הבלוג של אורי הייטנר

* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

פייק היסטוריה.

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.  

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות' ".

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

* ביד הלשון

יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אויב במלחמה.

"איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך". 

המשפט האלמותי הזה הוא של וולטר, סופר ופילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, מאנשי הרוח הבולטים של תפיסת הנאורות. כדאי לדעת שוולטר היה אנטישמי בוטה וארסי; ללמדך את הצורך בקריאה ביקורתית וספקנית, גם את מי שמדבר בשם הנאורות והליברליות – אז ועתה. קריאה ביקורתית אינה מקבלת כמובן מאליו את הכתוב בטקסט, אך גם בוחנת את מי שאמר אותו, ועד כמה קיימת הלימה בין האיש לבין דבריו.

אולם מעבר לביקורת על האיש, האמירה שלו, קיימת בעבורנו גם כאמירה בפני עצמה. אמירה יפה, טקסט יסוד בחשיבה דמוקרטית וליברלית; טקסט המביא אל הקצה את תפיסות הסובלנות והפלורליזם (אך גם מעורר סימני שאלה, כפי שנראה בהמשך).

הפלורליזם והסובלנות הם שני דברים שונים. המשמעות של סובלנות היא שאני מוכן לסבול אותך למרות שאתה טועה. סובלנות היא דרך חיים של "חיה ותן לחיות"; אל תפריע לי ולא אפריע לך. אם תקים חברת הסעות פרטית, לא מסובסדת על ידי המסים שאני משלם, מה אכפת לי אם תשליך את הנשים לירכתי האוטובוס? אלה החיים שלך. זב"שך.

הפלורליזם הוא ההכרה בריבוי הדעות ובחיוב שבריבוי הדעות כפרטים שניתן לבנות מהם, חרף הניגוד שבהם, מהות משותפת, המכילה את הדעות השונות, ומקבלת שהאמת עשויה להכיל בתוכה דעות שונות וגוונים שונים.

מקובל לראות בדת את היפוכו של הפלורליזם. הדת, מעצם טבעה ומעצם אמונתה שהיא מבטאת את האמת האלוהית המוחלטת, אינה יכולה לסבול ריבוי. האמנם?

"הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו (תוספתא, ברכות, ו` ה`).

ברכת "חכם הרזים" שייכת לברכות הראיה; ברכות שיש לומר אותן בעקבות ראיית דבר מה. את ברכת "חכם הרזים" יש לומר כאשר רואים 60 ריבוא מישראל, כלומר 600,000 יהודים – כמספר יוצאי מצרים. על מה יש להתפעל כאשר רואים המון? הדעת נותנת, שכוחו של המון הוא בהיותו כאיש אחד; אחידות היוצרת עוצמה אדירה, שאי אפשר כמעט לעמוד בפניה. מן הסתם, ברכת "חכם הרזים" היא על העוצמה הזאת. לא, אומרת התוספתא, הברכה אינה על האחידות אלא להיפך, היא על הריבוי. התוספתא משווה את ריבוי הדעות לשוני במראה בין בני האדם. איזה מין עולם היינו, אילו לכל בני האדם היו אותם פרצופים? היה זה עולם חסר פנים, עולם של אנשים מחוקים. הוא הדין, אומרת התוספתא, כשמדובר בדעות. אחידות דעות, מעידה על חברה של בני אדם מחוקים, חסרי פנים. עולם שבו הכל חושבים אותו הדבר, הוא עולם נורא. לא בכדי, בלל אלוהים את שפת האנשים בפרשת מגדל בבל. הוא לא ראה כל חיוב ב"שפה אחת ודברים אחדים".

עם זאת, אנו מרבים לדבר על אחדות ישראל כערך מרכזי. האם אין סתירה בין ערך זה לבין הפלורליזם?

קיים הבדל מהותי בין אחדות לאחידות. אחידות, משמעותה מחשבה אחידה לכולם. התוספתא רואה בכך קללה, ועלינו לברך על ריבוי הדעות. אחדות, היא היכולת לקיים מסגרת משותפת, עם מטרה משותפת, עם ערכים משותפים, עם יכולת החלטה, הכרעה וביצוע, חרף המחלוקות הקיימות בתוכנו, המחלוקות המבורכות.

אולם לא כל המחלוקות מבורכות. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז). מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

במחלוקת קֹרח ועדתו, עליה נקרא השבת בפרשת השבוע – פרשת "קרח", מרד קֹרח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים. 

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו" (משנה, יבמות א, ד).

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן? "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג ע"ב).

