתלמוד תורתו, יש לו הווה מפואר שאיננו אלא עתיד ועבר המהותכים בהיתוך שמיימי. אולם כשאינו משתקע בתורה אין לו בעולמו מאומה. הוא בורח, בורח [21]".

מדרשו של ארי אלון מבקר את "עולם התורה" – הן את התלישות הגלותית הטרום ציונית והן את העולם החרדי בימינו. התמכרותם ל"תורה לשמה", להבדיל מתורת חיים, היא בחירה בתורה המחליפה את החיים ולכן אינה רלוונטית למציאות, אינה משפיעה על המציאות, מנותקת. לכאורה. הם חיים חיי נצח, אך למעשה דווקא הם חיים חיי הווה. ההווה שלהם, שבו מהותכים העבר והעתיד בבלילה אחת, מנתק אותם מהעבר הממשי ומהעתיד הממשי, אותם מבטאים נוטעי הפירות וקוטפיהם לדורותיהם. אף שבספרו הוא מרבה לבקר את מי שחיים את החיים הארציים כשהם נטולי תורה וחלום, הוא רואה בחיים המעשיים את הבסיס שממנו יש להמריא לחלום, ושעליו נטועה התורה.

70 שנות השינה של חוני, הם התכרבלות דיכאונית במערה, של אדם "שאיננו יכול להישיר פנים אל מול המציאות המגולמת בתשובתו של הנוטע, והוא איננו מסוגל לחיות חיים פשוטים. איננו יכול לעמוד בפני העומס הפשוט והיומיומי שאין כל דמיון בינו לבין העומס הפנטסטי של הסוגיה התלמודית [22]".

אלון מתמודד עם הפער שבין אגדת חוני ואגדת רשב"י. עולמם של רשב"י ובנו במערה היה המשך מזוקק של עולם בית המדרש שלהם, כאשר הוא נטול חולין לחלוטין, ואפילו מגע עם ההוויה הארצית החומרית אינו קיים, ולכן בצאתם מן המערה הפער בינם לבין "החורשים והזורעים" כה עמוק, קיצוני ואלים. לעומתם, חוני הגיע למערה אחרי המפגש עמהארץ, שטלטל אותו וערער את עולמו, ולכן חוויית המערה שלו היא דיכאונית.

הדיכאון של חוני, שהביא למותו, החל במפגש עם הנוטע והידרדר לאחר המפגש המחודש עם בית המדרש. בשובו לבית המדרש, הבין נכוחה שאין הוא יכול למצוא את מקומו בעולם שמחוץ לבית המדרש, אך אין הוא יכול עוד למצוא את מקומו בעולם בית המדרש.

"למעשה, מאותו רגע שבו נפגש עם נוטע החרובים איבד את היכולת הוירטואוזית שלו לרחף בו זמנית בכל העולמות האפשריים. מרגע זה ואילך לא מרפה ממנו נוכחותו הדומיננטית של העולם הזה – עולם החורשים והזורעים והנוטעים.

תנאי הכרחי להיות תלמיד חכם ולשכון באולימפוס של אלים לומדים הוא היכולת להינתק מחיי העולם הזה ולחיות חיי עולם. יכולת זו אינה אלא היכולת להתרכז ריכוז מוחלט בעולם הנלמד, שאינה אלא היכולת להינתק ניתוק מוחלט מהעולם שאיננו נלמד שהוא עולמו של עמהארץ. 'ההולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!  - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו...'

- פשוטו כמשמעו: קודם כל יוצאים מבית המדרש, אחר כך הולכים בדרך, אחר כך פוזלים לצדדים, אחר כך מאבדים את היכולת להיות תלמיד חכם ולחיות חיי עולם בכל העולמות האפשריים... מתחייבים על הנפש...

חוני התחייב בנפשו. איבד את היכולת להיות תלמיד חכם. מה שנותר לו זה לצפות מהצד על הטרגדיה של עצמו. הוא אינו מסוגל לכך. הוא שואל את נפשו למות" [23].

אלון מדמה את חוני לאותם בני הדורות האחרונים, שפלירטטו בבית המדרש עם ההשכלה והספרות החילונית וכתוצאה מכך התנתקו מעולם בית המדרש, אך לא הצליחו למצוא את מקומם מחוץ לו ולא יכלו לחזור אליהם. הם, כמו חוני, חוו חוויה טרגית של ניכור ותלישות.

חוני מבין את הלוגיקה הפנימית של הסתגרות עולם בית המדרש, כיוון שהמפגש עם העולם שמחוצה לו יערער את יסודותיו. אך משמעות הדברים, היא שהיסודות הללו אינם יסודות של אמת, אלא יסודות וירטואליים, ולכן היכולת לקיים את עולם בית המדרש כמות שהוא, היא ניתוק מוחלט מן העולם.

ו. חנוך לוין: דודי חוני

ב-1966 כתב חנוך לוין הצעיר, בן ה-23, במדורו הסאטירי "דף האחוריים של חנוך לוין", שערך בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן", את הסיפור הקצר "דודי חוני".

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חש למכור מעגלים בעולם ישר זווית. הייתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות השרון ושושני העמקים שעיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא ידבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש הייתה רשימה ארוכה של מחשבי קיצין מבולבלים אך נקיי זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטלפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? [24]"

הסיפור עוסק בשבר התרבותי היהודי-ישראלי-עברי בימינו, ובביקורתו של היוצר על ההוויה הציונית, בתלת שיח וירטואוזי בין שיר השירים, חוני המעגל וההוויה הישראלית העכשווית.

על פי גרסת התלמוד הירושלמי, חוני המעגל נרדם סמוך לחורבן בית ראשון והתעורר עם הקמת הבית השני. חוני בסיפורו של לוין נרדם לאחר חורבן הבית והתעורר לתוך ההוויה הציונית של מדינת ישראל, שמקובל להציגה כבית השלישי. אולם בעוד חוני מן הירושלמי מתקבל בכבוד מלכים, הציבור זוכר אותו כמי שמכניס אור לבית המקדש בהיכנסו אליו ואכן בכניסתו לעזרה היא מתמלאת נהרה, ובעוד חוני מהבבלי אינו מתקבל בבית המדרש אך הוא לפחות זוכה לשמוע שהדור החדש זוכר אותו לטובה ומתהדר בגדולתו בתורה – חוני של חנוך לוין מגיע לחברה הישראלית, ולא זו בלבד שאינו מוצא את עצמו ונתקל בעוינות ובוז, "גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל".

