הבלוג של אורי הייטנר

מזמור י הוא מזמור מחאה – מחאה נגד שלטון הרשע בעולם. מהו שלטון הרשע? שלטון הנוהג בניגוד לצדק. ומהו הצדק שנגדו פועל הרשע? צדק חברתי.

המשורר מוחה נגד בעלי הכוח והשררה, המנצלים את כוחם כדי להחליש את החלשים, להעמיק את הפערים ולפגוע בעניים.

הוא מוחה גם נגד העלמת העין של האלוהים, שבצלה חשים אותם רשעים חסינות.

את בעלי הזרוע, אנשי ההון – שלטון, מדמה המשורר לטורף המתנפל על טרפו, על העני והחלש. על החֵלֵכָה.

תיאור המציאות החברתית בפי המשורר קשה: "בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי, יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת, זוּ חָשָׁבוּ". הפגיעה בעניים אינה תוצאה מקרית של התנהלות טבעית, אלא היא תוצאת זדון של שלטון רשע ושחצן הרודף את העניים ומתכנן את מזימותיו.

המציאות החברתית אותה מתאר המשורר, היא של חוק הג'ונגל, שבו החזק שולט כיוון שהוא חזק, ואין לו כל מעצורים בפגיעתו בחלש: "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים, יַהֲרֹג נָקִי,   עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ. יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה, יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי, יַחְטֹף עָנִי, בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ".

המצב הזה מתאפשר, כיוון שאלוהים מעלים עין ואינו מתערב. "לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק,    תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?", קובל המשורר באוזני האלוהים. במצב הנוכחי, הרשע מניח שלאלוהים לא אכפת מהעניים, ואין לו עניין בצדק. ההנחה הזו מעודדת אותו להמשיך בדרכו בביטחון עצמי. "אָמַר בְּלִבּוֹ" התקיף הרשע: "שָׁכַח אֵל, הִסְתִּיר פָּנָיו, בַּל רָאָה לָנֶצַח".

המשורר מנסה לעורר את האלוהים. "קוּמָה יְהוָה! אֵל, נְשָׂא יָדֶךָ! אַל תִּשְׁכַּח עֲנָוִים". הוא מזכיר לו את תפקידו, להנהיג את העולם בדרכי צדק ומשפט: "עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה. יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר. שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע, וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא".

****

בגרסתו העברית ל"האינטרנציונל", פונה אברהם שלונסקי אל החֵלֵכָה. בניגוד למשורר תהילים שמנסה לעורר את אלוהים, במילים: "קוּמָה יְהוָה!", שלונסקי מעורר את הפועלים והעניים עצמם לקום ולהתנער, ולהיאבק נגד שעבודם.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

****

את הצירוף "עַם חֵלֵכָה" נטל שלונסקי מביאליק. ב"המתמיד", משתמש ביאליק בביטוי הזה, בהתייחסו לעם ישראל בצרתו ובגלותו.

וּזְכוּרְנִי אַחֲרִיתְכֶם מַה מּוֹרְאָה נִגְאָלָה –

הָהּ! צַר לִי מְאֹד, צַר לִי, עַמִּי חֵלֵכָה!

כששלונסקי כתב על ה"עם", כוונתו לא הייתה לעם היהודי, אלא למעמד הפועלים הבינלאומי. אולם שלונסקי, מחלוצי העליה השלישית, ידע והבין שגאולתם של הפועלים היהודים, אינה אינטרנציונלית אלא ציונית. 

* 929

* תמונת ראי - אלה מול אלה עמדו התאומים הסיאמיים. מכאן, תומכי המחבל עלאן, המייחלים למותו, כלומר להצלחת פיגוע ההתאבדות שלו, שנועד להתסיס ולהבעיר תבערת טרור גדולה. ומולם, אנשי ארגון קו-קלוקס-קלאן הישראלי, להב"ה של אש זרה, ובראשם החוליגנים מרזל את בן גביר, המייחלים אף הם למותו של עלאן, לא רק בגלל האידיאולוגיה שלהם – מוות לערבים, אלא כיוון שהם כמהים לאותה תבערה, ממנה הם נבנים. אלה ואלה עברו על החוק עליו הם מצפצפים, אלה ואלה נקטו באלימות, אלה ואלה תקפו שוטרים. וחשבתי לעצמי, איזה בזבוז. הרי יכלו לבוא בני צד אחד ופשוט להעמיד מולם מראה.

* הטובים לטרור – במאמר הזדהות עם המחבל המתאבד עלאן, הגדיר גדעון לוי אותו ואת חבריו "לוחמי חופש". אך טבעי, שמי שמגדיר את טייסי חיל האוויר, המגִנים על אזרחי ישראל וילדי ישראל המותקפים בטילים כ"רעים", יגדיר את המחבלים התוקפים אותם כ"לוחמי חופש".

"דמו בראשנו" הכתיר לוי את הפשקוויל, לאחר שבמאמרים רבים גינה בחריפות כל ניסיון להציל את חייו ולשבש את פיגוע ההתאבדות. הכותרת היא תמצית המאמר, שמשמעותו היא איום בטרור נגד אזרחי ישראל כתגובה למותו של המחבל המתאבד, אם אכן ימות, כאילו הכותב לא תמך בהתלהבות בטרור הפלשתינאי עד כה.

