הבלוג של אורי הייטנר

* העיקר – מכל הדברים היפים והנעימים שאמר הנשיא טראמפ בביקורו בישראל, הדבר החשוב מכל הוא זה שהוא נמנע מלומר: הוא לא הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לישראל, כפי שהתחייב במפורש בבחירות.

* שבח או גנאי? – האם הנשיא טראמפ ראוי לשבח על היותו הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בכותל בעת כהונתו, או לביקורת על כך שהגדיר את הביקור כפרטי וסרב לאפשר לנתניהו להצטרף אליו?

התשובה היא כן. שתי התשובות נכונות ואין סתירה ביניהן. אכן, טראמפ ראוי לשבח על הביקור הנשיאותי בכותל. זהו ביטוי של ידידות לישראל ולעם היהודי, באמצעות כיבוד אתר הקדוש לו, בבירתו הלאומית. אך הוא בהחלט ראוי לביקורת, על שסייג את המחווה, עצר במחצית הדרך, מתוך חנופה לערבים, והגדיר את הביקור כפרטי.

* אמירה מהותית אחת - מבין שלושת הנאומים בנתב"ג, המשמעותי ביותר היה של הנשיא ריבלין. מעבר לדברי הנימוסים, רק הוא אמר אמירה מהותית, על אודות ירושלים בירת ישראל, על הכותל המערבי הישראלי.  

* הכיבוש – בנאומו בבית לחם, בביקורו של הנשיא טראמפ, הכריז אבו מאזן שאין לעמו שום סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש.

כדאי לשים לב לדקויות (דקויות עבות למדיי, אם לא מתאמצים בכוח לעצום את העיניים ולאטום את האזניים). הוא לא אמר שאין לעמו שום סכסוך עם העם היהודי או עם מדינת ישראל. ולא בכדי.

האמנה הפלשתינאית, שהיא המצע האידיאולוגי של אש"ף והרש"פ, אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיומה של דת יהודית. הטענה הזאת נובעת מרצון לא להתמודד עם עקרון ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין מקום למדינה יהודית.

נאמן לרוח האמנה, מספר אבו מאזן שאין לעמו סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש. מהו הכיבוש? מדינת ישראל.

* מי הזמין את המוקיון? – מלכתחילה, טראמפ לא אמור היה ללחוץ את ידי השרים בנתב"ג. נכון היה לשנות זאת, ולאפשר את לחיצת היד, ואת האפשרות לכל שר לומר מילה לנשיא. נכון היה להסתפק בשרים, ביו"ר הכנסת ויו"ר האופוזיציה. לא היה צורך באחרים. והעיקר – מי הזמין המוקיון אורן חזן? וכי היה ספק שהוא יעשה בושות? יש לציין את כושר האיפוק שהפגין נתניהו. הוא כל כך רצה לתת למוקיון את הסטירה שמגיעה לו, והצליח להתאפק.

* למען כבוד הכנסת – בגיליון הקודם הבעתי את שביעות רצוני מכך שטראמפ, כמו אובמה לפניו, לא נאמו בכנסת, כיוון שברור לי שח"כים קיצונים ומכורים לרייטינג יפריעו להם בנאומיהם.

אהוד בן עזר הזכיר בהקשר זה הוצאתה של ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה, לאחר שהפריעה לנאומו של סאדאת בכנסת. אעמיד דברים על דיוקם. ביקורו של סאדאת בכנסת עבר על מי מנוחות. הוא זכה לכל הכבוד הראוי. איש לא קרא קריאת ביניים. מלבד הרב דרוקמן, כל חברי הכנסת נענו לבקשת היו"ר והגיעו לבושים בחליפות ועניבות. בתום דבריו, כל הח"כים מחאו לו כפיים, מלבד משה שמיר, שמחה על קריאתו לנסיגה ישראלית מהשטחים וחלוקת ירושלים. אולם איש לא קרא קריאת ביניים בישיבה הזאת.

האירוע שאליו מתכוון בן עזר, היה ביקורו של הנשיא קרטר בכנסת, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, במרץ 1979. אכן, גאולה כהן הפריעה במהלך הישיבה, מתוך כוונה שתוצא מן האולם, ותמקד את תשומת לב דעת הקהל העולמית לעמדתה. הייתה זו סיטואציה חריגה וקיצונית – ערב חתימת הסכם הכולל בתוכו עקירת חבל התיישבות ישראלי. רוב גדול תמך בהסכם, וחשוב היה לגאולה כהן לממש את זכות הזעקה. אולם היא לא העלתה על דעתה להפריע לאורח. קריאות הביניים שהביאו להרחקתה, הופנו אך ורק למנחם בגין, ראש הממשלה.

לעומת זאת, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ נאם בכנסת, דבריו שוסעו שוב ושוב בפי ח"כים מן הימין שהתנגדו לעמדותיו. וכאשר ראש ממשלת קנדה הפרו ישראלי סטיבן הארפר נאם בכנסת והביע את תמיכתו בישראל, התפרעו והפריעו לו ח"כים ערביים. מרגע זה, ברור היה, שבכל נאום של מנהיג זר, אלה או אלה יפריעו לו.

"נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם", כותב בן עזר.

איני מסכים עמו. יש כללי התנהגות פרלמנטריים ודיפלומטיים מקובלים בעולם. ראשי ממשלת ישראל רבין, אולמרט ונתניהו נאמו בפני בתי הנבחרים בארה"ב והנשיא פרס נאם בפני בתי הנבחרים בבריטניה. איש לא העלה על דעתו לשסע מי מהם בקריאות ביניים. האם מנהיג זר הנואם בכנסת, צריך להתמודד עם קריאות ביניים של ח"כים? ממש לא. ויותר משאני חס על כבודם של האורחים הזרים, אני חס על כבודה של כנסת ישראל.

* תיאוקרטיה דכאנית – ערב הסעודית, המדינה הראשונה שבה בחר מנהיג העולם החופשי לערוך את ביקורו הנשיאותי הראשון (ובכך הפר את הבטחתו שביקורו הראשון יהיה בישראל), היא תיאוקרטיה דכאנית, דיקטטורית, חשוכה. מדינה שאין בה זכויות אדם, אין בה זכויות אזרח. מדינה הכופה את השריעה – ההלכה המוסלמית, על אזרחיה. מדינה המדכאת את הנשים – אין לאישה אפילו זכות לצאת מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה, אין לה זכות לנהוג ברכב. מדינה המנהיגה ענישה פיזית על פי השריעה, כולל גדיעת ידו של גנב. מדינה המדכאת כל ביקורת ואין בה כל אפשרות להשמיע קול שונה מקולה של משפחת המלוכה.

סעודיה היא אויבת מרה של ישראל, מיום הקמתה, שמעולם לא עשתה צעד כלשהו שיש בו הכרה בזכות קיומה. המדינה שהנהיגה את חרם הנפט מתוך רצון לחנוק את ישראל, וחוללה בכך משבר אנרגיה עולמי. מדינה שתמכה ותומכת בארגוני הטרור ומממנת אותם. מדינה שהצמיחה ארגוני טרור סונים קנאיים, ובראשם אל-קאעידה.

סעודיה היא היום מדינה מרכזית בכל ציר לבלימת איראן – האויבת המסוכנת ביותר של העולם החופשי ושל ישראל, ולכן צודק טראמפ בהידוק הקשרים אתה (אך לא בעסקת הנשק) וצודקת ממשלת ישראל בהידוק היחסים החשאיים, הבלתי פורמליים, בין המדינות.

אבל אל נתבלבל. אין במזרח התיכון שתי מדינות דמוקרטיות.

* לקרוא לילד בשמו - נאומו של הנשיא טראמפ בסעודיה היה טוב. הדבר החשוב בנאום, היה הדגש שהוא שם על הטרור ועל הצורך להילחם בו. והחשוב מכל היה, שהוא הזכיר את ארגוני הטרור ובהם חמאס בשמם, כאומר: אינכם יכולים להמשיך לסייע לחמאס ולטעון שאתם נלחמים בטרור. יש לקוות, שבשיחות הסגורות הוא אמר דברים ברורים הרבה יותר בנדון. המסר השני, על כך שהשלום בין ישראל והפלשתינאים הוא אפשרי, אינו ריאלי, אך כנראה שנשיא אמריקאי שמבקר במזה"ת צריך לומר זאת.

* אי אפשר לכפות דמוקרטיה - בעקבות נאומו של טראמפ בסעודיה, נמתחה עליו ביקורת, על שבניגוד לאובמה, הוא לא קרא לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם במדינות ערב. אכן, ההימנעות הזאת צורמת, אבל עם יד על הלב – האם הקריאה לדמוקרטיזציה קידמה כהוא זה את הדמוקרטיה בארץ ערבית אחת?