הזירה של הסיפור היא מדינת ישראל של שנות השישים. החברה רואה עצמה כהתגלמות שיר השירים. שיר השירים הוא שיר רענן של אהבה ונעורים. העבריות הצעירה תפסה את עצמה במונחים של התפרצות מחודשת של נעורים וביהדות הגלותית – כזקנה ומיושנת. חנוך לוין לועג לתפיסה הזאת, ומציג את ההוויה הישראלית כהוויה תרבותית רדודה ווירטואלית, שיש לה יומרה של שיר השירים, אך למעשה אין היא אלא פלגיאט זול של פזמונים פופולאריים. בהוויה הזו, היכולת לשרוד היא רק באמצעות התחברות לאותה תרבות פזמונית "שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם". כל הסיפור מתאר את ההוויה הישראלית כבבואה עלובה של שיר השירים. הצעירים הישראלים מאמצים את מראה הנעורים החיצוני של הוויית שיר השירים – השולמית, שדייך כעופרים, אפך כמגדלות, שועלים בכרמים, חבצלות השרון ושושני העמקים, עיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם. "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" נכתב בשיר השירים, ואצל לוין – "שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות". בשיר השירים השולמית אומרת "מצאוני, השומרים, הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני". אצל לוין השומרים היכו את חוני, אחרי שהשולמית "פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה". בשה"ש אומרת השולמית "השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לוין, המספר, מסיים את סיפורו: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו"?

הדוד הוא הגבר האהוב בסיפור האהבה בשיר השירים. בסיפורו של לוין, חוני נקרא "דוד". בעצם כינויו "דוד" הוא הופך לדמות בתוך ההוויה של "שיר השירים", אף שהוא זר ומוזר להוויה הישראלית של פסבדו שיר השירים, אותה מבקר לוין. יש כאן אמירה, שההוויה הישראלית אינה יכולה להתנער ממה שמייצג הדוד. "דוד" הוא גם ביטוי לאדם ארכאי גלותי בעברית הישראלית המודרנית [25]. ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנתק מן הדוד הזה, אך היא אינה מקבלת אותו והוא אינו מתחבר אליה. הדוד הזה הוא מנוכר ואבוד. אין סיכוי שהוא ידע לשיר את שירי התקופה. כשהוא שומע את בני התקופה השרים על עצמם את שירי שיר השירים, הוא מתייחס לכך באירוניה "חייך ולא האמין".

לחוני חכמה של בן 2000 שנה. הוא ראה הכל, ואין הוא קונה את הסיפור הציוני. ממרומי ניסיונו המפעל הציוני נראה לו פיקציה. "הייתה לו רשימה ארוכה של מחשבי קיצין". בעיניו הציונות היא חוליה בשרשרת של משיחי הקשר ומחשבי הקצין לאורך שנות הגלות, וסופה – מפח נפש כמו בגלי משיחיות השקר. בדבריו אודות מחשבי הקצין, הוא רומז למשיחיות של הציונות הדתית, שהסתמכה על פירוש פסוקים משיר השירים. למשל – "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שהיווה בסיס לחישובי קיצין של הגר"א, שהציג את הגאולה שעתידה לבוא בשנת תש"ח והייתה מוקד הזדהות בקרב הציונות הדתית. "קול דודי דופק" – דרשה של הרב סולובייצ'יק ביום העצמאות תשט"ז, שהייתה בסיס למאמר חשוב שלו, שעיקרו – אסור להחמיץ את ההזדמנות לגאולה ועוד. חנוך לוין, מזדהה עם אותו חוני, שגישתו האירונית והספקנית כלפי הציונות מבטאת את ראייתו שלו. על פי הפרשנות המסורתית המקובלת, לפיה שיר השירים עוסק במערכת היחסים בין אלוהים לכנסת ישראל, הדוד הוא אלוהים. אם כך, "דודי חוני" המפוכח, כמוהו כאלוהים הנצחי שמתייחס בבוז ליומרה הציונית, אך הציונות מגרשת אותו מעולמה בבושת פנים.

חנוך לוין נולד בת"א, להורים עולים חדשים, שעלו 8 שנים לפני הולדתו מלודג'. הוא למד בבתי ספר דתיים בת"א. בשנות החמישים, הציבור הדתי נתפס כ"אחר" בהוויה הצברית, ובוודאי כאשר מדובר בבן של עולם מפולניה. ברבים מאוד ממחזותיו מתאר לוין את הוויית הפליטות והניכור של העולים, וכך גם בסיפור זה. הנדלזץ מעלה השערה שחוני הוא קיצור של חנוך, ובעצם לוין מתכוון לעצמו [26].

לוז דמותו של חוני של חנוך לוין הוא הבדידות, הניכור וחוסר השייכות שלו. הוא אינו יכול למצוא את מקומו בעולם אליו התעורר. העולם הזה מתנכל אליו, מכה אותו, משפיל אותו, לא מבין אותו. הילדים מתקלסים בו. הממסד (השומרים) והחברה כאחד מקיאים אותו מתוכם. חוני הוא אנכרוניזם בסביבה אליה נקלע, הוא "מנסה למכור מעגלות בעולם ישר זווית". לוין מתאר את ההוויה הישראלית כהוויה של זוויות ישרות, שחסרה בה העיגוליות של ההוויה היהודית בגולה, והיא דוחה את מי שמנסה לעגל את המרובע (רמז ליומרה הציונית לרבע את המעגל).

ז. רחל: חוני המעגל

עצבון גורלו של חוני / העיב את נפשי היום: / "פגש בו אדם בדרך / ולא ברכו לשלום". // הלא הדור לא דורו הוא, / הלא מוזר הוא לכל / ותחת כובד הנטל / של מרי בדידותו יפול. // הנה גם אני לבטח / ישנתי בסתר חומה; / אכן בעברי בדרך / ברכת שלום לא אשמע. // הנה בחלמי וזרו / מכר ורע גם לי. / צלו העגום של חוני / פרוש על פני משעולי.

