הבלוג של אורי הייטנר

* כאן הוא ביתכם –המנהיגה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית מארין לה-פן עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל צרפתי חמישי בחר בה לנשיאה. ז'אן לוק מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי, זכה אף הוא בקרוב לחמישית הקולות, אף שלא עלה לסיבוב השני.

התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת. על אף האנטישמיות הבוטה, עדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים אנטישמים.

כמובן, שהמניע העיקרי הראוי לעליית יהודים לישראל אינו האנטישמיות, אלא הייעוד היהודי – החיים כיהודים במולדת עמם, בתרבות של עמם ובמדינת הלאום של עמם. הן זו הדרך היחידה להבטיח שגם נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

אבל כאשר הם דבקים בגלות על אף האנטישמיות הגואה, הדבר בלתי נתפס.

* חוק הרדיקלים השלובים - הימין הדמוקרטי, הרפובליקאי, הנורמטיבי בצרפת קורא לבוחריו לתמוך במאקרון בסיבוב השני, כדי לבלום את מנהיגת הפשיזם הגזעני, ובצדק. אולם מה הייתה תרומת הימין הנורמטיבי לעליית לה-פן, בהתעקשותו לא להדיח את מועמדו המושחת פיון?

לעומת זאת, מפגיני השמאל הרדיקלי בצרפת יצאו נגד שני המועמדים, בטענה ש"אין הבדל בין הפשיזם של מאקרון ושל לה-פן". אין ספק שהמסרים הללו מחזקים מאוד את לה-פן. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד, בכל מקום.

* שכחו מה זה להיות יהודי - אני קורא בתדהמה ובזעזוע (בעיקר בפייסבוק) את הישראלים המעריצים את המנהיגה הפשיסטית הגזענית האנטישמית מארין לה-פן, רק כיוון שנכון לעכשיו עיקר גזענותה מופנית כלפי מוסלמים. אלה אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מהזהות היהודית שלהם, והזדהותם האוטומטית עם הימין האירופי חזקה יותר מהזדהותם עם יהדות הגולה. אלה אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי. מעניין אם הם תומכים גם בכנופיות הנאו-נאציות בגרמניה, שאף הן ממוקדות היום בעיקר בגזענות כלפי מוסלמים. הימין הרדיקלי באירופה, שיש לו מעריצים בישראל, הוא בדיוק המדמנה שבה צמחו משתפי הפעולה עם היטלר.

* לא אביע את דעתי – הרוב המוחלט של יהדות צרפת מתנגד למנהיגה הפשיסטית האנטישמית ויצא נגדה בקול ברור. את דעתי על היהודים המעטים שתמכו בה לא אומר, כי איני אוהב להשתמש בביטוי המכוער "יהודונים".

* תוצאת החולשה - עליית הפשיזם באירופה דווקא עכשיו אינה מקרית ואינה צריכה להפתיע. הפשיזם לעולם אינו צומח בחלל ריק. הוא צומח כאשר הדמוקרטיה אינה מספקת פתרונות אמת. כאשר הדמוקרטיה חלשה ואינה מספקת פתרונות, הדמגוגים הפשיסטים סוחפים אחריהם את הציבור במקסמי שווא, ומוליכים את ארצותיהם לאסונות, כפי שהכרנו במאה שעברה.

הפשיזם באירופה מרים ראש, בשל הרפיסות של אירופה מול הטרור האיסלמיסטי ובשל היותה של אירופה האידיוט השימושי של אויביה, אויבי המערב, אויבי הדמוקרטיה, בשם סיסמאות שווא של "זכויות אדם" ו"שלום", כביכול. היחס העוין לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת לעומת האהדה לאויביה, שהם אויבי המערב כולו, היא נייר לקמוס לכך.

בהנחה שמאקרון יבחר לנשיאות צרפת, מוטלת עליו אחריות כבדה. עליו להבין שאם לא יהיה מנהיג ברוחו של צ'רצ'יל, הוא לא יצליח לבלום את עלייתה של לה-פן (או אחייניתה ויורשת העצר שלה) בבחירות הבאות.

* בוגדים – ושוב, פורעי ימין רדיקלי תוקפים באלימות ובאבנים חיילי צה"ל. זאת לדעת, מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על חייל צה"ל, הוא אויב ובוגד. הפורעים הללו אינם טובים יותר מבני דמותם בבלעין. אלה ואלה אותו סוג של גיס חמישי.

אבל בעיה חמורה לא פחות היא היד הרכה של צה"ל כלפי הבוגדים, הנותנת להם תחושה שהם יכולים להרשות לעצמם הכל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות, ולהיכנס בכוח באויב הזה, ללא רחם. הגיע הזמן לדכא את המרד המתמשך הזה. את המרד הזה אי אפשר לדכא בדיבורים, אלא רק בכוח.

וכדאי לזכור – אבן הורגת. אבן היא נשק קטלני. מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, מנסה להרוג אותם. לפני שנלווה לבית העלמין חייל צה"ל שנרצח בידי קין, יש לדכא את התופעה הזאת.