האמת היא שמי שנשא את דגל הדמוקרטיזציה בעולם ובמדינות ערב יותר מאובמה, היה קודמו, בוש הבן. את ההשראה למדיניות זו קיבל בוש מנתן שרנסקי וספרו – "יתרון הדמוקרטיה". עם כל הערצתי לשרנסקי, איני מקבל את עמדתו בנדון.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם שאינו בשל לה. שרנסקי טען שאין טעם בחתימת הסכם שלום עם דיקטטורות. האם לדעתו לא היה צריך לחתום על הסכם השלום עם ירדן, בשל היותה מונרכיה דיקטטורית? בשעתו, כתבתי שגם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, הייתי מסרב למסור לה שעל אחד מאדמת הגולן, תמורת הסכם שלום. לעומת זאת, אם הרודן אסד היה מוכן לשלום על בסיס הגבול הקיים, הייתי תומך בשלום עמו ללא סייג.

* צעד עוין - עסקת הנשק הענקית עם האויב הסעודי – צעד עוין כלפי ישראל. כך לא נוהגת מעצמה ידידותית.

* דו-קיום כלכלי – אני תומך בחבילת ההקלות לרש"פ שאישר הקבינט, וחבל שהוחלט עליה  רק כעת. אין כל אינטרס ישראלי להקשות על חיי הפלשתינאים. נהפוך הוא, ההקלה על חייהם טובה כשלעצמה וטובה לישראל. העובדה שאיני רואה סיכוי לשלום בין העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא מצדיקה צעדים כאלה, כדרך נאותה לניהול חכם של הסכסוך וקיומו של דו קיום סביר. יש המכנים זאת "שלום כלכלי". נראה לי שיש הרבה יומרה בהגדרה הזאת. ניתן להסתפק בהגדרה ריאלית יותר - דו-קיום כלכלי.

* סמנכ"ל ביצוע – בבחירות באיראן נבחר נשיא המדינה, אך לא נבחר המנהיג. על פי השיטה האיראנית, מאז מהפיכת חומייני ב-1979, מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני – בעבר היה זה חומייני וכיום חמינאי. הנשיא הוא מעין סמנכ"ל ביצוע, להגשמת מדיניותו של חמינאי. המחלוקת בין הקו של רוחאני לזה של קודמו אחמדיניג'אד, היא בדבר הדרך הנכונה להגשמת דרכו של חמינאי. בחירתו מחדש של רוחאני נובעת מכך שהוא אכן הוכיח שטקטיקת החיוך וה"מתינות" מקדמת באפקטיביות רבה יותר את אסטרטגיית הגרעין האיראנית, כפי שהוכח בהסכם הגרעין עם ארה"ב.

* להתנתק מן השמאל הרדיקלי - צמרת סיעת המחנ"צ בכנסת ערכה סיור במעלה אדומים ובגוש עציון. הידיעה הזאת אינה אמורה להיות חדשה מסעירה, אלא משפט לקוני על המובן מאליו. למה מובן מאליו? א. כי אך טבעי שסיעה העורכת סיורים ביישובים ברחבי הארץ, תבקר בכל מקום, גם אילו התנגדה לקיומם של אותם יישובים. ב. אותם יישובים עומדים בלב הסוגיה שבראש סדר היום המדיני, ולכן, קל וחומר שסיעה רצינית תרצה לבקר בה, לראות את הדברים בעיניים, להיפגש עם התושבים. ג. במקרה זה מדובר באזורי התיישבות שעליהם החליטו ממשלות המערך והן שהחלו ליישב אותם. ד. אזורים אלה מצויים בגושי ההתיישבות שבהם תומך המחנ"צ, ומהם התחייב לא לסגת.

עצם קיום הביקור הקפיץ את כת השמאל הרדיקלי, ועורר סערת רוחות בשוקניה. המסר של התוקפים הוא שהמחנ"צ "מתחנף" למתנחלים. כדרכם של פנאטים, הם אינם מסוגלים להבין עמדות מורכבות. משפט הנבלה הנקלה ביותר הופיע בפשקוויל של רווית הכט. בתגובה לאמירה העובדתית הנכונה של הרצוג, שרבין הוא שהחליט על הקמת מעלה אדומים והתחייב לשמור אותה בריבונות ישראל בכל הסדר, היא כתבה בארסיות צינית (או שמא בציניות ארסית): "מעלה אדומים עזרה מאוד לרבין מול אלימות הימין". משפט קצר המתאר את כל המסר הבזוי: רבין הקים את מעלה אדומים והתחייב לא לסגת ממנה מתוך "חנופה לימין", אבל זה לא עזר לו ובתגובה "הימין" רצח אותו.

יש לקוות, שהמתקפה המכוערת של דבוקת שוקן על המחנ"צ, תפיל סוף סוף את האסימון ותביא את הנהגתו לגט כריתות מן השמאל הרדיקלי, להציב חיץ עמוק ומוחלט בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, ולהפסיק להיגרר אחרי עמדות קיצוניות ופוסט ציונות וקיצוניות, כמו ההגנה על "שוברים שתיקה" וההתנגדות לחוק הלאום.

* להניף מחדש את הדגל - דניאל הרוש, דובר מפלגת העבודה לשעבר, כתב במאמר ל"הארץ": "בגו זקוף, להחזיר את כל הסמלים שסיפח לעצמו הימין, מהדגל ועד אהבת הארץ, ולהוכיח כי אין שום סתירה בין ציונות לחתירה לשלום ובין יהדות לדמוקרטיה. אז, ורק אז, יש סיכוי שהספינר שאוחזים בני הדור הצעיר ביד יוכל לשוב ולהסתובב גם לצד שמאל".

צודק. אבל שאלה לי אליו. מה פרוש "הימין סיפח לעצמו"? מה, הליכוד שלח חוליה לבית מפלגת העבודה וגנב משם את הדגל? האם ממשלת הימין חוקקה חוק האוסר על השמאל את אהבת הארץ?

הימין לא סיפח לעצמו דבר. השמאל פשוט קיפל את הדגלים, ולכן עליו להאשים רק את עצמו. אכן, על השמאל הציוני לשוב ולהניף מחדש בראש מורם את הדגל ואת סמלי אהבת הארץ. למשל, שני צעדים שיבטאו זאת: א. לחזור למהות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהתנער מהפיכתו ליום הזדהות עם חללי אויב. ב. לא להתנגד לחוק הלאום, אלא אדרבא – להוביל אותו.

יהיו אלה שני צעדים בוני אמון עם החברה הישראלית.

* אם הוא קורא את שוקן – בתגובה לפיגוע בבריטניה אמר אביב גפן, שהפעם רוג'ר ווטרס לא יוכל להאשים את הכיבוש בפיגוע.

למה, בעצם? כל מה שווטרס צריך, כדי להאשים את ישראל, הוא לקרוא את שוקן, שהסביר שהטרור באירופה נועד לאזן את תמיכתה של אירופה בציונות.

* המוקיון - אורן חזן לחבר'ה: דונלד ביקש ממני סלפי. התלבטתי שניה והסכמתי.

* המוקיון 2 – ניתן לומר לזכותו של אורן חזן, שהוא לא הופיע לנתב"ג עם השמלה של מירי רגב.

* המוקיון 3 - אורן חזן, לזה שהצטלם לידו: לֵך לֵך, יא נדבק.

* המוקיון 4 – אורן חזן חולצה אפורה.

* המוקיון 5 - מה יעשה אורן חזן בביקור הבא? יקפוץ מול האורח ויפתח את החלוק?

* המוקיון 6 - על רקע הבושות של אורן חזן, אפילו ההתבכיינות הפאתטית של שרה נתניהו הקוטרית באוזני מלניה נראית כמעט נורמטיבית.

            * ביד הלשון

מנרה – לא מעט יישובים נאבקו במשך שנים על שמם, עם ועדת השמות הממשלתית, שקבעה להם שם אחר (וכמה מהם הוזכרו במדור זה). כך גם קיבוץ מנרה.

אולם מה שמייחד את מנרה, הוא שחברי הקיבוץ התעקשו על שם המשמר את שם הכפר הערבי שהיה במקום – מנארה.

השם שהציעה ועדת השמות הממשלתי הוא רמים, בשל מיקומו של הקיבוץ על רכס רמים שבהרי נפתלי. חברי הקיבוץ נהגו לומר, שכאשר הם ילכו לבקר את חבריהם ברמות נפתלי, הם אינם רוצים לומר שהם מרמים והולכים לרמות... רק ב-1964, למעלה מעשרים שנה לאחר הקמתו, אישרה ועדת השמות את שמו.

