הבלוג של אורי הייטנר

* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האבא, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלמית שנהוגים בה חוקי השריעא, ההלכה האיסלמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים). סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אויבת מרה של ישראל.

סעודיה היא היום אויבתה של האויבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האויב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט יתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

* חטאו הכבד של ריבלין - התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

* מה נלין על אבו מאזן? - ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

* חברים טובים - חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

* חסינות ל"שוברים שתיקה" -  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי - השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי!/ גם את ערבייה./ הכי ערבייה שיש./ רק שברחת מזה כמו מאש".

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

* נאום מבריחת השב"חים - מבריחת השב"חים הסדרתית אילנה המרמרן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

* המלצת השף - המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש - פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

* משהו בלבבה - אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון הייתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

* איכות תרבותית - ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה, במסיבת הסיום של מחזור נה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים יב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

            * ביד הלשון

גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד". 

מעל פסגת הר הצופים / יהורם גאון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 22.5.17

ביום רביעי נחגוג יובל לשחרור העיר העתיקה ולאיחודה של ירושלים, בירת ישראל. יש, לצערי, מי שהחג הזה אינו חגם – אין חלקי עמהם. בעבורי זהו חג לאומי חשוב. ואך טבעי שאקדיש לו את פינתי, ערב יום ירושלים.

בימי ירושלים קודמים השמעתי את "ירושלים של זהב", את "ירושלים של ברזל", את "על אם הדרך" ואת "שיר המסע". במלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, הבחירה הטבעית שלי היא להשמיע שיר שנכתב בעקבות שחרור ירושלים. אולם החלטתי להשמיע דווקא שיר אחר, ובשבועות הקרובים אשמיע כמה משירי ששת הימים.

השיר שאשמיע היום הוא שיר קאנוני, בעל מעמד המנוני, שעד חיבור השיר "ירושלים של זהב" לפני חמישים שנה, היה ה-שיר, בה"א הידיעה, שביטא את ערגת העם היהודי לירושלים - "מעל פסגת הר הצופים". זאת במיוחד בביצועו המרטיט של יהורם גאון, שכבר בשנות העשרים שלו, נהנה ממעמד של זמר לאומי, ממלכתי. השיר, בזכות מילותיו, לחנו והביצוע של גאון, הרטיט לבבות. לכבוד יובל לשחרור ירושלים, אחד מסמליה של ירושלים, בן ירושלים, גיבור הסרט המוסיקלי "אני ירושלמי" ותושב ... רמת השרון יהורם גאון, שהוא גם חתן פרס ישראל לזמר העברי, התכבד בהשאת משואה ביום העצמאות, בהר הרצל. אז מה מתאים יותר מהשמעת השיר בביצועו?

וכאן מצפה לנו הפתעה קטנה. השיר ההמנוני הזה, הוא בכלל שיר סאטירי. הוא שיר שנכתב ב-1928 ל"ארץ נהדרת" או "גב האומה" של התקופה, התיאטרון הסאטירי הארצישראלי הראשון, "הקומקום". כתב אותו המשורר, הסופר והמסאי, חתן פרס ישראל, אביגדור המאירי, שכתב את רוב המערכונים והשירים לתיאטרון "הקומקום", והמשיך בקריירת הסאטיריקן בתיאטרון "המטאטא".

אבל איפה הסאטירה בשיר הזה? הרי סאטירה היא שילוב של מחאה וביקורת ושל הומור. השיר הזה הוא רציני להחריד, ואין בו שמץ של מחאה. נכון. אלא שהשיר שאנו מכירים, הוא רק המעטפת. השיר המושר עד היום הוא הבית הראשון והבית האחרון של השיר. בבתים אלה תיאר המשורר את הערגה לירושלים, את חזון הדורות לחזור לירושלים. "מאה דורות חלמתי עליך, לראות, לזכות באור פניך".

כל התיאור הזה, הוא מעין הקדמה, הרמה להנחתה, לשאלה: אוקיי. מאה דורות חלמת. וכעת, כשהגעת, מה אתה עושה?

וכאן מגיע הבית השני שאותו איננו שרים. ובו מתאר המשורר את הפלגנות והשנאה בין העדות היהודיות בעיר, ובין חילונים ודתיים.

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם

הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ,

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ

אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?

סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!  

בדרך כלל סאטירה משלבת הומור עם מחאה, אך כאן המשורר הניח את ההומור בצד. אותו הוא השאיר למערכוני הקברט. השיר הזה, שנכתב מנהמת לבו, הוא מחאה נטו.

בבית השלישי הוא מתאר את עצמו כמי שקיבל את המפתח לפתוח את השער הסגור בשערי ירושלים – שערו של משיח. ברור שאין הוא מתכוון לעצמו, אף שהוא כותב בגוף ראשון יחיד, אלא על דורו. דור שקיבל ממאה הדורות שחלמו על הגאולה, את המפתח לבואה. אך מן הבית השני אנו מבינים, מדוע אין הוא יכול לעשות כן, מה מעכב בעדו – הפלגנות והשנאה.

אך בבית האחרון הוא מודיע שהוא לא יוותר על שליחותו, לפתוח את שערי ירושלים בפני המשיח, כלומר בפני הגאולה.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!