הראשונים שירוויחו מדיכוי פורעי הגבעות, הם ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים ופטריוטים, והפורעים הם בראש ובראשונה האויב שלהם.

* נתניהו מחזק את "שוברים שתיקה" - נתניהו שגה שגה בהחלטתו להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם כנופיית "שוברים שתיקה". הוא צודק בעמדתו לגבי הארגון הבזוי הזה. הרי ברור שהארגון הזה נפגש עם המנהיגים כדי להסיתם נגד מדינת ישראל, להעליל על מדינת ישראל, להביע תמיכה באויביה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ולהכשיל את הביקור. ובהחלט אפשר להבין את תגובתו של נתניהו. אך היא שגויה, כיוון שתפקידו להיפגש, להסביר, לשכנע, להבהיר, לחזק את יחסי החוץ של ישראל, ואל לו לתת לכנופיה העלובה הזאת את הכוח לחבל, להזיק ולהכשיל יותר משהיו לה. כאשר הוא מתנה את פגישתו עם שרים המבקרים בישראל בהחרמת "שוברים שתיקה", הוא מעמיד את הכנופיה הבזויה הזאת במעמד כמעט שווה לזה של ראש הממשלה הנבחר של ישראל. גישתו רק מחזקת את החלאות הללו ומעצימה אותן.

* הישראלי המכוער – מפגש של מדינאי עם האופוזיציה במדינה שבה הוא מבקר היא דבר מקובל. ולכן, משרד החוץ ארגן, כחלק מסדר היום של ביקור שר החוץ הגרמני, מפגש עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. חזקה על הרצוג, שלא הציג את עמדת הממשלה, אלא את עמדת האופוזיציה. וזה בסדר. הרצוג מייצג אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. אני בטוח שהוא הציג בפני אורחו את עמדות הקונצנזוס הלאומי הרחב בישראל, עם דגש על הקו שלו, לעומת הקו של הממשלה.

הפגישה עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא עניין שונה לחלוטין. זו פגישה עם האופוזיציה למדינה. לשם מה הם ביקשו להיפגש עמו? כדי לחבל בביקור. כדי לחבל ביחסים בין גרמניה לישראל. כדי לחבל ביחסי החוץ של ישראל. כדי ללחוץ עליו לגבש קו עוין נגד ישראל ואוהד לאויבותיה. כדי להפיץ את רעל עלילות הדם הקולקטיביות שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל.

אין דבר נקלה ועלוב יותר מיהודים הנפגשים עם מנהיג גרמני כדי להסיתו נגד מדינת היהודים למחרת יום השואה.

כאמור, נתניהו שגה בצעדים שנקט בעקבות הפגישה, ושיחק לידיהם של "שוברים שתיקה". אך בלי קשר לצעד הזה, על הציבור הישראלי להקיא ולהוקיע את החלאות הללו; התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

* קורבנות השנאה – המחבל מוחמד טראיירה בן ה-17 מן הכפר בני נעים כתב בדף הפייסבוק שלו, שהמוות הוא זכות והוא דורש את זכותו. הוא חדר לקריית ארבע, נכנס לבית, ושחט באכזריות את הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, בשנתה, במיטתה. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה למקום, חיסלה את הרוצח ועצרה את מסע הרצח שלו.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם מוחמד טראיירה והלל יפה אריאל. שניהם "קורבנות השנאה".

* עבודת אלילים - בביקורתי על הסדרה "הרמטכ"לים", יצאתי נגד הצגת מלחמת לבנון השניה ככישלון. נכון, היו בה ליקויים וכשלים רבים, אבל בפרספקטיבה של 11 שנים ניתן לראות בתוצאותיה את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

על כך הגיב אהוד בן עזר בזו הלשון: "מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!".

אנסה להסביר את הפער התהומי בהתייחסות העקרונית של אהוד בן עזר ושלי למנהיגים בכלל, ולאולמרט בפרט. בעיני בן עזר, אם הוא החליט לראות מנהיג מסוים בחיוב, הוא יתמוך ללא תנאי בכל מעשה שלו, בכל מדיניות שלו, יצא בכל תוקף נגד כל ביקורת עליו ויתעלם מכל עובדה שאינה מתיישרת עם התמונה שהוא מצייר לעצמו. ואילו גישתי היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אני בוחן הכל בעיניים פקוחות, ואין לי בעיה לשבח מנהיג שאני מתנגד לו בכל ישותי על צעד חיובי שעשה ולבקר בחריפות מנהיג שאני תומך בו מאוד, על צעד שלילי שעשה.

ואם להדגים זאת בתגובתי ל"הרמטכ"לים" – ציינתי שמלחמת לבנון השניה היא הצלחה ולעומת זאת "עופרת יצוקה" היא כישלון. למה? על סמך תוצאותיהן והשפעתן על המציאות. בשני המקרים מדובר באותו ראש ממשלה – אולמרט. דוגמה נוספת היא טענתי שמבצע "עמוד ענן" היה כישלון ומלחמת "צוק איתן" הייתה הצלחה. שוב, על פי אותו מדד של מבחן התוצאה. בשני המקרים ראש הממשלה היה נתניהו.