קיבוץ מנרה, הסמוך לגבול עם לבנון, עלה לקרקע ב-1943. הוא הוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד ונוער עולה מפולין וגרמניה. במלחמת השחרור היישוב היה מנותק לזמן מה, וילדיו פונו במבצע לילי.

שמו של הקיבוץ הוא מְנָרָה – מ"ם שוואית בהתחלה, אך גם חבריו אינם מדייקים וקוראים לו לרוב מַנָרָה.

פירוש השם מנארה – מגדלור.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

את משמעותו העיקרית של הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, ניתן להבין באמצעות תרחיש חלופי לאותה מלחמה. על פי תרחיש זה מלחמת ששת הימים נפתחה בהפתעה נוסח מלחמת יום הכיפורים. אזעקות פילחו את האוויר בשעה 14:00 בצהרים, וצבאות מצרים, סוריה וירדן פלשו למדינת ישראל.

צבא סוריה גולש ממורדות הגולן וכובש במבצע בזק את עמק החולה ועמק הירדן, את קריית שמונה, חצור וטבריה ובחלוף שעות אחדות מתחיל להעפיל לעבר צפת. רק הזרמה מיידית של כוחות המילואים יכולה לבלום את הפלישה, אך כאן יש בעיה.

באותה שעה פלש צבא ירדן לישראל, ובתוך חצי שעה הגיע לים בנתניה ובראשל"צ וביתר את מדינת ישראל לשלושה חלקים. אין אפשרות להזרים כוחות מגוש דן לנגב ולגליל המותקפים, וגם אין בכך טעם, כיוון שהמשימה הראשונה היא להגן על גוש דן, מרכז האוכלוסיה האזרחית, שהותקף בידי הלגיון הירדני.

נעצור כאן את תרחישי הבלהה. אומר רק, שמדובר בתרחיש ריאלי בהחלט. עובדה, הוא קרה שש שנים מאוחר יותר, אולם במציאות אחרת לגמרי, מציאות חדשה שהיא התוצאה הישירה של מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה מאז הקמתה, גבולות בני הגנה.

בספרו "מסך של חול", שבע שנים לפני ששת הימים, כתב יגאל אלון ש"מבחינה גיאו-אסטרטגית תופסת ישראל את מקומה במפת המזרח הערבי כמובלעת, המכותרת כיתור יבשתי מלא ומאוימת בהסגר ימי חלקי או שלם". שמו של הפרק הוא "מדינה בגבה לים", והפרק מתאר את המציאות הזאת. את המציאות המסויטת והרעועה הזאת שינתה מלחמת ששת הימים, שהוגדרה בצדק, בפי יגאל אלון, "השלב האחרון במלחמת השחרור".

במלחמת ששת הימים, לראשונה, ישראל מיצבה עצמה כגורם יציב ובר קיימא בנוף המרחב, לא עלה נידף, לא מדינת חוף זעירה נטולת גבולות בני הגנה. זה המסר שהעניקה המלחמה לאזרחי ישראל, לעם היהודי, למדינות ערב ולעולם. ההישג הזה שינה את מצבה ומעמדה של ישראל, מכל הבחינות, כולל מעמדה הבינלאומי, והציב אותה במקום אחר לגמרי. הגבולות בני ההגנה של מלחמת ששת הימים, הירדן ורצועת התלים בגולן, הם הכרח קיומי לעתידה של ישראל עד היום.

הישג נוסף, הוא השליטה על מקורות המים של ישראל. כזכור, הסורים ניסו בשנות השישים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל. תוצאות מלחמת ששת הימים הסירו את האיום הזה מעל הפרק.

עוד הישג, הוא השיבה לחבלי ארץ ישראל שהיו בידי האויב ופתיחתם להתיישבות ישראלית. לא לשם כך יצא צה"ל למלחמה. אנו הסתפקנו בגבולות החלוקה, אך האויב שסרב לקבל נוכחות יהודית כלשהי נלחם בנו, הרחבנו את גבולות המדינה, ודבקנו בהם. אנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק, אך הותקפנו שוב, וחבלי ארץ ישראל ששחררנו, הם שלנו בזכות. ובראש ובראשונה – ירושלים.

לצד ההישגים, יצרה המלחמה בעיות חדשות. בראש ובראשונה, הבעיה הדמוגרפית, המאיימת על הרוב היהודי בישראל. לכן, הוצעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים תכנית אלון, ולאחר מכן תכניות נוספות ברוחה, לפשרה טריטוריאלית, השומרת בידי ישראל את הגבולות בני ההגנה ואת האזורים הריקים ופנויים להתיישבות, ומשאירה את האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית כקלף למיקוח במו"מ על הסדר שלום. מדיניות ההתיישבות בשנים הראשונות לאחר המלחמה הייתה ברוח תכנית אלון ואפשרה את עיצוב הגבול על פיה.

ההתיישבות המאסיבית מחוץ לקווים אלה, הפכה את יישום הפשרה הטריטוריאלית לקשה יותר, אך היא עדיין אפשרית. הקמת הרש"פ בעקבות הסכם אוסלו, שמה קץ לשליטה הישירה שלנו על האוכלוסיה הפלשתינאית, ובכך יצרה הפרדה ברוכה בין העמים. אמנם הסכם אוסלו נכשל לחלוטין ביומרה לקדם את השלום ואף הביא לשפיכות דמים חסרת תקדים. אולם אין להתעלם מן ההישג שבעצם ההפרדה שנוצרה עם הקמת הרש"פ.

בעיה נוספת, שהיא תוצר של מלחמת ששת הימים והיא הולכת ומחריפה, היא התערערות הקונצנזוס הלאומי. הדבר נגרם הן כתוצאה ממדיניות התיישבות חד צדדית, לא מתוך הידברות לאומית ולא בדרכי הסכמה לאומית, בידי ממשלות הליכוד, והן כתוצאה מההקצנה החריפה בקרב השמאל הישראלי, לעמדות המציגות את ישיבתנו בחלקי א"י כ"כיבוש", קידוש "הקו הירוק" וקריאה לנסיגה הכרוכה בוויתור על גבולות בני הגנה ואף זליגה למחוזות האיומים והנוראים של פוסט ציונות.

הקרע בעם, השסע המחנאי בין "שמאל" ו"ימין", שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית, אלו היום הבעיות העיקריות המאיימות על החברה הישראלית. למרבה הצער, אין היום הנהגה מלכדת, המנסה להעצים מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ובמקומה יש הנהגות המלבות את העימות והקרע. התמודדות עם המשבר הזה ועיצובה מחדש של ההסכמה הלאומית – זה האתגר המרכזי של ישראל, בעשור השישי לאחר המלחמה.

* "הזמן הירוק"

* המלכוד הסורי – בשאר אסד הוא רב קצבים, רב טבחים, פושע נגד האנושות, רוצח המונים. מדובר באדם שמזמן ראוי היה להעמידו לדין בהאג על פשעים נגד האנושות. מדובר באדם שטבח במאות אלפים מבני עמו.

הבעיה היא, שאף אלטרנטיבה אינה טובה יותר. האלטרנטיבה לאסד היא דאעש או ג'בהאת אל נוסרה. לא זו בלבד שהם אינם טובים יותר – לא צריך דמיון מפותח כדי להבין איזו נקמה הם מכינים לתומכי אסד, אם יעלו לשלטון. הרי ברור שבפחות מהשמדה טוטלית של העלאווים והדרוזים הם לא יסתפקו.

זהו מלכוד. המלכוד הסורי. מלחמת בני חושך בבני חושך. אסור לאפשר את המשך שלטונו של אסד. אסור לאפשר לאויביו של אסד לשלוט סוריה.

אין מנוס מחלוקתה של סוריה לכמה מדינות, על בסיס אתני, כולל חילופי אוכלוסין בין העדות השונות. כמה מאות אלפים עוד ייטבחו, עד שמה שהיה ברור לפני חמש שנים ייעשה?

ועל אף המלכוד, אסור למערב להבליג על השימוש של אסד בנשק להשמדה המונית. יש להכות בו מכה קשה וכואבת, שתרתיע אותו ואת שכמותו במזה"ת, מפני מעשים כאלה.

* האתגר של טראמפ – מיד בהגיע הידיעות הראשונות על הטבח הכימי, פרסמתי פוסט בזו הלשון: "הטבח הכימי שביצע אסד הוא האתגר הבינלאומי המשמעותי הראשון של טראמפ. איך הוא יגיב לפשע הזה נגד האנושות ולהפרת ההסכם בין ארה"ב לסוריה? איראן מתבוננת בדריכות ובוחנת כיצד הוא מתייחס להפרת ההסכם".