רחל, תשרי תרצ"א [27].

גם שירה של רחל עוסק בבדידותו של חוני. גורלו העצוב, מעיב על נפשה. "פגש בו אדם בדרך ולא ברכו לשלום". כאשר פגש חוני אדם בדרך, במדרש בבבלי, התפתחה ביניהם שיחה גורלית. אולם מאחר והחוויה המרכזית בסיפורו של חוני, בעבור רחל, היא הבדידות, בשירה האיש אינו מברך את חוני לשלום.

אולם מעבר לסיפור המסגרת של "פגש אדם בדרך" ברור שהשיר מכוון לתקופה שאחרי התעוררותו של חוני וחזרתו לעולם. אז איש לא הכירוהו ואף לא האמינו לו שהוא חוני, ולכן האנשים שפגש לא ברכו אותו לשלום. אדם שנקלע לדור שאינו דורו, אינו יכול למצוא את מקומו. אין הוא מכיר את ההוויה, והווייתו אינה מוכרת לבני הדור החדש. לכן, הוא מוזר בעיני כל. הבדידות כה קשה, עד שהוא כרע תחת כובד הנטל שלה, בחינת "או חברותא, או מיתותא". ללא חברה, אין טעם לחיים.

בבית השלישי חל מפנה בשיר, והוא עובר מעיסוק בחוני לעיסוק במשוררת עצמה. גם היא לא שמעה ברכת שלום, היא כותבת, רמז לגרוש שלה מדגניה ולניכור של חברי דגניה ממנה, ולבדידות שלה כחולת שחפת המסתגרת דירה קטנה בת"א. היא מזדהה עם חוני, וכותבת שכנראה גם היא ישנה בסתר חומה. לכן, היא אינה חלק מהדור, אינה חלק מן הסביבה, ממנה היא נאלצת להסתגר.

בבית הרביעי המשוררת מייחלת לכך שהבדידות אינה ביקיצה, כמו אצל חוני, אלא בחלום. שהיא עדיין חולמת, ורק בחלומה המכרים והרעים שלה זרו, היו לזרים לה. אולם היא יודעת שאין זה חלום, אלא זו מציאות חייה. היא חשה שהיא חיה בצלו העגום של חוני, שכמוהו, גם עליה נגזרה בדידות סופנית. היא רומזת שגם היא לא תוכל לעמוד בנטל שלה, וסופה לכרוע למוות.

בגירסה מוקדמת של השיר, מוטיב הבדידות בולט עוד יותר. שמו של השיר בגירסה זאת הוא "בדידות": אני חוני המעגל / הדור אינו דורי / ולשלומי איש לא ישאל / בדרך בעברי / ארכה שנתי בדומיה / חלם לו לבבי. / ותקם יד אכזריה / חומת כפים סביבי / נוגה נפשי, מוזר לכל / כצל אסוב, אשוט / אני אכרע, אני אפול / אגווע בבדידות [28].  

בגירסה זאת, הזהות שלה עם חוני המעגל מוחלטת: אני חוני המעגל. וכמו חוני, כך היא זרה ונוכריה לסביבה – הדור אינו דורה ואיש אינו שואל לשלומה. כחוני היא ישנה שינה ארוכה וחולמת. מה היא חולמת? כנראה היא רוקמת חלומות אודות עולם שבו היא מעורה בסביבתה, בוודאי חולמת לחזור לקיבוץ על שפת הכינרת, להיות חלק מן החברה. אולם אין היא יכולה, כיוון שיד אכזרית, אותה "יד ענקים זדונה ובוטחת" מן השיר "רק על עצמי לספר ידעתי", שמה לאל באכזריות את החלום הזה. כיוון שבגירסה הזאת היא עצמה חוני, אין היא כותבת שצילו של חוני פרוש על משעולה, אלא שהיא תיסוב כצל, עד שתרע, תיפול ותגווע בבדידות. בגרסה זו הנושא, הכותרת, המילה המסיימת היא הבדידות. הגרסה הסופית מרוככת כמעה.
            ט. סיכום

חוני המעגל מופיע במקורות ישראל בשני סיפורים – סיפור הורדת הגשם וסיפור 70 שנות השינה וביוסף בן מתתיהו בסיפור מותו במלחמת האחים במשפחת חשמונאי. 

שלושת הסיפורים הללו מהדהדים ביצירה העברית החדשה. בהשראת חוני מוריד הגשם חוברו יצירות שונות ובהן "מוריד הגשם" – אהרון אלמוג, "עוד על חוני" – אריה סיוון, "ביום גשם" – זרובבל גלעד, "קראו לי חוני" – אברהם וילנסקי, "חוני" – ש. שפרה ועוד. יצירות אחרות עוסקות הן בהורדת הגשם והן בשינה, ובהן "חוני המאגל" – שלמה טנאי, "חוני המעגל" – נתן זך, "סינדרלה במטבח" – דליה רביקוביץ', "חוני" – יהודית כפרי, "חוני" – דן פגיס. בהשראת הסיפור מיוסף בן מתתיהו כתב לוי בן אמיתי את תפילת "חוני המעגל".

בעבודה זו עסקתי בשלושה יוצרים, שכתבו בהשראת הסיפור על השינה הארוכה. שלושת היוצרים – ארי אלון, חנוך לוין ורחל, התמקדו בבדידותו של חוני. כל אחד מהם נגע בסיפורו האישי דרך בדידותו של חוני.

ארי אלון, שגדל בבית דתי, למד בישיבה, הסיר את הכיפה והיה לדרשן נודד המלמד וכותב ויוצר בתוך המדרש היהודי מזווית חילונית, שייך לשני העולמות – עולם התורה והעולם הארצי, אך דרך סיפורו על חוני ניתן להסיק שלעתים הוא חש מנוכר לשני העולמות, מי שכבר אינו שייך לעולם ממנו יצא אך גם אינו שייך באמת לעולם אליו בא. אלון מתאר את חוני כתלמיד החכם המובהק, שעולמו התערער כתוצאה מן המפגש עם העולם הארצי של עמי הארצות. הוא לא התחבר אל העולם הזה, אך אינו יכול לחזור לעולמו המקורי.