ובאשר לאולמרט. אולמרט אחראי על מלחמת לבנון השניה. הן על מחדליה והן על הצלחותיה. וכיוון שבפרספקטיבה רחבה היא הרבה יותר הצלחה מאשר כישלון – הוא אחראי להצלחה הזאת, ומגיע לו הקרדיט על כך. בעיניי, היה לו הישג גדול אף יותר ("על פי מקורות זרים") – השמדת הכור הגרעיני הסורי. ועל כך הוא ראוי לתודה מכל ישראלי ולכל שבח.

מצד שני, הוא מדינאי כושל, שהציע לאבו מאזן הצעות מדיניות חמורות ומסוכנות ביותר – נסיגה לקווי 49' ומימוש חלקי של "זכות" השיבה; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. אילו חלילה אבו מאזן היה מקבל את הצעותיו, הסכנה לקיומה של המדינה בעקבות מדיניותו, הייתה גדולה לאין ערך מהתועלת של הצלחותיו. יתר על כן, אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו, במקום למנף זאת להסברה ישראלית, להוכיח לעולם מי הוא הסרבן, הפך אולמרט לשופרו של אבו מאזן ולמגבר של תעמולתו, כדי ליצור מצג שווא המאשים את ממשלת נתניהו כסרבנית שלום, ואת עצמו כמשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא "הודח" בידי הימין הקיצוני ושופטי בתי המשפט. יתר על כן, לבשאר אסד ניסה אולמרט למסור את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן.

אך יש דברים שהם למעלה מכל עמדה ומעשה מדיני וביטחוני. אולמרט הוא האיש המושחת ביותר שאי פעם פעל במערכת הפוליטית הישראלית. הוא קרימינל שהצליח במשך שנים רבות להתחמק מעונש, אך סוף גנב ונוטל שוחד לכלא. שם מקומו, מאחורי סורג ובריח, ואף שהוא יצא מאוד בזול, הוא נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להימצא פושעים כמותו.

זאת לא "דעה" שלי. זאת עובדה, שהוכחה בכל חקירות המשטרה, בכל בדיקות הפרקליטות ובהכרעות כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, על סמך ראיות מוצקות.

מי שצריך להסביר את הסגידה שלו לאולמרט על אף כל הכרעות הדין, חרף כל הראיות, הוא אהוד בן עזר, שהחליט לא לתת לעובדות להשפיע על הערצתו העיוורת.

            * ביד הלשון

אם כל ההפגנות – במהדורת "מבט" סופר על המחאה נגד השחיתות השלטונית בוונצואלה, והכתב אמר שבקרקאס הבירה צפויה להתקיים בימים הקרובים "אם כל ההפגנות". שעות אחדות קודם לכן, ברשת ב', הזהיר מנהיג שביתת הנכים, מפני החרפת המאבק, והודיע שבקרוב הם יקיימו את "אם כל ההפגנות".

מהו מקור הביטוי "אם כל ההפגנות"? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת וושינגטון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לסורים.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. הכיכר גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון, כפי שסיפרתי בראשית הדברים.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* היה כיף בשואה – בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.

המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.

הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודו-נאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות. ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.

די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.

מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.

* משחק ילדים – אני מעריך את משה כחלון והצבעתי בעדו בבחירות. אני סולד מהתנהלותו של ראש הממשלה בכלל, באובססיה שלו לתאגיד בפרט ובין השאר בהתנהגותו הדוחה כלפי כחלון.

אך אין בכך כדי להצדיק מהלכים כלכליים, אגב – יפים וצודקים, מאחורי גבו של רוה"מ. נכון, אני יודע, הוא התחיל. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, והרי זה לא יהיה נתניהו. לא מכובד.

* התנצלות - ישראל תתנצל בפני טורקיה על ביטול הדמוקרטיה הטורקית.

* חוזרים קיבינימט – מהפכת תשתיות התחבורה בפריפריה, הציפה את כבישי הצפון במחלפים, גשרים ומעברים אקולוגיים. כידוע, גשרים ומחלפים מנוצלים היטב כשטחי פרסום חינם, בעיקר של תעמולת בחירות. נסעתי השבוע לאורך כבישי הצפון, ושוב ושוב נגלה לעיניי גשר שלכל אורכו מוצבות כרזות "השמאלנים חוזרים". כותרת מסקרנת, ללא ספק. מושכת את העין. אבל כשהתקרבתי, ראיתי באותיות הקטנות את השם: אראל מרגלית.

אם באראל מרגלית עסקינן, הווה אומר שמדובר בפרובוקציה. אני שומע אראל מרגלית, והאסוציאציה המידית היא "קיבינימט", "חרא", "תחת". האם המסר של מרגלית הוא שהוא מאמץ את הגישה המתייחסת למילה "שמאלנים" כאל גידוף?

בינתיים שמעתי שהדרך שמנסה מרגלית לסלול לעבר המצביע הישראלי עוברת דרך פגישות עם המחבל ג'יבריל רג'וב. עוד מנדט על חשבון "העבודה" ליאיר לפיד.