להיות "מעצמת על" ו"מנהיגת העולם החופשי", זה לא תואר של כבוד, אלא אחריות לשלום העולם. ארה"ב קצת התרשלה, בלשון המעטה, ממילוי חובותיה לאנושות בשנים האחרונות. הטבח העמיד את טראמפ במבחן.

הצהרותיו על "אמריקה תחילה" – סיסמת הבדלנים האמריקאיים מימי המלחמה בהיטלר, לא בישרה טובות. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. טראמפ הגיב במהירות, כראוי. נכון, התגובה ממש מינורית ביחס לפשע, אבל בתור איתות ראשון, זה המסר הראוי. מסר לאסד, מסר לאיראן ומסר לפוטין. פוטין רצה מאוד בניצחונו של טראמפ ואף סייע לו, מן הסתם בתקווה שבתמורה הוא יקל עליו במגמותיו האימפריאליסטיות. אם הפעולה שביצע מסמנת את דרכו כמנהיג העולם החופשי, כנראה שפוטין כבר מתחיל להתגעגע לאובמה.

* למען ההגינות – רבים עוסקים בימים האלה בהשוואה בין מדיניות אובמה כלפי סוריה למדיניות טראמפ בנדון. העובדות: אובמה הציב קו אדום – ארה"ב תגיב בכוח על שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי. אסד השתמש בנשק כימי. אובמה איים בפעולה צבאית. כתוצאה מן האיום נחתם הסכם לפירוק מוחלט של הנשק הכימי בסוריה. אסד הפר את ההסכם והשאיר בידיו נשק כימי. אסד השתמש שוב בנשק כימי. טראמפ הפעיל את צבאו בהתקפה על סוריה.

בדיעבד, אין ספק שאובמה טעה. עובדה – ההסכם הופר. ולכן, אין ספק שטראמפ צדק כאשר תקף.

אך ההשוואה אינה הוגנת, כי מדובר בשתי סיטואציות שונות. איננו יודעים כיצד אובמה היה מגיב על הפרת ההסכם בידי סוריה, ואיננו יודעים כיצד טראמפ היה מגיב בשעתו, כאשר פוטין הציג הסכם לפינוי כל הנשק הכימי מסוריה.

יתר על כן, לא מן הנמנע שאסד העז לבצע את הטבח הכימי, בהנחה שטראמפ בכיסו של פוטין (ויתכן שפוטין שידר לו את המסר הזה), במיוחד כאשר ימים אחדים קודם לכן טראמפ אמר שאינו מתנגד להמשך שלטונו של אסד.

ההתקפה עליה החליט טראמפ חשובה מאוד, בין השאר כדי להעמיד את פוטין במקום, ולהבהיר לו שהוא טועה ביחס אליו.

* מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני (מינכן 2) חמור לאין ערוך מהסכם הנשק הכימי הסורי. על פי ההסכם עם סוריה היה עליה להיפטר מכל הנשק הכימי ולהתנקות לחלוטין. בהסכם עם איראן היא לא נדרשה להשמיד את כל תעשיית הגרעין. נהפוך הוא, ההסכם הופך אותה למדינת סף גרעינית עם גושפנקא בינלאומית וחסינות בינלאומית. ההסכם עם סוריה, הוא המודל הראוי להסכם עם איראן. אך הנה, אנו רואים, שגם הסכם ראוי מופר לחלוטין. לא זו בלבד שסוריה לא השמידה את כל הנשק הכימי שברשותה, היא אף משתמשת בו בפועל.

הנחת העבודה של העולם החופשי חייבת להיות, שאיראן תכבד את הסכם הגרעין בדיוק כפי שסוריה מכבדת את הסכם הנשק הכימי. היא תעשה הכל כדי לרמות ולהמשיך לייצר נשק גרעיני, והיא עלולה גם להשתמש בו בפועל.

* הלקח – הלקח הישראלי ממה שקורה בסוריה ובמזה"ת כולו, הוא התובנה באיזו שכונה אנו חיים, וכמשתמע מכך, ההכרח להיות חזקים: חזקים בחוסן הלאומי והחברתי, חזקים בעוצמתו של צה"ל, חזקים בנשק בלתי קונבנציונלי וחזקים בגבולות בני הגנה. על אף אחד ממרכיבי העוצמה הללו אסור לנו להתפשר. 

* אש יגולש – בשנת 2000, שבועות אחדים אחרי מותו של חאפז אסד ומינויו של בשאר אסד לנשיאות סוריה, פרסמתי מאמר שכותרתו "אש יגולש". במאמר זה לעגתי לטרנד בולט בשיח הישראלי ובעיקר בתקשורת באותם ימים. הטרנד היה של התפעלות מבשאר אסד, שהוא היפוכו של אביו הדיקטטור: רופא, מערבי, דובר אנגלית ו... גולש באינטרנט! גו-לש ב-אינ-טר-נט! וווווואו! אש יגולש!!!

וכיוון שכך, המסקנה ברורה. יש למהר ולמסור לו את הגולן ולהחריב את כל יישובי הגולן, כי בניגוד לאביו הרשע והעריץ, הוא גולש באינטרנט, אמרו אלה שחצי שנה קודם לכן הסבירו לנו עד כמה חיוני למסור את הגולן לחאפז אסד, המנהיג החכם והאמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית.

כל אימת שדיברנו על חשיבותו הביטחונית של הגולן ועל מהותו של המשטר הסורי, נאמר לנו שאנו סתם מעוררי פאניקה ציבורית, ובסך הכל אין להתייחס ברצינות לדברינו, שהם אינם מקצועיים, אלא מוטים פוליטית ואידיאולוגית והנם תירוץ לשכנע את הציבור לא לסגת מהגולן.

אנו אמרנו, שבאמת עמדתנו היא בעיקר אידיאולוגית, ציונית. כן, גם אילו היה מדובר בשלום אמת עם מדינה דמוקרטית ליברלית, היינו מתנגדים לנסיגה. אבל לא זה המצב, ואנו מטיבים לנתח את המציאות. ההיסטוריה הוכיחה מי צדק, והניתוח של מי היה מוּטֶה פוליטית. קראו מה כתב אז "ה-מומחה מספר אחד לסוריה" פרופ' משה מעוז. אילו הבלי הבלים, איזו הזניה של המקצוע ושל האקדמיה כדי לשרת אג'נדה פוליטית. איזה חוסר יושרה. אני נחרד כאשר אני רק חושב על העובדה שאורי שגיא היה ראש אמ"ן, ועשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא היה נעול על קונספציה מופרכת, שכל קשר בינה לבין מציאות כלשהי מקרי בהחלט.

במאבקנו על הגולן, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* איפוק - גדעון לוי ראוי לצל"ש על האיפוק המדהים שגילה לאחר הטבח באידליב. את הפשקוויל שבו העליל על ישראל טבח בתינוקות וילדים ערבים וטענתו שאין הבדל בין ישראל לסוריה הוא לא פרסם למחרת הטבח. הוא התאפק ופרסם רק אחרי יומיים. 48 שעות! יתר על כן, חרף העובדה שהמאמר התפרסם בפתחו של חג הפסח, כלומר בדיוק בעונה של עלילות הדם על היהודים, הוא התאפק, ולא ציין שאנו רוצחים ילדים ערביים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות.

* לא עוד - אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, וייעשו בה פשעים נוסח סוריה – מי יקרא לצה"ל להיכנס ולהתערב?

* המטומטם והמנוולים - דובר הבית הלבן שון ספייסר הוא מטומטם ובור. דבריו היו מביכים ומבישים, וההתפתלות שלו מביכה עוד יותר. והוא עדין עדיף על המנוולים שמשווים את ישראל (!) לנאצים, ובעיקר הישראלים והיהודים שעושים זאת.

* הכחשת השואה – אורי משגב צודק בכותבו במאמר ב"הארץ", שגימוד השואה הוא הכחשת השואה. אך איזה עיתון חוטא בכך יותר מ"הארץ" ששוב ושוב משווה את ישראל (!) לנאצים, ולועג למי שמוחים בכך בבדיחה הפנימית "אסור להשוות", שנורא מצחיקה את הברנז'ה? ומשגב עצמו הוא מכחיש שואה. הוא פרסם מאמרים רבים שבהם השווה את ישראל לנאצים, ובדרך כלל שִׁרְבֵּב איזה משפט כסת"ח כמו "איני טוען שזה אותו דבר". בעיצומו של מבצע "צוק איתן" פרסם משגב מאמר לציון 70 למרד הגנרלים שניסו לחסל את היטלר. הוא כתב שזאת ההשראה שלו. הם לא התבכיינו ש"הלכה להם המדינה" (כפי ששבס אמר אחרי רצח רבין), אלא קמו ועשו מעשה. כל מי שקרא את המאמר ידע בדיוק למה משגב התכוון. נתניהו הוא היטלר, ועל מפקדי הצבא לחסל אותו.