חנוך לוין, שגדל בבית של עולים חדשים ולמד בבית ספר דתי, חי בתוך העולם הצברי החילוני. אין הוא שייך לעולם הדתי ולא לעולם העולים, אך הוא חש ניכור כלפי ההוויה הישראלית הצברית, הוא עוסק בה כמתבונן מבחוץ ומבקר אותה בחריפות. חוני שלו הוא דוד שהגיע לישראל של ימינו לאחר 2000 שנות שינה, אינו מוצא בה את עצמו, אינו מתחבר לסיפורה, מזלזל בפאתוס שלה ומגחך על הנרטיב שלה ומגורש ממנה בשילוב של אלימות ממסדית והגחכה חוץ ממסדית.

רחל, חולת השחפת, שנאלצה לגלות מקהילתה וחברתה ולהסתגר בודדה בדירה קטנה בת"א, מדמה את עצמה לחוני – כמוהו היא כורעת תחת נטל הבדידות הנוראה, וכמוהו – הבדידות תכריע אותה למוות.  

            י. הערות

[1] אתר "דעת".

[2] משנה, סדר מועד, מסכת תענית, פרק ג', משנה ח'.

[3] בעניין זה ניתן להזכיר את תפילתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים: "ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". הכהן הגדול מתפלל לאלוהים שלא ישמע לתפילתם של עוברי דרכים לבל יוריד גשם בשל הסבל שהגשם עלול לגרום להם, כיוון שטובת הכלל מחייבת גשם.

[4] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג ע"א. להלן – בבלי.

[5] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף ט"ז ע"א.

[6] שם, דף ט"ז ע"ב.

[7] שם, שם.

[8] שם, שם.

[9] ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי; ספר האגדה; כרך ראשון, ספר שני; הוצאת "דביר"; תל אביב; תרצ"ו. עמ' ה'-ו'. להלן – ביאליק.

[10] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף ט"ז ע"ב.

[11] ארי אלון; עלמא די; שדמות – במה לתנועה הקיבוצית; אביב-קיץ תש"ן 1990; גיליון קי"ג-קי"ד; ע' ק"ו. להלן – אלון.

[12] בבלי.

[13] כך, למשל, במדרש על ר' עקיבא שכל ימיו היה מצטער על הפסוק "בכל נפשך ובכל מאודך", עד שזכה למות על קידוש השם כשקריאת שמע על פיו.

[14] ביאליק, ע' ו'.

[15] יוסף בן מתתיהו; "קדמוניות היהודים"; כרך שלישי; ספר 14; קטע ב. א', שורות 19-24.

[16] אלון; ק"ו.

[17] שם; שם.

[18] שם; שם.

[19] שם; שם.

[20] שם; ק"ז.

[21] שם; ק"ז-ק"ח.

[22] שם; ק"ח.

[23] שם; ק"ח-ק"ט.

[24] יצחק לאור (עורך); ספר חנוך לוין הצעיר; מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית 19; תל-אביב; ספטמבר 2009. עמ' 14-15.

[25] מיכאל הנדלזלץ; "תוגה חד-תרנית (רשימת ביקורת על ספר חנוך לוין הצעיר); "הארץ" ספרים; 19.8.09. ע' 4.

[26] שם.

[27] רחל בלובשטיין סלע; שירת רחל; הוצאת "דבר"; תל אביב; תשי"א. הוצאה חמישית. ע' קל"ח.

[28] שם; ע' רמ"ט.

            יא. רשימה ביבליוגרפית

מקורות קלסיים:

המשנה.

התלמוד הירושלמי.

התלמוד הבבלי.

ספרים:

בן מתתיהו יוסף (יוספוס פלאביוס); קדמוניות היהודים; הוצאת מוסד ביאליק; ירושלים; הדפסה חמישית, תשנ"ד. תרגם מיוונית – אברהם שליט.

ביאליק ח.נ. ו רבניצקי י.ח.; ספר האגדה; כרך ראשון, ספר שני; הוצאת "דביר"; תל אביב; תרצ"ו.

אלון ארי; עלמא די; שדמות – במה לתנועה הקיבוצית; אביב-קיץ תש"ן 1990; גיליון קי"ג-קי"ד.

לאור יצחק (עורך); ספר חנוך לוין הצעיר; מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית 19; תל-אביב; ספטמבר 2009.

בלובשטיין סלע רחל; שירת רחל; הוצאת "דבר"; תל אביב; תשי"א. הוצאה חמישית.

מאמר:

מיכאל הנדלזלץ; "תוגה חד-תרנית (רשימת ביקורת על ספר חנוך לוין הצעיר); "הארץ" ספרים; 19.8.09. ע' 4.

א. מבוא

חוני המעגל היה צדיק ואיש מופת, שפעל בתקופת הבית השני, בן דורו של שמעון בן שטח, במאה הראשונה לפנה"ס. נכדיו הם אבא חלקיה וחנן הנחבא, אף הם חכמים ומלומדים בנסים.

לדמותו נקשרו מספר מדרשים ואגדות, בעיקר סביב כושרו להוריד גשם – סגולה ייחודית לצדיקים, בימים בהם הקיום והכלכלה היו מבוססים על חקלאות ועל הגשם.

למונח "המעגל" מספר פירושים אפשריים: א. הולך בדרך הטובה "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ    וְכָל-דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו). ב. לשון עיגול על "שעג עוגה ועמד בתוכה", במדרש הורדת הגשם. ג. מלשון "מעגילה" – כלי עבודה של טייחים. יתכן שזה היה מקצועו. [1]

דמותו מוכרת בעיקר בזכות שני סיפורים – סיפור הורדת הגשם, וסיפור החרובים ו-70 שנות השינה. עבודה זו תתמקד בסיפורים אלה כפי שהופיעו במקורות ישראל – המשנה והתלמודים ובספר האגדה, בדמותו על פי יוספוס פלאוויוס ובדמותו כפי שמשתקפת בספרות העברית החדשה. יוצרים רבים כתבו על חוני ובהשראת דמותו, ובהם אהרון אלמוג, נתן זך, יהודית כפרי, דן פגיס, אריה סיוון, זרובבל גלעד, דליה רביקוביץ', לוי בן אמיתי, אברהם וילנסקי, שלמה טנאי ואחרים.