* פוסט אמת – במשך ארבעים שנה, מסוף שנות ה-60 ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן ב-1970, דימם גבול ישראל ולבנון ללא הפסקה. הגבול, שעד אז היה השקט בגבולות ישראל, היה לגבול הפרוע והסוער. פשיטות ופעולות נועזות ומוצלחות של צה"ל בעומק לבנון, ובהן מבצע "אביב נעורים" המיתולוגי ופיצוץ שדה התעופה של ביירות לא שינו את התמונה. מבצע ליטני, המבצע רחב ההיקף הראשון של צה"ל בלבנון, לא שינה את התמונה. הסתבכות לבנון במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם לא שינתה את התמונה. הקמת צד"ל והמשך פעילות צה"ל בלבנון, לא שינו את התמונה. גם לא מלחמת "שלום הגליל", שכללה את גירוש אש"ף מלבנון, גם לא הברית עם הנוצרים ולא הסכם השלום הנשכח בין ישראל ללבנון (17 במאי 1983) שלא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. גם לא הנסיגה מעומק לבנון וההיערכות רבת השנים ברצועת הביטחון ולא המבצעים הגדולים – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ואף לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. אחרי כל אלה המשיך הגבול לדמם ולדמם עד שהדימום היה למעין מכת גורל שתלווה את חיינו לתמיד.

רק מלחמת לבנון השניה שינתה את המגמה. גבול שדימם 40 שנה היה לגבול שקט כמעט לחלוטין במשך 11 שנה. לא היה אופטימיסט אחד שהיה נותן למציאות כזו סיכוי של 11 חודש. והנה, 11 שנות שקט. הטענה הרווחת, שהסיבה לכך היא הסתבכות חיזבאללה בסוריה, מתעלמת מן השקט ששרר במשך 6 השנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ו-7 השנים טרם הצטרפות חיזבאללה למלחמה.

אבל בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, מלחמת לבנון השניה הוצגה ונותחה ככישלון מחפיר ומביש. אין ספק, מלחמת לבנון השניה הייתה רוויית ליקויים, כשלים ומחדלים, החל בדרג המדיני ועד דרגי השדה, בקבלת ההחלטות, בלוחמה, בלוגיסטיקה ובהגנת העורף. אין לטייח אותם. אי אפשר לספר על המלחמה בלי לציין אותם. אולם יש לראותם על רקע התמונה המלאה. ובפרספקטיבה של 11 שנים, הם משניים ושוליים ביחס לעובדה שהמלחמה חוללה באחת, את אחד השינויים האסטרטגיים הגדולים ביותר, לטובה, בתולדות ביטחון ישראל.

כמעט שנה וחצי לאחר המלחמה, נערך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתכנית "הרמטכ"לים" הוצג המבצע כהתגלמות הפקת כל לקחי מלחמת לבנון השניה, כמבצע מוצלח ונשמעה אף ההגדרה "חוויה מתקנת". אלא שהמבצע הזה לא השיג כל תוצאות. הסתיים המבצע, שנועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל, ובתוך זמן קצר המצב חזר לקדמותו והירי נמשך כמקודם. ההישג המדיני הגדול ביותר של המבצע היה עלילת גולדסטון...

את מה שלא השיגו המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" השיגה מלחמת "צוק איתן". אמנם השקט אינו מוחלט, אולם בשלוש השנים האחרונות תם המטווח הבלתי פוסק של רקטות על אזרחי ישראל, לאחר 14 שנים רצופות. היו אלה השנים השקטות ביותר בגבול הרצועה מזה עשרות שנים. אך בתכנית "הרמטכ"לים" המלחמה הוצגה שוב ככישלון מוחלט ונסיבות פריצתה זוהמו בנראטיב הרווח בשמאל הרדיקלי המאשים את ישראל בניצול רצח הנערים להסלמה בעזה.

תכנית שנועדה לסקור, דרך מעקב אחרי הרמטכ"לים, את תולדות ביטחון ישראל, העדיפה, בעיקר בפרק האחרון, להתעלם מן הפרספקטיבה ההיסטורית וממבחן התוצאה, ולעסוק בתדמיות וטרנדים תקשורתיים, וזו התוצאה.

ובעצם, זו התוצאה כשמפקידים סדרה כל כך חשובה בידי אמיר אורן.

* היסטוריית פפראצי – בתגובה על ביקורתי על הרצאתו בכנס מחקרי גליל, מתעקש מתתיהו מייזל ("חדשות בן עזר" 19.4.17) לאושש את התזה המופרכת שלו, כאילו ישראל תקפה את סוריה במלחמת ששת הימים בשל שאיפתו של דדו למלחמה בגזרתו, כדי שיוכל להתמנות לרמטכ"ל, באוסף אנקדוטות.

לצד אותן אנקדוטות, ישנן כמה עובדות, כנראה לא כל כך חשובות, שמייזל לא ממש מתייחס אליהן, ובכל זאת אני מתעקש להציג אותן, כי מי יודע, אולי גם הן קשורות איכשהו להחלטה הישראלית לכבוש את הגולן.