* פייק ניוז – הכותרת הראשית ב"הארץ": "אושר החוק שמחמיר ענישה על עבירות בניה ביישובים הערביים". שקר וכזב. מדובר בחוק שוויוני, המחמיר את הענישה על עבירות בניה במדינת ישראל. אם במאמר פרשנות, יוסבר שכיוון שעיקר עבריינות הבניה היא במגזר הערבי, מי שיפגע ממנו הוא בעיקר ערביי ישראל, ניחא. אבל כך, מהמקפצה, בכותרת הראשית של העיתון, לשקר במצח נחושה... זאת הזניית התקשורת.

עוד זה מדפדף וזה בא. ניסוח דומה בכותרת (לא ראשית, בעמוד פנימי) ב"ישראל היום".

ב"הארץ" המטרה היא להציג את מדינת ישראל כגזענית. ב"ישראל היום" המטרה היא להתרברב בפני הקהל הימנני המתלהם.

* סקס מניאק – שבוע לאחר שקרא להחרים את השוקולד למריחה "השחר העולה", בטיעון שהוא "ממרח גזעני ופשיסטי", קרא רוגל אלפר לתחנות הרדיו להחרים את שירה של נעמי שמר "אהבת פועלי הבניין" כי הוא שיר המעודד הטרדה מינית (!). הוא הסביר זאת בכל מיני נימוקים, כמו ההסבר ש"כשאת לובשת את השמלה האדומה / אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה" מסמל הזדקרות פאלית... ואם כן, ברור לאן הוא הגיע בשורה על כך שאם תעיפי מבט אנחנו נגמור את הבניין. נגמור?!

בקיצור, זה שהאיש חולה וסוטה, זה לא חדש. מסתבר שהוא גם סקס מניאק.

אגב, נעמי שמר, שכתבה את השיר התמים הזה, כתבה את שיר המחאה הראשון בזמר העברי נגד הטרדות מיניות: "ולס להגנת הצומח". "רק עליי אין החוק משגיח / רק עליי איש אינו שומר / לו היו לי עלי גביע / אז היה מצבי אחר... תסתכלו מה שקורה לי בדרך  / כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר / לו הייתי חיה או פרח / אז היה מצבי אחר".

* אפס - אם ניקח את יוסי קליין, נוריד ממנו את השנאה, מה יישאר? כלום.

* יותר מגעיל - מה מגעיל יותר מפשע השנאה של יוסי קליין? עדרי התומכים בו.

* מלח הארץ - לא ברור לי מה עורר את ההד הציבורי הגדול לפשע השנאה של יוסי קליין ב"הארץ". הרי דבוקת שוקן מנפיקה כמה פשקווילים כאלה וגרועים מהם (אלפר, למשל) מעשה יום ביומו. אין כל "אדם נשך כלב" דווקא בפשקוויל הזה כדי שיעורר זעזוע.

אני רוצה דווקא להצביע על "אדם נשך כלב"; כתבה מסוג אחר לגמרי ב"הארץ" של ערב פסח. כתבה מעניינת, טובה וחשובה של עמוס הראל על שני מ"פים צעירים בצה"ל, תחת הכותרת "קשה באימונים, קשה יותר בקרב".

שני הקצינים מרשימים מאוד, ערכיים מאוד, מבטאים דבקות אמתית במשימה, אמונה בערכי צה"ל והזדהות עמם ונכונות ורצון אינסופית לתרום. הרקע הסוציולוגי שלהם מעניין. האחד הוא סרן נבו דה-האן, בן 26, מ"פ בצנחנים ובקרוב מפקד סיירת הצנחנים. הוא תושב היישוב ברוכין ובן היישוב פדואל, שניהם ביו"ש. הוא דחה את גיוסו בשנתיים וחצי כדי ללמוד בישיבה והתגייס לקורס טיס. הוא חתם ויתור בעיצומו של הקורס ושירת ביחידת העלית מגלן ולאחר מכן עבר לצנחנים (אגב, סיפורו הזכיר לי פוסט ארור של איזו אישה רעה, שעות אחדות אחרי חטיפת שלושת הנערים, שבו היא העירה בציניות וארס, בהתייחס לאיל יפרח ז"ל, שכמו דה-האן דחה אף הוא את הגיוס ולמד בישיבת שבי חברון, שבני 19 אמורים לשרת בצה"ל ולא להסתובב בטרמפים בשטחים). השני הוא סרן נאור בובליל. נאור, תושב חריש שבואדי ערה, גדל במשפחת מצוקה בחדרה, גדל בפנימיות וכנער הסתבך בפלילים. היה ספק אם יגויס, אך בסופו של דבר התגייס למיזם "נערי רפול". הוא בנה את עצמו במסלול פיקוד בצה"ל ובמקביל השלים תעודת בגרות. היום, בגיל 27 הוא מ"פ בחטיבת הנח"ל, קצין מוערך ביותר, שחתום לעוד שמונה שנים בצה"ל, כולל לימודים אקדמיים.

סיכם הראל, במסר הפוך למסרים היומיומיים של עיתונו: "הרושם משני הביקורים, בנח"ל ובצנחנים, מאושש מסקנות מעשרות ביקורים דומים ביחידות הלוחמות של צה"ל לאורך שני העשורים האחרונים. למרות משימות השיטור בשטחים, למרות השחיקה הכרוכה במשימות היומיום המתישות של החיילים, למרות שפע התופעות המכוערות בחברה הישראלית – הבסיס, הדנ"א של הצבא הלוחם ברמת המחלקה והפלוגה, נותר בעינו: השטח עדין מייחס משמעות לערכים שלאורם חינך הצבא לוחמים גם לפני 30, 40 ו-50 שנה. ... יש בו רבדים של תרומה, השקעה וערבות הדדית במינון גדול יותר מאשר בחלקים רבים של החברה האזרחית". הלו, שכחת שאקיבוש משחיט?

* טוהר הנשק – "שישי של עניין" ב"בית איל" באשדות יעקב, אירח את יועז הנדל. יועז הוא מרצה מצוין ובנוסף לכך, השקפותינו הפוליטיות קרובות, או אנסח זאת בדרך אובייקטיבית יותר: הוא חושב נכון.

הוא סיפר על מיזם יפה שהוא מוביל מזה שנתיים: טוהר הנשק. במסגרת המיזם, עוברים בוגרי יחידות קרביות בבתי הספר, בעיקר באזורים קשים, נפגשים עם התלמידים, מספרים להם על השירות הקרבי, על חשיבותו, על המשימות החשובות שהם ביצעו ומדרבנים אותם לשירות משמעותי בצה"ל. הם משוחחים אתם על ערכי צה"ל, על הקוד האתי של צה"ל, על מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל. הם מסבירים להם שזו דרכו של צה"ל, שהם מזדהים עם הדרך הזו, גאים בה ושגם אם פה ושם יש חריגות, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית.

המיזם הוא משקל נגד למסע ההסתה ועלילות הדם נגד צה"ל, ש"שוברים שתיקה" עורכים בבתי הספר.

* ושכח שעמו הצדק – שירו האחרון של אלתרמן, טרם מותו, חזה בעיני נביא את סרטן הפוסט ציונות. בשיר, "אז אמר השטן", הוא העביר את המסר שאין צבא שיוכל להביס את ישראל. הדבר היחיד שעלול להביא לתבוסתנו, הוא אם נשכח שעמנו הצדק. אם זה יקרה, גם אלוהים לא יוכל לעזור לנו.

הרמטכ"ל בוגי יעלון נהג ללכת עם מילות השיר זה בכיסו, כהשראה מהמשורר הדגול, למי שמפקד על צה"ל במלחמתו הצודקת. עם סיום תפקידו, העניק את מילות השיר כמתנה לחברי פורום המטכ"ל.

דוברת צה"ל באותם ימים, רות ירון, הקריאה את השיר בתכנית "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, ובאופן מביך "פירשה" אותו באופן מעוות, במיצג של בורות, כשיר על טוהר הנשק, המזהיר מפני ההשלכות אם צה"ל ינהג באופן בלתי מוסרי ובכך יאבד את הצדק.