בעבודה זו אדון ביצירותיהם של ארי אלון, חנוך לוין ורחל – איך משתקפת דמותו ביצירות אלו תוך השוואה בין היצירות החדשות לטקסטים הקלאסיים וניסיון להבין מה בדמותו של חוני עניין את האמן והיה התשתית ליצירתו.

            ב. חוני המעגל כמוריד גשם

חוני המעגל מופיע במקורות לראשונה במשנה, באזכור אחד ויחיד, בסיפור הורדת הגשמים.

"על כל צרה שתבוא על הציבורמתריעין עליהן, חוץ מרוב הגשמים.  מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שיירדו גשמים.  אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא יימוקו.  התפלל, ולא ירדו גשמים.  עג עוגה, ועמד בתוכה ואמר, ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך.  התחילו הגשמים מנטפים; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.  ירדו בזעף; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.  ירדו כתקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים.  אמרו לו, כשם שהתפללת עליהן שיירדו, כך התפלל עליהן שילכו להן.  אמר להם, צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.  שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו, צריך אתה לינדות; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו, והוא עושה לו רצונו.  עליך הכתוב אומר, "ישמח אביך, ואימך; ותגל, יולדתך" (משלי כג,כה)" [2].

סיפורו של חוני מופיע במשנה בסדר מועד מסכת תענית. מסכת זו עוסקת בדיני תעניות, ובפרט בתעניות שבית דין היה גוזר על הציבור בתקופות בצורת. פרק ג' ממיין את האירועים שבהם ראוי ומקובל להתריע = לזעוק, לעורר את הציבור ודרכו להשפיע על הקב"ה בתפילה, זעקה וצום. המשנה מציגה רשימה של אסונות שעליהם יש להתריע, כיצד יש להתריע עליהן, מתי גם בשבת יש להתריע.

במשנה ח' נאמר שיש להתריע על צרה שעלולה לבוא על הציבור, זולת רוב גשמים. ההלכה יוצאת מאקסיומה, שגשם הוא טוב, גם אם בטווח הקצר ריבוי גשם עלול להזיק ולכן אסור לזעוק להפסקת גשמים. קריאה כזו היא "משחק באש", היא מסוכנת ויש להיזהר ממנה [3].  

בהקשר להלכה זו מופיעה האגדה אודות חוני המעגל. מן הרישא של האגדה, ברור שחוני היה אדם ידוע כבעל סגולה של הורדת גשמים. סגולה זו שמורה לצדיקים וחסידים, והיא מעידה על חוני כצדיק. הציבור פנה אל חוני בבקשה שיתפלל לרדת הגשמים. מעניין שחוני, שבוודאי חי את הבצורת כמו הציבור כולו, לא יזם את התפילה, עד שקיבל את הפניה. אולם משלקח על עצמו את המשימה, אחז בה ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו.

עוד טרם ניגש לתפילה, גילה ביטחון בתוצאותיה, כאשר אמר לציבור להכניס את התנורים פנימה, לתוך הבית, כדי שלא ינזקו מהגשם הצפוי. התפילה הראשונה – לא הניבה את התוצאות. הוא עג עיגול ונכנס לתוכו. יש בכך אקט של התבדלות מן החברה – הוא בעל קשר ייחודי עם האלוהים והוא מפקיע טריטוריה בעבור הקשר הישיר שלו עם האלוהים. הוא פונה לאלוהים באופן ישיר. אין הוא מבקש אלא דורש להיענות לתפילתו. הנימוק שלו, הוא הקשר המיוחד ביניהם "אני כבן בית לפניך" והעובדה שהציבור בוטח בו בשל קשר זה ואל לו לאכזב אותו "בניך שמו פניהם עליי". הוא פותח במעין שביתת שבת ומודיע לאלוהים שלא יצא מן המעגל על שתפילתו תיענה. ואכן, בעקבות דברים אלה מתחיל לרדת גשם קל. חוני אינו מסתפק בכך, ודורש גשם עז יותר. ירדו גשמי זעף, וחוני אינו מרוצה ודורש גשמי ברכה, גשם נדבות – גשם כפי הראוי לחקלאות. אולם הגשם הזה ירד ללא הפסק עד שהחל להזיק. הציבור שב ופנה אל חוני שיתפלל להפסקת הגשם. ואכן, חוני התפלל והגשם נפסק.

תיאור זה מציג את חוני כדמות בעלת השפעה יוצאת דופן על הקב"ה. יש לו התעוזה לדרוש מאלוהים ולכוון אותו כיצד, מתי וכמה גשם להוריד. התפילה על הפסקת הגשם, מנוגדת להלכה. האגדה מוצמדת להלכה זו. מכאן אני מסיק, שהאגדה הייתה ידועה ומקובלת בציבור, ולכן חכמים לא יכלו להתעלם ממנה, והיה עליהם להתמודד איתה ועם הסתירה בינה לבין ההלכה.

המשנה מספרת על שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין והמנהיג הרוחני החשוב ביותר בתקופת החשמונאים, שהבהיר לחוני שהוא ראוי לנידוי בידי בית דין על מעשהו. הסיבה לכך שאין נגזר עליו נידוי, היא מעמדו המיוחד, בזכות הקשר הישיר שלו לאלוהים. הקשר הוא כקשר בין אב לבנו. האב סולח לבן ש"מנדנד" לו, מפציר בו ודורש ממנו, בשל האהבה האינטימית ביניהם, וכך גם אלוהים לחוני. במערכת יחסים כזו, מעדיף בית הדין לא להתערב.

דבריו של שמעון בן שטח וצירופם להלכה, נועדו לחזק את ההלכה. האמירה היא שלחוני המעגל הייתה פריבילגיה מיוחדת, אך אין להסיק ממנה שמותר להתפלל לעצירת גשמים. נהפוך הוא, "צריך אתה לינדות". אדם אחר ינודה בגין מעשה כזה.