למשל, העובדה שהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה מ-1949 הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים. או העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים. או העובדה הזניחה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן. איזו חשיבות יש לעובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת? או לעובדה שבארבעת הימים הראשונים למלחמה סוריה הרעישה ללא הפסק את כל אזור הצפון ואף שלחה את צבאה לשני ניסיונות מחטף ביישובי עמק החולה. הרי מעשי התוקפנות הללו הם שחייבו את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את המצב מן היסוד.

אבל אלה זוטות. מה שחשוב הוא איזו שמועה על כך שמישהו אמר למישהו משהו על משהו או על מישהו. או לא.

* סורפרייז - ניקח כדוגמה את האנקדוטה של מייזל על כך שדדו ביקש ממרים אשכול את הבניאס כמתנת יומולדת. אולי זה נכון. נו?

הרי אין זה סוד שדדו דחף לשחרור הגולן. הרי הוא הכיר טוב מכולם את המציאות שקדמה לששת הימים, כשהגולן היה בשליטה סורית, והוא ידע היטב עם מה ייאלץ להתמודד אם חלילה אחרי המלחמה המצב יחזור לקדמותו.

יתכן שבצאתו מפגישה עם אשכול, פגש את אשתו ואמר לה בחיוך את המשפט הזה. ואו!

הבה נראה מה יכול היה להפוך את פיסת הרכילות הזאת לבעלת משמעות היסטורית. מייזל היה מביא לנו תיעוד משיחתה הדחופה של מרים אשכול עם בעלה, שבה הציגה לו את בקשת יום ההולדת של דדו.

אשכול היה מכנס למחרת בבוקר את ממשלת ישראל לישיבה דחופה, במתכונת ועדת השרים לענייני ביטחון, ופותח אותה במילים אלו: "חברים יקרים! בעוד חודשיים וחצי, ב-27 באוגוסט, יחגוג מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, הלא הוא מיודענו דדו, 42 קייצים. הוא מיהר, ורמז לאשתי מה המתנה שהוא מבקש ממני – את הבניאס.

חשבתי שנעשה לו הפתעה כפולה ומכופלת. לא רק הבניאס, אלא כל הגולן, עד החרמון וקונייטרה. סורפרייז! מה דעתכם?"

ההצעה התקבלה פה אחד.

היסטוריוגרפיה במיטבה.

            * ביד הלשון

אוד מוצל מאש – כינוי מקובל לתיאור שורדי השואה, הוא הדימוי "אוד מוצל מאש". הדימוי מדויק, אך אותם שורדים הם כאודים שניצלו מתוך התבערה הגדולה, שכילתה את יהדות אירופה.

המקור לביטוי הוא מספר זכריה, פרק ג. מתואר בו משפט בפני האלוהים של יהושע, הכהן הגדול.

"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע, הכהן הגדול, בפני האלוהים.

מהו כתב האישום? מה העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד אותו רגע "בְּגָדִים צֹּאִים" = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?

הקטגוריה נמחקה מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהייתה קטגוריה. ואנו גם יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". אלוהים גוער בשטן, אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.

אלוהים גוער בשטן, על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות בשל זהותו.

יהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה. לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי נישאֵר?

ומהו אוד? פירוש הרב עדין שטיינזלץ: גזיר עץ שכבר החל להישרף. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* מנפח שרירים – נתניהו מנפח שרירים בתגובות הראווה שלו, במסע העונשין נגד המדינות שהצביעו נגדנו במועה"ב. הוא עושה זאת לצרכי פנים, לא לצרכי חוץ. זאת תגובה הפוכה לתגובה הרצויה; תגובה המבודדת אותנו ופוגעת באינטרסים שלנו. נתניהו נהנה מהתרועות והתשואות שצעדיו הפופוליסטיים מניבים. הוא יודע, שאלה שמריעים לו היום, ימצאו את הדרך להצדיק אותו מחר, בצעדים כמו הזחילה על הגחון בפני ארדואן, ההתנצלות בפני טורקיה על תוקפנותה נגדנו ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה", תוך רמיסת כבודנו הלאומי.

הנחיתי את שר החוץ... ואו, גבר גבר.

* לשאול את העולם בתסכול – "הארץ" לבש חג. מועצת הביטחון קיבלה החלטה אנטי ישראלית קיצונית, ומה יכול לשמח את דבוקת שוקן יותר מהאירוע ההיסטורי הזה? "כג בדצמבר", כינה את האירוע גדעון לוי, על משקל כט בנובמבר. אבל זה לא מספיק להם. אלוף בן, עורך "הארץ" נזף באובמה על כך שנזכר פתאום, מאוחר כל כך. גדעון לוי החרה החזיק אחריו והפטיר לעבר אובמה: "עכשיו באים?" אבל ההחלטה עצמה, אינה מספיק טובה. "צריך לשאול את העולם בתסכול: ומה עם מעשים?", קובע לוי בתסכול. "צריך". לאיזה מעשים הוא מצפה? דומני שכל "מעשה" שהוא פחות משליחת כוח רב-לאומי להפציץ את ישראל, לא יספק את תאוותו החולנית של "המתוסכל".