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי? אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

כל הטקסטים עד כה, מוולטר עד הלל ושמאי, מדברים על כיבוד העמדה האחרת. האם כל עמדה היא לגיטימית? האם יש עמדה שאינה לגיטימית? האם ראוי שאהיה מוכן להיהרג על זכותה של כל עמדה להישמע? האם הפלורליזם הוא בלתי מוגבל?

הטקסטים הללו אינם נותנים לגיטימציה לכל דעה. לדוגמה – קֹרח ועדתו. יש עמדות בלתי לגיטימיות. ברוב מדינות העולם החופשי, הכחשת השואה הוצאה מחוץ לחוק. לכאורה, זו פגיעה בחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה ולא חופש ההכפשה. החוק בישראל אוסר על רשימות שמצען גזעני או שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות לכנסת (אם כי, יש לציין שבית המשפט העליון הפך את החוק הזה לאות מתה). 

בימים האחרונים סוערת החברה הישראלית בוויכוח מר על חופש הביטוי. האדמה לא תפצה את פיה ולא תבלע איש על דבריו. ואיש לא יצנזר ואינו מתכוון לצנזר כל דעה, תהיה נתעבת כאשר תהיה. המחלוקת היא רק על הצורך בקביעת קוד אתי בסוגיית הפוליטיקה באקדמיה – קוד שנועד להגן באופן הראוי ביותר על החופש האקדמי מפני הפוליטיזציה. אפשר לחלוק על הצורך בקוד, על תוכן הקוד, אבל הצגתו כסתימת פיות וצנזורה שלטונית היא הצגת שווא, שהיא כשלעצמה נועדה לסתום פיות ולמנוע דיון וביקורת.

* "שישי בגולן" - המאמר יפורסם ערב שבת פרשת "קרח" 

ה-9 ביוני 1967, היה יום שישי, בדיוק כמו השנה. היום, ביום שישי לפני חמישים שנה, היום החמישי למלחמת ששת הימים, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.

הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.

קבלת השבת מוקדשת השבוע לציון יובל לשחרור הגולן, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ואומר כמה מילים על פרשת השבוע – פרשת "בהעלותך". זו הפרשה השלישית בספר "במדבר". כבר בפרשה הראשונה, לפני שבועיים, קראנו על המִפְקָד של בני ישראל, לקראת כניסתם לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. אך כידוע, זה לא קרה. בני ישראל נענשו, ונאלצו לנדוד עוד 39 שנה, עד שייתם כל דור העבדים, שנמצא לא ראוי למשימה. העונש הוא בשל פרשת המרגלים, עליה נקרא בשבוע הבא, אך כבר בפרשה זו אנו מגלים סימנים מטרימים, של דמורליזציה וחולשה בקרב בני ישראל, המעוררים ספק באשר לכשירותם. פרשת המרגלים, אינה עוסקת במודיעין מקצועי, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו סוכני מודיעין, אלא נשיאי השבטים, ההנהגה. הם לא נשלחו כדי לאסוף מודיעין על האויב, אלא כדי לעמוד במבחן, האם הם מסוגלים להנהיג את העם? הכישלון שלהם היה הרפיסות וחוסר האמונה והנחישות ביכולת למלא את המשימה והכישלון של העם הוא הליכתו אחריהם. בני ישראל מאסו בארץ חמדה, ומשהחמיצו את השעה, נדונו לשנות נדודים רבות.

ישנם רגעים שבהם נבחנת הנהגה – רגעים שבהם נדרש האומץ לקבל החלטה. רגעים של עכשיו – או לעולם לא. רגעים, שבהם היסוס של ההנהגה גורם לבכיה לדורות. הביטוי "בכיה לדורות", מקורו במדרש על פרשת המרגלים. על פי המדרש, האירוע היה בתשעה באב. על בכי העם לאחר ששמע את דברי המנהיגים אמר אלוהים: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות", ומכאן כל האסונות שפקדו את עמנו בתשעה באב.

רגע כזה של "עכשיו או לעולם לא" היה ערב הכרזת המדינה. בן גוריון הבין זאת ולכן קיבל את ההחלטה הקשה להקים את המדינה, למרות שידע שהדבר יביא לפלישה לארץ ישראל של צבאות ערב. כזו הייתה ההחלטה לשחרר את הגולן, הבוקר לפני 50 שנה.

"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה כותרת כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".

אקרא מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני, שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב... צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קיני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת... 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת. ...".

חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עלייקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח. מפעל שאנו, קיבוץ אורטל, גאים להיות חלק ממנו.  

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שתתקיים ביום חמישי הקרוב, תשיר מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

נרים כוסית לציון יובל לשחרור הגולן. לחיי הגולן הישראלי!