טוהר הנשק הוא ערך מרכזי בצה"ל, הוא ערך מרכזי בדרכו של יעלון כמו בדרכם של מפקדי צה"ל לדורותיו ובוודאי שהוא ערך מרכזי ביצירתו של אלתרמן, ומפורסם השיר שפרסם במלחמת השחרור בנדון, "על זאת".

אבל השיר הזה אינו קשור כהוא זה לסוגיה הזאת, ולא צריך להיות מומחה לשירה כדי להבין זאת. בסך הכל צריך לקרוא את השיר הזה.

רות ירון אמרה שטות, ובמאי הסרט, שכנראה אינו מכיר את השיר, הלך עם השטות הזו הלאה, השמיע את הגרסה המולחנת שלו בתום דבריה, על רקע תמונות של חיילים פוגעים באזרחים, ושוב - בסיום הפרק.

לא היה זה הביטוי היחיד להטיה הפוליטית של הסדרה (שבסך הכל היא סדרה טובה).

* פיפי על השטיח – צפיתי בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית על חנוך לוין בערוץ הראשון, שהוקדש ליצירתו הסאטירית. כיוון שאני מתעניין מאוד הן בהיסטוריה הפוליטית של ישראל והן בהיסטוריה התרבותית של ישראל, כמובן שצפיתי בסרט בעניין רב, ונהניתי מקטעי הארכיון הישנים, שתמיד עושים לי את זה.

ועכשיו לתובנות שלי מהפרק:

א. את הסאטירה של חנוך לוין אני מדמה לילד שמשתין על השטיח בסלון ומביט לכל עבר להיות בטוח שהוא הצליח לזעזע את אמות הספים. כל הסיסמאות על חיילי צה"ל הרוצחים, על הגנרלים שרוצים במלחמות, על כך שהכותל המערבי הוא בית שימוש והבוז להורים שכולים ריקות, נבובות, שקריות ומרושעות. אלה מסרים ברמת רוגל אלפר, אך כמובן בהרבה הרבה יותר כישרון.

ב. חברה דמוקרטית כישראל יכולה להכיל את המסרים האלה, והם חלק מחופש הביטוי. לכן, לא היה מקום לצנזורה על המחזות ובוודאי לא לאלימות שהופעלה נגד ההצגות.

ג. הסיפור הקשה ביותר של אלימות היה על הופעה בקיבוץ נצר סירני. חברים ניצולי שואה והורים שכולים לא יכלו עוד לשאת את המחזה "את ואני והמלחמה הבאה", ופוצצו אותה באלימות. ותיקי נצר סירני, הם לא בדיוק קהל "ימני".

ד. החברה הישראלית לאורך השנים נעשית יותר דמוקרטית, יותר פתוחה, יותר סובלנית. לא זו בלבד שבוטלה הצנזורה על סרטים ומחזות, אלא הקהל מוכן לסבול דברים שלא היה מוכן לסבול בעבר. ההצגה החתרנית והקשה ביותר של לוין, "רצח" (1997) התקבלה ללא כל בעיות, ללא צנזורה, ללא הפגנות, ללא השוואה ל"מלכת אמבטיה" (1971) שהייתה פרווע לידו. וטוב שכך. אפרופו – "אקיבוש משחיט"...

אולם יש להודות, למרבה הצער, שבשנתיים האחרונות אנו רואים היפוך מגמה, בהובלת נתניהו ומירי רגב.

ה. יוצרי הסדרה וכל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, נטולי קמצוץ של חוש ביקורת על מושא הערצתם. וכך, הסדרה, או לפחות הפרק הראשון שלה, נראית כמו חוברת "סיפורי צדיקים" המחולקת לילדים חרדיים. וזה ממש מביך.

* תכנית השלבים – חמאס מאמץ את תכנית השלבים של ערפאת. על פי מסמך חמאס שהודלף, הארגון מוכן למדינה פלשתינאית בקווי 67', אך אינו מוכן להכיר בישראל. כלומר, הוא מוכן לגמד את הישות הציונית לקווי 67', כשלב א' בדרך להשמדתה. במסמך נאמר שחמאס אינו אויב של היהודים אלא של "התכנית הציונית". מהי התכנית הציונית? מדינה ליהודים, כמו לכל עם. מי שמתנגד לתכנית הזאת הוא אנטישמי, כלומר הוא נגד היהודים.

והתכנית הזאת כבר מקבלת שמות חיבה כמו "התמתנות" ו"תכנית מרוככת".

* בעד אחמדיניז'אד – נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדיניז'אד הגיש את מועמדתו לבחירות לנשיאות איראן. אני מקווה שהוא יבחר.

אם נתאר את הפוליטיקה האיראנית במונחים של מפעל תעשיה, תפקיד הנשיא מקביל לתפקיד מנהל ייצור. נשיא איראן אינו מנהיג את איראן. בראש המדינה עומד המנהיג הרוחני. לאחר המהפכה היה זה האייתוללה חומייני, היום זה חמינאי ובעתיד יהיה זה יורשו של חמינאי. הוא האיש הקובע את המדיניות, את האסטרטגיה. השפעתו של הנשיא היא על דרכי הביצוע.

ההבדל בין אחמדיניז'אד לרוחאני, הוא בין מימוש דרכו של חמינאי בפנים מחויכות ובמצג שווא של "מתינות" (רוחאני) למימוש דרכו בפנים זעופות אך מה שאתה רואה – זה מה שיש (אחמדיניז'אד). מצג השווא של רוחאני וזריף, המיט על האנושות את אסון הסכם הגרעין האיראני. לכן, עדיף שאחמדיניז'אד יהיה הנשיא.

* בגלל מה יוצאים למלחמה - במרכז כנס מחקרי גליל מס' 19 שנערך במכללה האקדמית תל-חי, הוקדש מושב המליאה (להבדיל מהמושבים המקבילים לאורך היומיים) לציון יובל למלחמת ששת הימים, ועסק בחזית הסורית.

אחד המרצים, ד"ר מתתיהו מייזל, הציג "תאוריה" לפיה במלחמת ששת הימים ישראל תקפה את סוריה, כי דדו, אלוף פיקוד הצפון, רצה מלחמה, כי בלי מלחמה לא היה ממונה לרמטכ"ל. לא יאומן.

הרצאה שכל כולה ציניות ולעג. ממרום מחקרו לעג מייזל לאשכול, לדיין, לאלון, לרבין, לויצמן, למוטי הוד, לדדו. מוזר, איך ניצחנו עם חבורת אפסים כזאת? הרבה מן העובדות שהוא הציג נכונות, אך הוא הפך כל עובדה לגימיק, ומאוסף הגימיקים בנה בניין מופרך כאילו כל המלחמה עם סוריה הייתה מיותרת וחסרת הצדקה.

הוא צדק כשאמר שסוריה הייתה במקום האחרון בסדר העדיפויות של צה"ל. זאת אמת, ובצדק היא הייתה כזאת. ברור שבראש סדר העדיפויות עמדה המדינה הערבית החזקה ביותר, מצרים, שהכניסה את צבאה לסיני, סילקה את משקיפי האו"ם וחסמה את מיצרי טיראן. בצדק במקום השני עמדה ירדן, הסמוכה למותניים הצרות של ישראל, שהסתכמו ב-15 ק"מ מן הים ועד הגבול, והיא תקפה את ירושלים ואת שדה התעופה ברמת דוד. אולם אחרי הניצחון החד משמעי עליהן, ראוי היה לנצל את ההצלחה והמומנטום כדי לשים קץ לתוקפנות הסורית, שבמשך 19 שנים מיררה את חייהם של תושבי הצפון, וניסתה לייבש את ישראל באמצעות הטיית הירדן.

מייזל טען שהסורים לא תקפו, חוץ מאיזה שני ניסיונות מחטף על קיבוץ דן. האם מדינה ריבונית יכולה להשלים עם ניסיון מחטף על יישוב שלה? אם היום תותקף כרם שלום מרצועת עזה, ישראל יכולה להבליג? והוא התעלם מן ההפגזה המאסיבית בארבעת הימים הראשונים למלחמה על יישובי הגליל והעמקים.

באמת? זו הייתה מלחמה פרטית? הרי הוא עצמו סיפר על תמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה לוי אשכול בכיבוש הגולן. למה? כדי לספק לדדו מלחמה שתאפשר את מינויו לרמטכ"ל? הוא סיפר על כך שאשכול הכניס לישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון את נציגי היישובים בעמקים הצפוניים והשאיר אותם עד סוף הישיבה כדי להפעיל לחץ על השרים. לשם מה? בשביל המלחמה של דדו? ולמה יצאה המשלחת? בשביל דדו?