* מר ממוות – מועצת העיתונות מבינה שיש גבול לחופש הביטוי; שיש אמירות בלתי נסבלות, שאין לקבלן. ולכן היא הוקיעה את פשקוויל השטנה וההסתה של רוגל אלפר נגד יואב לימור, שאותו השווה להיטלר, בשל כתבה שבה הצביע על הסכנה לעתיד העם היהודי בגין ההתבוללות. מתוך הודעת מועצת העיתונות: "זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת... מוקיעה בחריפות את בחירת המילים של רוגל אלפר... היא חוצה את גבול מופקרות הלשון גם במרחב שבו חופש ביטוי ועיתונות הוא נר לרגלינו. מבלי להרחיב עוד על המשוואה המחליאה שיצר הכותב אפשר לומר עליה כי היא זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת בתקשורת הישראלית. המועצה מביעה תקווה כי עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר".

דבוקת שוקן כבר יצאה במתקפת נגד, ונתי טוקר פרסם פשקוויל נגד מועצת העיתונות.

אהבתי את ההגדרה "מר אלפר". אכן, עטו המורעל מר ממוות.

* תשובה לשאלתו המיתממת של ברוך תירוש - סיכול פיגועים ושיבוש היכולת הצבאית של חמאס וחיזבאללה, באמצעות חיסולו של מהנדס טרור בארץ אויב, בהחלטת הדרג המדיני (אִם... אִם... אין כל מידע בנדון), אינו דומה לירי בראשו של מחבל מנוטרל, גוסס, שכבר נמצא בידינו ואינו מהווה עוד כל סכנה, זמן רב אחרי נטרולו, באמצעות חייל שמחליט על דעת עצמו להפר את פקודות צה"ל.

אבל אין טעם לנסות להסביר זאת למי שמגדיר חייל שיורה בראשו של מנוטרל גוסס – "החייל האמיץ".

* מתנת חג – תכנית הצפון, תכנית החומש לפיתוח הגליל, אינה מתנת חג האור רק לנו, תושבי הצפון, אלא לחברה הישראלית כולה. הפער הבלתי נסבל בין המרכז והפריפריה אינו בעיית הפריפריה, הוא בעיית החברה הישראלית. תיקון העיוות הזה יהפוך את החברה הישראלית לצודקת ובריאה יותר, את הכלכלה לחסונה יותר ואת מדינת ישראל לציונית יותר.

חבל שהיה צורך במאבק ציבורי כדי שההבטחות בנדון תכובדנה, אך בסופו של דבר הצדק והשכל ניצחו, ועל כך ראויים ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים לשבח ולברכה.

ועכשיו – המבחן האמתי הוא היישום בשטח.

* הישג גדול בהסכמה רחבה - באחד בינואר יכנס לתוקף אחד החוקים החברתיים החשובים שחוקקה הכנסת בשנים האחרונות, חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי–התרת הוצאה לצורכי מס בשל תגמול חריג), התשע"ו-2016, הידוע יותר כ"חוק הגבלת השכר".

זהו חוק צודק מאין כמותו, שנועד לשים קץ לעוול מחפיר – פערי השכר הבלתי נסבלים בחברות ציבוריות. החוק קובע שכר מקסימום של 2.5 מיליון ₪ בשנה (אף שהוא מותיר מנגנון שיאפשר במקרים חריגים שכר גבוה יותר, אך ההפרש שמעבר לסכום זה לא ייחשב הוצאה מוכרת למעסיק), ובכל מקרה – לא יוכל בעל משרה להשתכר יותר מפי 35 מבעל השכר הנמוך בתאגיד (כולל עובדי קבלן).

לכאורה, ולא רק לכאורה, חוק מתון מאוד. 2.5 מלש"ח בשנה זה לא בדיוק שכר רעב, ופערי שכר של 1:35 אינם התגלמות השוויון. נכון, אולם ביחס למצב הקיים, זוהי מהפכה. היום הפערים וגובה השכר גבוהים בהרבה, וכאשר העסק כושל, וכשעסק כושל לרוב הסיבה לכך היא ניהול כושל, אותם בכירים אינם נפגעים כהוא זה, והפתרון הוא פיטורי העובדים שהשתכרו בשכר הנמוך ביותר.

לאחר קבלת החוק, בכירים שרוצים ששכרם יעלה, יואילו להעלות גם את שכר הזוטרים ביותר, ובכך ירבה הצדק ויתמעט אי השוויון.

על ההישג הזה יש לברך שני נבחרי ציבור. האחד הוא שר האוצר כחלון, שקידם ודחף את החוק עד לקבלתו, בתמיכת הממשלה וראש הממשלה.

השניה, ואולי הראויה מכל לשבחים, היא ח"כ שלי יחימוביץ'. שלי יזמה את החוק ונאבקה עליו במשך עשר שנות חברותה בכנסת. לעגו לה שהיא אינה מבינה בכלכלה, שההצעה תפיל את המשק, שזו תהיה קטסטרופה כלכלית. ומי עמדו בראש התוקפים אותה? ראש הממשלה ושרי הממשלה, שהיום מתהדרים בהישג החברתי אליו הובילו.