את השיר כתב המאירי על מנגינת שיר פופולרי ביידיש שאותו כתב במאה ה-19 המשורר היידי ביראך שאפיר, על גלגול של אריה פולנית מאמצע המאה ה-19, שכתב המלחין הפולני סטניסלב מוניושקו.

אביגדור המאירי השתייך לימין הציוני, והזדהה עם הזרם הריוויזיוניסטי בציונות. כתיבתו הסאטירית ביטאה את עמדות הזרם הזה. לימים, בשנות ה-50, הוא שינה את טעמו, חצה את הקווים והידרדר עד לקצה השמאל הקיצוני האנטי ציוני. כן, גם בשנות ה-50 היה כזה. ואף על פי כן, ב-1968, שנתיים טרם מותו, הוא זכה בפרס ישראל לספרות.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,

הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם

אַלְפֵי גּוֹלִים מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל

נוֹשְׂאִים אֵלַיִךְ עֵינַיִם

בְּאַלְפֵי בְּרָכוֹת הֲיִי בְּרוּכָה

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!

לוח וגיר / שמוליק קראוס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 8.5.17

אתמול נערכו הבחירות לנשיאות צרפת. עמנואל מקרון ניצח ונבחר לנשיא צרפת בשבע השנים הבאות; הנשיא הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקה הצרפתית – בן 39 בלבד.

עיקר החשיבות בניצחונו, הוא בלימתה של מארין לה-פן, מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת והניצחון עליה. עם זאת, יתכן שמוקדם לחגוג, לנוכח העובדה שאחד מכל שלושה צרפתים בחר בה לנשיאה, וזה בהחלט הישג מאיים.

האתגרים הניצבים בפני מקרון גדולים – אם הוא לא יצליח להשיב את הביטחון האישי והביטחון הכלכלי והתעסוקתי לצרפתים, הם עלולים לאבד לגמרי את אמונם בדמוקרטיה ולהעלות לשלטון את מקסם השווא הפשיסטי.

הפינה מוקדשת היום למקרון, אולם היא לא תעסוק במה שחשוב, אלא באופן חריג – במה שצהוב.

מקרון נשוי לבריז'יט טרונייה, המבוגרת ממנו ב-24 שנים. זה גם פער הגילים בין טראמפ לאשתו, אבל על פי המוסכמות החברתיות המקובלות, פער כזה אפשרי כאשר הגבר הוא המבוגר יותר, אך פחות מקובל במצב ההפוך. אם כן, כבר ניתן לראות בקשר הזה עדות ליכולתו של מקרון לא ללכת בתלם, להעיז ולעשות דברים שאינם מקובלים.

אבל הסיפור הצהוב האמתי אינו פער הגילים, אלא העובדה שבריז'יט הייתה מורתו של מקרון. הוא היה נער בן 15 כשהתאהב בה, והיא אישה בדיוק בגילו היום, בת 39, נשואה ואם לשלושה ילדים. והנער בן ה-15 שהתאהב במורתו, היה נחוש להשיג אותה, והצליח להפריד בינה לבין בעלה ולהתחתן אתה. וכך, בגילו הצעיר הוא אינו רק נשיא, אלא גם סבא, אמנם חורג, לשבעת נכדיה של רעייתו. הסיפור הזה מעיד על נחישותו ויכולתו להשיג את מה שהוא רוצה. את הנשיאות הוא השיג באמצעות הקמת מפלגה חדשה יש מאין לפני פחות משנה, וכבר הוא זכה מטעמה בנשיאות, ברוב גדול.

הסיפור על הילד שהתאהב במורתו, מביא אותנו אל השיר שבחרתי להשמיע השבוע, ואותו אני מקדיש למקרון, שירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "לוח וגיר".

זהו שיר על תלמיד שהתאהב במורתו. הוא יושב בכיתה וחולם על מה שלא בא בחשבון. ובפזמון הוא מבטיח לה: "לו רק היית קצת פחות המורה שלי, לו רק היית קצת יותר נערה שלי, הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח בכיתה".

לעמנואל מקרון זה הצליח.

לוח וגיר, מפה על הקיר

מחברת, יומן וצלצול

היא שהיתה, מורה שעשתה

לי בלבול.

שם בכיתה, אהבתי אותה

הייתי כמו אפלטון

יושב וחולם על מה שלא

בא בחשבון.

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך מיהו הילד

הכי מפותח בכיתה.

שם בדירה, עם עוד חברה

את גרה יותר משנה

איזה תקליט את שמה

לפני השינה?

לילה יורד, אינני לומד

פשוט לא יכול מורתי

האם את ערה?

האם את זוכרת אותי?

סוף השיעור, בסדר גמור

הכל כבר ברור לי מלבד

מתי נתראה?

ומה את עושה בשבת?

זה לא יכאב, ספרי לי עליו

מיהו אצלך הראשון?

אל מי את שמחה?

עם מי את הולכת לישון?

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך

הייתי מראה לך... הכל.

לו... היית יותר אתי מורתי...

לו... היית יותר...

לו... היית רק שלי.