מייזל הציג את כל ההתנהלות כהזויה. האמת היא שהיה דבר אחד הזוי בהתנהלות, והוא התנהגותו של דיין. דיין התנגד בתוקף להתקפה על הגולן, ואפילו הציע להזיז את יישובי עמק החולה מהגבול עם סוריה ומטווח התותחים. הוא הטיל וטו, ולכן לא הוחלט לכבוש את הגולן אף שראש הממשלה, רוב השרים והרמטכ"ל תמכו בכך. ובאותו לילה, לפתע, בלי התרעה מוקדמת, על דעת עצמו, הוא התקשר לאלוף הפיקוד, בלי לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, והורה לו לתקוף. אכן, הזוי. ויתכן שהצעד הזה היה המשמעותי ביותר, כי הוא היה קו פרשת המים בהחלטה על שחרור הגולן.

אולם למעט סיפור זה, כל התזה של המרצה המכובד, היא תזה מרושעת ומטומטמת.

וכשהמרצה המכובד אמר שישראל תקפה את סוריה כדי לספק מלחמה לדדו, אנשים מסביבי צקצקו בלשונם: "אח, תראו בגלל מה יוצאים למלחמה"...

* תחתונים משומשים – החלטת התנועה הקיבוצית להקדיש את ועידתה (המוסד העליון שלה, המתכנס אחת לארבע שנים) לחגיגת יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן, מבטאת לא רק את האידיאולוגיה והערכים של התנועה, אלא גם את הקונצנזוס הרחב של חבריה (כולל רוב אלה שלפני עשור ועשוריים היו מוכנים לנסיגה). קומץ החברים שמחו על ההחלטה – פאתטיים ולא רלוונטיים. אנשים שמנופפים כדגל, במוט שעליו תחתונים משומשים.

* עצרת היובל – הממשלה החליטה על עצרת ממלכתית לציון יובל לניצחון במלחמת ששת הימים. העצרת תערך בגוש עציון.

עצם קיומה של עצרת ממלכתית כזו היא מובנת מאליה. ישראלי צריך להיות הזוי באופן קיצוני, כדי לא להבין זאת, וזאת ללא קשר לדעותיו הפוליטיות. שמחתי על ההחלטה החכמה והרגישה לקיים את העצרת בגוש עציון דווקא – באזור שיש עליו הסכמה לאומית רחבה ביותר ושההתיישבות בו נוסדה בידי ממשלות המערך.

העובדה שמרצ והרשימה המשותפת מחו על כך אינה מפתיעה, אבל הצטרפה אליהם סתיו שפיר, ולא אתפלא אם עוד יצטרפו אליה ח"כים נוספים ממפלגת העבודה. הגינוי של שפיר הוא סמל להידרדרותה של מפלגת העבודה, שכוללת בתוכה היום יסודות רדיקלים הזויים, שמביישים את מורשתה.

* איך שגלגל מסתובב – בינואר 2016 כתבתי: "במוסף 'הארץ' האחרון התפרסם פרק מהספר 'אריק' – הביוגרפיה של אריק שרון מאת דיוויד לנדאו ז"ל, שגרסתה העברית התפרסמה בחודש שעבר. הפרק מתאר את התמודדותו של שרון עם הנפילה הגדולה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. שרון נותר בממשלה כשר בלי תיק, ובגין הרחיק אותו ולא האציל עליו כל תפקיד וסמכות. שרון התעקש להישאר בממשלה ובכנסת והבהיר למקורביו שבכל מקרה לא יפרוש. בהזדמנות המתאימה התמודד מול שמיר וזכה בהישג משמעותי, שהחזיר אותו, אחרי שהכול הספידו אותו, למרכז הבמה. בתמרון מבריק בין שמיר לפרס, כמתווך במו"מ ביניהם על הקמת ממשלת האחדות והרוטציה, שִריין לעצמו תפקיד ביצועי, כשר התעשייה והמסחר. והשאר היסטוריה.

שרון היה פוליטיקאי חכם ונחוש. הפרק מן הספר המחיש את דרכו המוכרת, אותה נהג לנסח באמירה ש'הפוליטיקה היא כמו גלגל – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אבל לעולם אל תצא מהגלגל". ושרון נאחז בגלגל ולא הרפה.

גדעון סער רוצה להיות ראש הליכוד וראש הממשלה. הוא מוכשר, חכם וכריזמטי, וסיכוייו לרשת את נתניהו היו גדולים יותר משל שאר אנשי הדור שאחרי נתניהו. פרישתו ל'פסק זמן' היתה שגיאה, וכך גם החלטותיו מאז להירתע מהתמודדות נגד נתניהו. אילו נשאר והתמודד, לא היה מנצח, אך היה מסמן את עצמו כיורש. סער ציפה שיקראו לו לדגל כמו לדה-גול, או שיחזור בגדול לאחר שיעשה לביתו תקופת-מה, כפי שעשו נתניהו וברק. אך דה-גול היה גיבור לאומי ונתניהו וברק כבר היו ראשי ממשלה. להערכתי, כמי שמעריך ומוקיר את סער – סיכוייו להגשים את חלומו נמוכים, בשל התנהלותו. חסרה לו הנחישות הדרושה למנהיגות לאומית".

עד כאן הדברים שכתבתי לפני שנה ורבע. כעת, עם הודעתו של סער על חזרתו לפוליטיקה, אני מייחל לכך שאוֹכל את הכובע.

* המסר המתנשא של עמיר פרץ – המסר המרכזי של עמיר פרץ, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה, הוא שרק הוא יכול לנצח את הליכוד, כי רק הוא יודע לדבר עם הליכודניקים בשפתם.

זהו מסר מתנשא. הטענה היא שמצביעי הליכוד הם "מזרחיים", ואם בראש מפלגת העבודה יעמוד "מזרחי" כמותם, רבים מהם יתמכו בו. המסר המתנשא הזה מזלזל במצביעי הליכוד. הוא מציג אותם כמי שעשויים להצביע בעד מפלגת העבודה לא בשל עמדותיה, אלא בשל המוצא העדתי של מנהיגהּ. כלומר, אין להם דרך. אין להם אידיאולוגיה. אין להם עמדות פוליטיות. אולם אם כך הדבר, למה הם מצביעים לנתניהו? שמא פרץ ממחזר את הטענה המתנשאת, על "המרוקאים שהצביעו לבגין כי חשבו שהוא מרוקאי" וטוען שהמזרחיים מצביעים לנתניהו כי הם חושבים שהוא מזרחי?

מצביעי הליכוד מתחלקים לשלושה: א. אלה שתומכים בעמדות הליכוד. ב. אלה שאינם תומכים בעמדות הליכוד אך קרובים אליהן יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה והשמאל. ג. אלא שאף אינם קרובים לעמדות הליכוד, אבל סולדים מן ההקצנה שמאלה של מפלגת העבודה.

הדרך היחידה של מפלגת העבודה לנגוס באלקטורט של הליכוד, הוא להוות אלטרנטיבה לתומכי הליכוד מסיבות ב' ו-ג'. הדרך לכך אינה "התמזרחות", אלא חישוב מסלול אידיאולוגי מחדש; לבטא עמדות פוליטיות ריאליות יותר, מרכזיות יותר, להפסיק להיגרר אחרי הסיסמאות הריקות של השמאל הקיצוני.

מי שמבין זאת הוא יאיר לפיד. וכפי שמעידים הסקרים, האיש הרדוד הזה מצליח להוות אלטרנטיבה לליכוד. אם מפלגת העבודה תלך בדרך זו, אך תעשה זאת עם תוכן ועומק, היא תחזור להיות רלוונטית למאבק על השלטון.

* מרשה לעצמו להתנשא - מוסף הספרים של "הארץ" נפתח במאמר ביקורת ארסי ביותר על המשורר רוני סומק, שכתב המשורר יהודה ויזן. במקרה זה, קנאת סופרים מרבה שנאה. ויזן מכנה את סומק "מתחזה למשורר", "אוטומטון", "בובה ממוכנת" והוא אף מצטט מראש את קוראי המאמר, שיגדירו אותו כ"דברי בלע". בסופו של המאמר הארוך, מובן על מה ולמה ההשתלחות – בשל היותו של סומק חבר מפלגת "יש עתיד", הבזויה בעיני ויזן.