* לא מסוכן – בדיון בבית המשפט העליון על העתירה לשחרורו של המחבל עלאן, אמר השופט מלצר שעכשיו הנ"ל לא מסוכן, אז אפשר לשחררו. וואללה.

האמת היא שעכשיו, בדיוק עכשיו, כל המחבלים הכלואים בישראל אינם מסוכנים. ולכן כדאי לפתוח את השערים ולשחרר את כולם.

* ראש קטן – כל החלטה של בג"ץ שתתייחס רק למצבו של עלאן ותתעלם מהמשמעות של התקדים, מבטאת ראש קטן. זהו חוסר אחריות.

* התקדים - ומה יהיה כשמאה מחבלים ישבתו רעב? ומה נעשה כשכל המחבלים הכלואים ישבתו רעב? האם האופק שלנו מסתיים בקצה החוטם?

* רוח המפקד - כאשר מחבל מבצע פיגוע ונהרג בצעד הכרחי של הגנה עצמי, ובתגובה היו"ר "המתון" אבו מאזן מאשים את ישראל ב"רצח" של פלשתינאי ומאיים בהאג, שאף אחד לא יספר לי על "מפגע בודד".

* עוטף דאעש - במזרח התיכון ההולך ומקצין, כל מה שנראה כנורא מכל, הופך במהרה למחוז ערגה וגעגוע. במשך שנים, מועמר קדאפי, נשיא לוב, היה התגלמות הרודנות המטורפת, התומכת בטרור ומממנת אותו. הפלתו הצטיירה כיום חג לכל אדם שוחר חירות בעולם. היום שלטונו הדיקטטורי של קדאפי מצטייר כהתגלמות השפיות והמתינות, לנוכח מה שקורה בלוב ובמזה"ת כולו. היום, המדינה האיסלמית (דאעש) כבר השתלטה על חלקים משמעותיים של לוב. היום דאעש נושקת לאירופה, איטליה היא עוטף דאעש.

כיצד מתגונן האיחוד האירופי מפני האויב הנורא הנושף בעורפו? הוא עסוק. בישראל. ובמימון פעילותו החתרנית של "שוברים שתיקה" נגד מדינת ישראל.

* דינמיקה מזרח תיכונית – בקצב ההידרדרות המזרח תיכונית, אין זה מן הנמנע שבעוד כמה שנים נתגעגע לדאעש.

* איזו החמצה – כך מסכם רוגל אלפר ("הארץ") את מחאת קיץ 2011: "שלמה ארצי הוביל חצי מיליון מיוזעים בשירת 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'. הם לא שמו לב שבמקום למחות נגד המדינה, הם מצטרפים אליו בשירה המונית שמהללת את קיומה".

הוא צודק. הרי הבעיה האמתית היא קיומה של המדינה, והפתרון הסופי של הבעיה הזאת פשוט מאוד.

* לרווחת הציבור – השבוע נסעתי לת"א לראשונה מאז החלת הסדרי התנועה החדשים, בשל עבודות הרכבת הקלה. עם כניסתי (מצפון) לעיר נכנסתי הישר לחניון רידינג. חניון גדול מאוד, ללא תשלום, לרווחת הציבור. משם לקחתי אוטובוס למחוז חפצי. הכל במהירות, בנוחות ובזול. חוויה.

 אגב, הפעם האחרונה שנסעתי בתחבורה ציבורית עירונית, הייתה כאשר עוד לא היו מזגנים, רוב הנוסעים עישנו וכדי לבקש מהנהג לעצור בתחנה הבאה משכתי בכבל (שהיה עליי לעמוד על קצות אצבעותיי הילדותיות או לקפוץ כדי להגיע אליו).

* מאיר לעולם כולו - אהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל, ואני, עובדים על מופע משותף; מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו, בשיר, לימוד ושיח. בעוד כשבועיים יערך מופע השקה באורטל ולאחר מכן נצא עם המופע לדרך.

            * ביד הלשון

רכבים (2) – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשיבוש: רכבים, ציודים, נשקים וכד', העליתי את החשש שמא השיבוש התאזרח בשפה העברית והפך חלק ממנה, ולא ידעתי כמה צדקתי. מסתבר שהאקדמיה ללשון אִשררה את השיבוש, לפחות של המילה "רכבים", כחלק מן השפה. אני שמח על עצם הגמישות של האקדמיה, שאינה נלחמת מלחמת מאסף טהרנית של העברית, אלא מבינה שבשפה חיה יש להכיר, לעתים, בחכמת ההמון. במקרה הזה, קשה לי לקבל את ההחלטה. צורת ה"רכבים" צורמת לי. אולם יש לדעת, שהיום אין זו כבר טעות.

* "חדשות בן עזר"

בני ישראל עומדים להיכנס לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך ההנאה מן הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, הוא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש, למיעוט ולאחר. ואם לנסח זאת במשפט קצר: האל דורש צדק חברתי!

****

בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה' הוא נחלתו". מקור הביטוי הוא בפרק שלנו. הביטוי המקורי אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא עבודת ה', ונאמר עליו שה' הוא נחלתו.

* 929