בתלמוד בבלי מופיעה גרסה מורחבת של הסיפור:

מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'.  ת"ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך, התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל, שהוצאת ממצרים, אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד. השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו, ועושה לו רצונו ואומר לו: אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כג): ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך. תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל (איוב כב) "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" ותגזר. אומר אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה, ועל דרכיך נגה אור. דור שהיה אפל הארת בתפלתך, "כי השפילו, ותאמר גוה" דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך. "ושח עיניים  יושיע" דור ששח בעונו הושעתו בתפילתך "ימלט אי נקי" דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך. "ונמלט בבור כפיך" מלטתו במעשה ידיך הברורין. [4]

השוני העיקרי בין גרסת התלמוד הבבלי לגרסאות המשנה והירושלמי (ראה להלן) היא בדמותו של חוני. במשנה ובירושלמי מוצג חוני כעושה ניסים, אינדיבידואליסט הפועל לבדו. כאן הוא מוצג כרב, שלו תלמידים. תלמידיו נמצאים איתו, נוכחים בפעולותיו ותפילותיו והם שותפים בעלילה. הם צופים בהשתאות אחרי הפעולות ומעבירים משוב לרבם. הרב, חוני, קשוב לתלמידיו ופועל בהתאם למשוב. יש כאן מהלך מעניין, הפוך לסדר המקובל, בו התלמידים משפיעים על רבם, המשפיע על הקב"ה ועל פעולותיו.

שלד העלילה זהה לעלילה המשנאית, ואליה מצורפים הדיאלוגים של חוני עם תלמידיו. התלמידים שמעו את פנייתו של חוני לאלוהים שנימק את בקשתו בקרבתו אליו מצד אחד ובציפיית הציבור ממנו (מחוני) ואת שבועתו לא לזוז מן העיגול. כיוון שהתפילה הביאה רק לטפטוף, אמרו התלמידים שאלוהים נענה לתפילתו של חוני, בכך שהתיר את שבועתו (לא לזוז מן העיגול), אך לא נענה באמת לרוח התפילה, שמטרתה הייתה להציל את הציבור מפני הבצורת. דבריהם השפיעו על חוני שביקש גשם חזק, והוריד גשם זלעפות מזיק. שוב התערבו התלמידים, ואמרו שמטרת הגשם היא לאבד את העולם. יש באמירה זו התרסה כלפי שמיא, שהרי ה' התחייב בפני נוח לא להוריד עוד מבול על הארץ, ואף הציג לו את הקשת בענן כאות למחוייבותו זו. חוני שב והתפלל, עד שירדו גשמי ברכה בכמות שגרמה לעם כולו לעלות להר הבית, כמו בגרסת המשנה.

שוב פונים אליו להתפלל לעצירת הגשמים. לא כתוב בפירוש אם הפונים אליו היו "העם" – שעלו להר הבית או תלמידיו. מכל מקום, הפניה אליו היא אל "רבי". כאן נכנס ההבדל המשמעותי השני מגרסת המשנה – נאום אפולוגטי של חוני, המסביר מדוע הוא נענע לבקשה החריגה, הסותרת את ההלכה. הוא משיב לפונים אליו שאין להתפלל על רוב טובה, כלומר להפסקת הגשם, אך למרות זאת הוא נענה להם. ביקש מהם להביא פר כקורבן. בניגוד למשנה, שם מסופר רק על עצם תפילתו לעצירת הגשם, בגירסה זו מובאת לשון תפילתו. חוני מודע לבקשה החריגה, ומסביר אותה באופיו הקשה של עם ישראל, שאינו יכול לעמוד בעונש אך גם לא ברוב טובה. תפילתו מתגשמת, והתלמוד מרחיב בתיאור השפע שאחרי הגשם וההנאה מן השפע. גם כאן מופיע סיפור המסר של שמעון בן שטח, כשהפעם דבריו מפורטים יותר, עם תיאור מפורט של הבן המשיג את מבוקשו מאביו – המשל ליחסי חוני ואלוהים.

בגירסה זאת, מופיעה לראשונה פניה אל חוני מאת "בני לשכת הגזית", שהנם חברי הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית שבהר הבית. במסר אליו, הם מפארים את מעשיו והצלחותיו: הוא גזר מלמטה ואלוהים ביצע מלמעלה, הוא האיר בתפילותיו דור אפל, הגביה דור שפל, מילט מעוון דור שאינו נקי, בתפילותיו ומעשיו.

העיסוק של התלמוד הירושלמי בחוני נפתח בציטוט המשנה עד "נמחת אבן הטועים", לפני המסר של שמעון בן שטח [5]. הגמרא בירושלמי מספרת שהאירוע נעשה בערב פסח, להבדיל מ"סוף אדר" בבבלי. כמו במשנה, גם כאן התפילה הראשונה לגשמים לא נענתה. מפרש כאן רבי יוסי בי רבי בון, שהסיבה לכך היא שחוני לא בא בענווה.

הדא אמרה ערב פסחים היה תני כן בעשרין ביה צמון כל עמא למיטרא ונחת לון:  ונתפלל ולא ירדו גשמים.  אמר רבי יוסי בי רבי בון שלא בא בענוה [6]. 