שלי ראויה לשבח גם על כך שרתמה את מפלגתה לתמוך בהצעת הממשלה, אף שאין זה מקובל שהאופוזיציה תומכת בהצעות הממשלה. וכך, הישג חשוב כל כך לעובדים, הושג בהסכמה רחבה, חוצת קואליציה ואופוזיציה, ימין ושמאל – פה אחד.

* כמה יקבלו העמונאים? - אילו עמונה הייתה מועתקת לתוך הקו הירוק, זה היה עולה כסף? כמובן. כך, כמובן, כאשר היא מועתקת לאתר אחר ביהודה ושומרון. מי שמתנגד עקרונית להתיישבות ביו"ש יתנגד לכך ששם יהיה האתר החדש, אולם עקירת עמונה היא בעקבות החלטת בג"ץ, והחלטת בג"ץ לא שללה התיישבות ביו"ש אלא באתר הספציפי הזה, ולא כיוון שהוא ביו"ש, אלא כיוון שהוא על קרקע פרטית. אם עמונה תוקם מחדש שלא על קרקע פרטית, אין כל בעיה. והכסף? היא ראויה לכסף, בדיוק כפי שהיא הייתה ראויה לו אילו עברה לגוש דן.

השאלה היא כמה כסף? וכאן עבדה השבוע מערכת משומנת של שטיפת מוח, שקרים, דיס-אינפורמציה והסתה, שנועדה לפגוע בשמם הטוב של תושבי עמונה ולהציגם כסחטנים ומתעשרים (כאילו הם ביקשו להיעקר).

העיתונאי קלמן ליבסקינד מ"מעריב", אחד העיתונאים האמינים והמקצועיים בישראל, בדק את פרטי התקציב, ומתברר שכל הסיפורים על המיליונים שכל משפחה מקבלת הם עורבא פרח. כותב ליבסקינד:

"הנה העובדות. ממשלת ישראל קיבלה ביום ראשון החלטה על העברת 127.5 מיליוני שקל. 60 מיליון מתוכם ילכו להקמת שכונה חדשה ביישוב שבות רחל. מהלך נהדר למי שתומך בהתיישבות, מהלך רע למי שמתנגד להתיישבות, אבל לא כסף שהולך לעמונאים. 9 מיליון נוספים יועברו למועצה האזורית "לצורך סיוע עבור הקמת תשתיות, שצ"פים [שטחים ציבוריים פתוחים א.ה.] ומבני ציבור זמניים באתר הזמני". גם זה, כמו שניתן להבין, לא נכנס לכיס של תושבי עמונה. עוד 3.5 מיליון שקל אושרו לטובת חדרי אירוח, כולל שכירת מבני ציבור שישמשו בין השאר למוסדות חינוך עבור המפונים, אם יהיה צורך בכך. עוד 15 מיליון יועברו למועצה, גם זה לא לתושבים, לטובת הוצאות מיוחדות שצפויות לחול עליה עם העתקת היישוב.

נשארנו עם 40 מיליון שקל שהולכים כפיצוי למשפחות עצמן. אלא מה? הכסף הזה מתחלק בין תושבי עמונה לבין תושבי תשעת הבתים שאמורים להיהרס ביישוב עפרה, בהתאם לפסיקה אחרת של בג"ץ, וככל שמדובר בתקציב עבור האחרונים, גם מתוכו יירד חלק לטובת האגודה השיתופית של עפרה, שהשקיעה בבתים הללו מכספה במהלך השנים.

ומכיוון שהקריטריונים לחלוקת הכסף יתחשבו, ככל שזה נראה נכון לעכשיו, במספר הילדים, בוותק ובהשקעה הכספית בבנייה, ומכיוון שתשעת הבתים בעפרה הם בתי אבן מושקעים הרבה יותר מאלה של תושבי עמונה, אנחנו נשארים ככל הנראה עם סכום שלכל היותר יגיע ל־20 מיליון שקל עבור תושבי עמונה. עם זה הם יצטרכו לבנות את חייהם החדשים, אחרי 20 שנה של מגורים ביישוב שייהרס. חלקו את זה ל־42 משפחות וקיבלתם בין 400 ל־500 אלף שקל למשפחה.

אפשר לטעון שגם זה הרבה. אפשר לטעון שלא מגיע להם גרוש, על אף שהמדינה סייעה להם לבנות ולהתפתח ונתנה להם להבין כל השנים שהיא תומכת בהישארות שלהם על ההר. אבל לשקר אסור. וכל השיח שהתנהל פה במהלך השבוע הוא שיח של שקר.

עכשיו, תקראו שוב את כל מה שפורסם השבוע ותגידו אם אתם מתקשים להבין למה - כפי שהעלה הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה - רק 26% מהציבור בישראל נותנים אמון בתקשורת".