לא הייתי טורח להתייחס לפשקוויל, אלמלא כתב ויזן בפסקת הפתיחה של מאמרו: "סומך, כלומר סומק". ואי אפשר שלא לחוש בבוז הגזעני המתנשא שבדברים. לכאורה, ויזן לועג לסומק על כך שהמיר את שמו העיראקי לשם עברי, מה שמוכיח את הטענה המרכזית של המאמר – חוסר האותנטיות של סומק, כביכול. ואולי הוא רוצה להציג אותו כמתנכר למוצאו העדתי (אף ששירתו מוכיחה שאין לכך שחר). אבל האם הוא היה כותב: "הארי זייטלבך, כלומר נתן זך" או "לודוויג פּפוֹיְפֶר, כלומר יהודה עמיחי"? סביר להניח שלא. על סומק הוא מרשה לעצמו להתנשא.

* מיטת קיבוץ הגלויות – מירי רגב, אווה אילוז, אריה דרעי ורועי חסן הם הבולטים בין עסקני הגלות; אלה הנאחזים בציפורניהם בגלות ועושים כל מאמץ להוציא שוב ושוב את השד הגלותי מן הבקבוק.

כל האשכנזמזרחיות או המזרחשכנזיות הן זהויות פיקטיביות. אין דבר כזה "אשכנזי" ואין דבר כזה "מזרחי". מה שמשותף ליהודי מפולין וליהודי מגרמניה הוא היותם יהודים. מה שמשותף ליהודים מתימן וממרוקו הוא היותם יהודים. וזה בדיוק מה שמשותף ליהודי מפולין ומתימן וליהודי ממרוקו ומגרמניה. אין שום "עדה" משותפת ליהודי מפולין ומגרמניה ולא ליהודי מתימן ומרוקו. אלה ואלה גלויות שבהן חיו יהודים. ואין להן שום משמעות מבחינת זהותו של יהודי ישראלי שהוריו או הורי הוריו נולדו בגלות זו או אחרת.

אני מאמין בזהות יהודית ישראלית. העובדה שהורינו נולדו בגולה זו או אחרת שולית, והולכת ונעשית יותר ויותר שולית, חרף מלחמת המאסף של עסקני הגלות בפוליטיקה ובספרות. הציונות תנצח את הגלות בחדר המיטות.

כולנו חברי קיבוץ – קיבוץ גלויות.

* המורשת שלי - אני מאמין בזהות יהודית ישראלית, המכילה בתוכה את המורשת העשירה של אלפי שנות תרבות יהודית, כולל היצירה שנוצרה בכל אחת ואחת מן הגלויות. אני היורש הלגיטימי של שירת שלום שבזי לא פחות כהוא זה מיהודי ישראלי שסבא שלו נולד בתימן. זו המורשת שלי כיהודי. והספרות של שלום עליכם היא שלו בדיוק כמו שהיא שלי.

* העם הישראלי – מפעם בפעם אני קורא את צמד המילים "העם הישראלי" בניסיון להפריד בין היהודים החיים במולדת ליהודים החיים בגולה, כאילו היו עמים נפרדים ובניסיון להמציא "עם משותף" ליהודים וללא יהודים החיים בישראל.

אלה דברי הבל ורעות רוח. העם הישראלי הוא עם ישראל, כלומר העם היהודי. עם ישראל הוא היהודים באשר הם. אזרחי ישראל אינם בני עם אחד. עם הרוב הוא העם היהודי, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היחידה שלו. ובמדינה היהודית יש בני מיעוטים מעמים שונים ועדות שונות – ערבים, דרוזים, צ'רקסים. הם נהנים ממלוא זכויות האזרח (והערבים פטורים מחלק מחובות האזרח). הם הערבים היחידים במזרח התיכון שהנם באמת ובתמים אזרחים. אבל אל נתבלבל. הורינו והורי הורינו לא יצאו ממצרים כדי לשים קץ לקיומו של עם ישראל ולהמציא תחתיו "עם" חדש, מבליל אוכלוסיות. השקשוקה התפלה והטפלה הזאת קיימת רק בדמיונו של קומץ רדיקלי. היהודים והערבים אינם חפצים בה.

* הקסבה של מאה שערים – סוף סוף משטרת ישראל יוצאת מן הגדר, ומתחילה לגלות יוזמה, יצירתיות וחתירה למגע, מול פורעי הקסבה של מאה שערים, הלוחמים בחיילי צה"ל. אבל עד שראש הנחש, הרב אויערבך, לא ייעצר, זה לא רציני.

* ביטול תורה – כשאני רואה את הפגנות החרדים נגד הגיוס, אני נחרד בעיקר מביטול התורה שלהם.

* בנפול אויבך - מדוע אנו מטפטפים מן היין כשאנו מציינים את עשר המכות בסדר הפסח? לפחות על פי אחד הפירושים, הסיבה לכך היא "בנפול אויבך אל תשמח". אנו שמחים על הניצחון והגאולה, אך לא על מפלת האויב ועל אסונו. יין ישמח לבב אנוש, ואנו שותים ארבע כוסית כדי לחגוג את הגאולה, אך על כל מכה ממכות מצרים, אנו מפחיתים טיפה אחת מכוס שמחתנו.

בסדר הפסח המשפחתי השנה, שעה שטפטפנו מן היין, הקדשנו את המנהג לסולידריות עם אויבינו-שכנינו – העם הסורי הסובל כבר שש שנים מטבח המוני נורא.

* בכל דור ודור – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זאת מהות ליל הסדר. סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של כל לוחם חופש נאור בעולם; סיפורו של עם עבדים מוכה ואומלל שהשתחרר מעבדות והלך במשך ארבעים שנים קשות לקוממיות לאומית במולדתו.

אולם בדבוקת שוקן, פסח הוא משהו אחר. כותרת מאמרו של עפרי אילני, היא תמצית התוכן של המאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו השתתף בג'נוסייד", כי בעיניו סיפור יציאת מצרים הוא סיפור אקיבוש של ארץ כנען והג'נוסייד של עמי הארץ. והוא מזכיר ציטוטים מספר יהושע שכתב דוד בן גוריון במלחמת השחרור, ומציין שגם מלחמת השחרור היא "טיהור אתני".

כמובן שהוא לא טרח להזכיר, שתקופת המקרא קדמה בכמה שעות לאמנת ז'נבה, ושבעולם כולו, כל מלחמה, הייתה מלחמה להשמדת האויב. כמו אצל הערבים עד ימינו.

אילני מתנחם. הנחמה היחידה שלו היא שכנראה כל סיפור יציאת מצרים וכיבוש כנען הוא המצאה. הוא מציג זאת כטענה חד משמעית של הארכיאולוגיה, אף שקיימת מחלוקת מהותית בין שתי אסכולות של ארכיאולוגים בנושא, ובשנים האחרונות דווקא האסכולה "הירושלמית", המקבלת יותר את הבסיס ההיסטורי של המקרא, זכתה לאישושים משמעותיים בחפירות ארכיאולוגיות.

אולם לשיטתו – אם יציאת מצרים לא הייתה, אדרבא: איזה עם בעולם מספר על עצמו סיפור המתחיל במאות שנות עבדות וגולה? רק עם שנושא שליחות של אהבת החירות, שנאת העבדות ומאבק על החירות. אבל בדבוקת שוקן הכל הפוך, כי השנאה העצמית מעבירה אותם על דתם ועל דעתם.

* שיער צהוב - מה דעתי על צבעי השיער של נתניהו? אין לי דעה. אבל יש לי דעה על הצבע של העיתונים שמקדישים חצאי עמודים, בעמודי החדשות, לצבעי השיער של נתניהו. הצבע שלהם הוא צהוב.

* ההייטנר הנכון - התקשר אליי בחור צעיר ונחמד, כדי להזמין אותי להרצאה בפני חניכיו. בראשית השיחה הוא אמר במבוכה שהוא מקווה שהגיע לאורי הייטנר הנכון. השבתי לו: תלוי את מי אתה שואל. יש כאלה שיאמרו לך שהגעת לאורי הייטנר הממש לא נכון.

            * ביד הלשון

שביעי של פסח – היום האחרון של פסח, כא בניסן, אינו נקרא "החג השני" (כפי שנכתב, למשל, בתחזית מזג האוויר ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet), כיוון שאינו חג העומד בפני עצמו, אלא היום האחרון של אותו חג, חג הפסח.

הוא גם אינו נקרא "פסח שני". פסח שני הוא בכלל ביד באייר, חודש לאחר ליל הסדר, והוא נועד לאפשר את הקרבת קורבן הפסח למי שנבצר מהם להקריבו במועדו, אם כיוון שהיו טמאים או כיוון שהיו רחוקים ממקום המקדש.

היום האחרון של פסח נקרא, בפשטות, שביעי של פסח. זהו יום שבתון על כל המשתמע מכך – איסור מלאכה וכד'.

על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף.

שביעי של פסח הוא שבתון מן התורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות טו, טז). וכן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח). והקראים מכנים את שביעי של פסח "שביעי עצרת".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"