כאן יש הפסקה בתיאור המעשה, והגמרא מספרת את גירסת הירושלמי לשבעים שנות השינה, בה נעסוק בפרק הבא. המשך הגמרא:

התחילו הגשמים מנטפין.  אמרו: לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה:  אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף.  תני שמואל כמפי הנוד:  אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.  הדא אמרה הר הבית מקורה היה, ותני כן אסטיו לפנים מסטיו היה. אמרו לו: כשם שנתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.  מה עיסקה דהדא אבן הטועים, אלא כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן, וכל דהוה משכח מילה הוה מייביל לה לתמן.  אמר להן כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו להם. אלא צאו והביאו לי פר של הודיות. ויצאו והביאו לו פר של הודיות. וסמך שתי ידיו ואמר: ריבונו, הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים. שאלו את ר"א: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם? אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון. אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם מה טעמא (ישעיהו נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. [7]

בגירסה זאת, מובהרת המנוסה של העם להר הבית, בכך שהמקום מקורה. בתפילה להפסקת הגשם, מבקש חוני מאלוהים "רווחה" לעם ישראל. ניתן להבין כאן "רווחה" כשביל הזהב בין הרעה שהעם אינו יכול לעמוד והטובה העודפת, הגשם הרב מידי, שגם בו העם אינו יכול לעמוד. הרווחה היא המידה הנכונה. אין כאן בקשה מפורשת להפסיק את הגשם, בקשה האסורה על פי ההלכה, אלא תיאור הקושי של העם ובקשת רווחה, מעין רמז לכך שיש למתן את עודף הטובה. ואכן, אלוהים מפסיק את הגשם, ומשפיע על הארץ כמהין רבות. בהמשך נשאל ר"א מתי מותר להתפלל להפסקת גשמים, והוא מציג תנאים חריגים של גשם רב מידי המתירים תפילה כזאת, אך מיד מבהיר שגם בקשה כזו, אינה מבטאת חוסר ביטחון באל שלא יוריד מבול. מכאן ניתן להבין שלפחות אחת הסיבות להלכה האוסרת תפילה להפסקת הגשם, היא החשש שמא תפילה כזו עלולה להתפרש ככפירה בהבטחה האלוהית לנוח לא להוריד עוד מבול על הארץ.

המשכה של המשנה, אודות המסר של שמעון בן שטח לחוני, מופיע כאן, לאחר הגמרא העוסקת בסיפור הורדת הגשם והפסקתו. הגמרא אודות דברי שמעון בן שטח:

שאילו נגזרו גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו,  לא נמצאתה מביא את הרבים לידי חילול השם? (והרי ידוע) שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי. תמן תנינן שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מביא מבול לעולם.  לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה וכל המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נידוי?

ואמר לו (חוני לשמעון בן שטח): ואין הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק? אמר לו הן, הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפני גזירתו של צדיק חבירו.  (ולכן אם היה מקרה כמו של אליהו לא היה יורד גשם) אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו [8]. 

שמעון בן שטח אומר לחוני שאם הייתה נגזרת גזירת עצירת גשמים, כמו בימי אליהו, היה נוצר מצב של חילול השם והיה צריך לנדות את חוני כי הביא את הרבים לידי חילול השם. חוני שואל את שמעון בן שטח: והלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים? עונה לו שמעון בן שטח, זה במקרה שגזירת הצדיק מתנגשת עם גזירה של הקב"ה, אך אם היא מתנגשת עם גזירת צדיק אחר, בהכרח אחת משתיהן לא תתקיים וייווצר מצב של חילול השם. אבל, מוסיף שמעון בן שטח, מה אעשה וכו' ולכן אינני יכול לנדות אותך.

בספר האגדה, מביאים ביאליק ורבניצקי את גרסת תלמוד בבלי המלאה [9] .

            ג. חוני וסיפור החרובים ושבעים שנות השינה

הסיפור השני הנוגע לחוני, בנוסף להורדת הגשם, הוא הסיפור על חוני שישן במשך 70 שנה. סיפור זה אינו מופיע כלל במשנה. הוא מופיע בתלמודים, אך הגירסאות של הירושלמי והבבלי שונות לחלוטין.

סיפור השינה של חוני בירושלמי, מופיע בתוך הסיפור על הורדת הגשם:

א"ר יודן גיריא הדין חונה המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא. נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב גם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין, עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות.  לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף - זוויי דהוות כרמי' עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו.  שאל ליה למדינתא אמר לון: מה קלא בעלמא? אמרון ליה: ולית את ידע מה קלא בעלמא? אמר לון: לא. אמרין ליה: מאן את? אמר לון: חוני המעגל.  אמרון ליה: "שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה". עאל ואנהרת וקרא על גרמיה (תהילים קכו): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים [10]". 

בעברית:

חוני המעגל היה סמוך לחורבן בית המקדש. יצא להר אל הפועלים. עד שהוא שם, ירד גשם. נכנס למערה אחת. לאחר שישב נתנמנם לו ועשה שקוע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה שנית. לסוף שבעים שנה נעור משנתו, יצא לו מן המערה וראה עולם מוחלף – מקום שהיה כרמים עושה זיתים, מקום שהיה זיתים עושה תבואה. שאל לו להעיר. אמר להם: 'מה קול מעולם?' אמרו לו: 'ואין אתה יודע מה קול בעולם?' אמר להם: 'לא'. אמרו לו: 'מי אתה?' אמר להם: 'חוני המעגל'. אמרו לו: 'שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה". נכנס והאירה וקרא על עצמו: 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' [11].

גירסה זו הינה מדרש לפסוק מתוך שיר המעלות, מזמור קכ"ו בתהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". על פי גירסה זו ישן חוני במשך 70 שנה, בכל תקופת גלות בבל. נחסכו ממנו אסון חורבן הבית ואסון הגלות והוא התעורר היישר לשיבת ציון. המדרש מתייחס כפשוטו לפסוק – לא "היינו כחולמים" כביטוי להתפעלות מהנס הגדול של שיבת ציון, אלא כמי שישנו וחלמו. כמו גרסת הבבלי (ראה להלן) גם גרסת הירושלמי עוסקת בשאלה האם וכיצד קיבלו את חוני בני הדור אליו התעורר. כאשר הוא מספר שהוא חוני, כלל לא נשאלת השאלה המתבקשת, איך יתכן שאתה עדיין חי, הן חלפו 70 שנה מאז הסתלקת. חוני הוא צדיק נערץ, מחולל נסים, ולכן הדבר אפשרי. מה שנדרש הוא להוכיח שאכן באיש זה מדובר. "נייר הלקמוס" שהציבור מציב לו, הוא היכולת להאיר את העזרה בהילתו – סגולה שחוני התברך בה. משעמד במבחן שהעמידו לו, קיבלוהו כמובן מאליו, כחוני המעגל.