* מהכלא להצבעה - על פי פסיקת היועץ המשפט לכנסת, נאסר על ח"כ גטאס להגיע להצבעות בכנסת, כל עוד היה במעצר.

היה פעם ח"כ שהגיע להצבעות מן הכלא. היה זה שמואל רכטמן מן המפלגה הליברלית בליכוד, שהיה גם ראש עיריית רחובות (שנים רבות לפני שנאסר כפל התפקידים). רכטמן הוא הח"כ הראשון שהורשע בפלילים וישב בכלא. באותם ימים, החוק לא חייב ח"כ מורשע לפרוש, והבחירה הייתה בידו. עד דחיית ערעורו הוא סירב להתפטר. הוא ישב בכלא והוסע ע"ח המדינה מן הכלא להצבעות. רק לאחר שנדחה ערעורו, הוא נאות לבקשת חבריו לסיעה, והתפטר מן הכנסת.

* עת הזמיר הגיע - בחנוכה נערך כנס "לימוד גליל" ה-14, פסטיבל של תרבות יהודית ישראלית בגליל המערבי. בשנים הראשונות הכנס נערך בקיץ במתנ"ס מעלה יוסף, אולם במלחמת לבנון השניה הוא נדחה ונערך בחנוכה בכפר הנופש ראש הנקרה, ושם הוא מתקיים מדי חנוכה.

אני מרצה / מלמד / מנחה / מופיע בכנס מדי שנה, מראשיתו; ותיק המלמדים. בכל שנה – לפחות שיעור אחד, בנושא של אותה השנה.

בשנים שעברו היה לי מנהג קבוע. במהלך הכנס עליתי לקיבוץ ראש הנקרה להתוועדות עם מורי ורבי יריב בן אהרון; מפגש שהעניק לי כוחות רבים. בערב סוכות האחרון הלך יריב לעולמו. רציתי להרצות על משנתו הציונית של יריב, אולם הצעתי לא התקבלה; המארגנים עמדו על כך שהרצאתי תהיה בנושא של הכנס: אהבה.

בכנס הופעתי יחד עם חברי, המוסיקאי, חוקר הזמר העברי, מחנך בזמר ומי שהוציא לאחרונה את ספרו השני "בשביל השירים" (מסע לאורך שביל ישראל עם הזמר העברי) עופר גביש, במופע שיצרנו: "עת הזמיר הגיע" – הזמר העברי משוחח עם שיר השירים. את המופע הקדשנו לזכרו של יריב בן אהרון.

            * ביד הלשון

הפנים היפים – בימים אלה מלאו 9 שנים למבצע "עופרת יצוקה" – מבצע נגד ירי הטילים מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום. המבצע נפתח בחנוכה, ולכן המחשב הצה"לי לגמרי לגמרי במקרה, כמובן, נתן לו את השם "עופרת יצוקה", לציון אותו "סביבון מעופרת יצוקה" הלקוח משירו של ביאליק "לכבוד החנוכה" (במקור ביאליק כתב "כִּרְכָּר בן עופרת יצוקה", אולם הסביבון של אליעזר בן יהודה ניצח את הכִּרְכָּר של ביאליק).

בעת המבצע, התפעל היוצר והזמר אריאל הורביץ מרוח ההתנדבות והמסירות הן של חיילי צה"ל והן של הציבור שהתנדב בהמוניו, וכתב את השיר שהפך להמנון המבצע: "רקפות בין הסלעים".

בשיר תיאר הורביץ את הבעיות המטרידות אותנו לאורך השנה והמצויות תדיר בכותרות, וגורמות לנו תחושות לא נוחות, בלשון המעטה, מהחברה והמדינה שלנו, אולם כשהמדינה "לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים, כמו רקפות בין הסלעים".

אז מדוע איננו רואים את היופי שבחברה שלנו, שלא בעתות חירום? בשגרה, כותב הורביץ, "הפנים היפים של הארץ מתחבאים".

לפני ארבע שנים וחצי, ביקר נשיא המדינה שמעון פרס בגולן. הרכב נוער של מתנ"ס הגולן הופיע בפני הנשיא במספר שירים, ובהם "רקפות בין הסלעים".

שמעון פרס שמע, ו"תיקן" להרכב טעות בעברית. "הפנים היפים של הארץ" נאמר בפזמון החוזר, ופרס תיקן: "אין לומר הפנים היפים, אלא הפנים היפות".

יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.

לאיזה משני המובנים התכוון אריאל הורביץ? שני המובנים אפשריים. יתכן שהתכוון לאופנִים, הצורות היפות שבה מתגלית הארץ. יתכן שהתכוון למראֶה היפה של הארץ.

אם הכוונה היא לרבים של פן – הרי שהמילה פן היא בלשון זכר. אם הכוונה לפנים במובן של פרצוף, מראה – הרי שהמילה הזאת נכונה הן בזכר והן בנקבה. כך שאריאל הורביץ בשום אופן לא טעה. מי שטעה היה הנשיא. אמי ז"ל, נהגה לומר שהבורות אינה דגל ולא צריך לנופף בה. ... ודאי כאשר אתה נשיא המדינה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"