בעיה המתעוררת במדרש זה, היא אנכרוניסטית – חוני פעל בתקופת שמעון בן שטח, במאה הראשונה לפנה"ס, וכאן מדובר בתקופת חורבן בית ראשון, במאה השישית לפנה"ס. את הקושיה הזאת מתרץ הירושלמי, בכך שמדובר בחוני מעגל אחר, סבו של חוני המעגל הידוע "חונה המעגל בר בריה דחוני המעגל".

בתלמוד הבבלי מופיע סיפור אחר לגמרי, שהמשותף לו לגירסת הירושלמי היא שבעים שנות שינה:

אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק [חוני א.ה.] היה מצטער על מקרא זה: (תהילים קכו) "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא. אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?! אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה. כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא נים. אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? א"ל: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה. אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? אמרו ליה: בריה ליתא בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש. שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל. דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו. לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה. חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא [12].

תרגום הרב עדין שטיינזלץ: והאם יש מי שישן שבעים שנים בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות? - עד שבעים שנה. - פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?! אמר לו אדם זה - אני, עולם מלא חרובים מצאתי. כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני גם כן לבניי. ישב, אכל פיתו, באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם ראה אדם, שמלקט מהם, מן החרובים. - אתה הוא ששתלת אותו? - בן-בנו אני. - נמצא מכאן, שישנתי שבעים שנה. ראה את חמורו, שנולדו לה עדרים-עדרים של חמורים. הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל, האם הוא חי? - בנו איננו עוד, בן-בנו ישנו. אמר להם: אני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע את החכמים שאומרים:"מאירות וברורות הלכותינו כְּבִשְׁנוֹת חוני המעגל". שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. זה שאמרו אנשים בפתגם מקובל: או חברה או מיתה.

במדרש זה, דמותו של חוני היא של אחד מחכמי הדור, שהיה פותר כל קושיה בבית המדרש, עד ששבעים שנה אחרי העלמו עדיין היה מופת לחוכמה ולכישרון להתמודד עם קושיות קשות ולפתור אותן.

מיקומו של הסיפור הוא מיד אחרי סיפור הורדת הגשמים, והקשר האסוציאטיבי הוא דמותו של חוני, גיבור שני הסיפורים. לאחר סיפור הגשמים, נזכר ר' יוחנן ומספר על חוני, המכונה כאן "אותו צדיק", שישן 70 שנה.

גרסת הירושלמי היא מדרש ל"היינו כחולמים", כסיפור על הרדמותו של חוני בתקופת הגלות. בגרסת הבבלי, הקשר ל"היינו כחולמים" הוא השתוקקותו של חוני לזכות ל-70 שנות חלום. מספר ר' יוחנן על חוני, שכל ימיו היה מצטער על פסוק זה. בלשון התלמוד, "היה מצטער על", פירושו - היה מצטער על שלא זכה לקיים את האמור [13]. חוני תמה על משמעות הפסוק: האם יתכן שאנשים שחיו בזמן חורבן בית ראשון, חלמו 70 שנה וזכו לראות בשיבת ציון? ומכאן המדרש מספר כיצד גם חוני זכה לשינה בת 70 שנה.

המדרש מספר על פגישתו עם אדם הנוטע חרובים, ושומע מפיו שהעץ מניב כעבור 70 שנה. מנין לך שתחיה עוד 70 שנה? שאל, ונענה: כשם שאבותיי נטעו לי חרובים כך אני נוטע לצאצאיי. לאחר אותה פגישה נרדם חוני למשך 70 שנה. בקומו ראה שוב איש, הקוטף חרובים מאותו עץ. בשיחה עמו הבין שהוא נכדו של נוטע החרובים. מכאן הסיק, שזכה וקויים בו מה שנאמר באותו פסוק מתהילים, והוא ישן במשך 70 שנה.

בניגוד לגרסת הירושלמי, בה זכה חוני לאחר התעוררותו לכבוד והערצה, גירסת הבבלי מציגה דמות של גיבור טרגי, שלא מצא את מקומו בעולם אליו התעורר. בביתו לא הכירוהו ולא האמינו לו שהוא חוני. בבית המדרש זכה לשמוע איך כעבור 70 שנה עוד מכירים בגדולתו, אך כשהציג את עצמו, לא האמינו לו. במצב זה ביקש נפשו למות ומת.

מדרש זה עוסק במקומו של האדם בעולם ובאחריותו לדורות הבאים. אל לו להסתפק בכך שהוא מייצר לעצמו. הוא קיבל מן המוכן את טוב הארץ, כיוון שהדורות שקדמו לו פיתחו אותה, והוא אחראי להמשיך ולפתח את הארץ כדי לדאוג לדורות הבאים. חוני שומע על כך מאדם פשוט שפגש בדרך. נס השינה בת השבעים שנה, לה ייחל בשל אותו פסוק מתהילים, אפשר לו להיווכח הלכה למעשה בנכונות הדברים של נוטע העץ, כאשר פגש את נכדו קוטף את הפירות. בבית המדרש נוכח שכמו העצים והפירות, כך המסורת ולימוד התורה. הוא קיבל מסורת מאבותיו והעביר לדורות הבאים. כפי שזכה לראות את הנכד הקוטף מפרי העץ שנטע סבו, כך זכה לראות דור חדש של חכמים ממשיך ללמוד תורה ואף להיתלות בו כבאילן גדול.

עם זאת, כיוון שאותם חכמים היו שני דורות אחריו והוא לא יכול להשתייך לחוג שלהם, הוא לא מצא עוד טעם בחייו. פשט המדרש הוא שחלשה דעתו מן העלבון, שלא הוכר ולא קיבל את הכבוד המגיע לו, אולם הפתגם "או חברותא או מיתותא" מבהיר, לדעתי, שכוונת המדרש היא לכך שהוא לא מצא את מקומו בחברה ולכן, בבדידותו, ביקש את נפשו למות.

גרסת ספר האגדה זהה לגרסת הבבלי [14].

* עבודה בקורס "אישי חז"ל בספרות ובשירה", עבור פרופ' חיים באר. הציון - 100.