הבלוג של אורי הייטנר

* כאן הוא ביתכם –המנהיגה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית מארין לה-פן עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל צרפתי חמישי בחר בה לנשיאה. ז'אן לוק מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי, זכה אף הוא בקרוב לחמישית הקולות, אף שלא עלה לסיבוב השני.

התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת. על אף האנטישמיות הבוטה, עדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים אנטישמים.

כמובן, שהמניע העיקרי הראוי לעליית יהודים לישראל אינו האנטישמיות, אלא הייעוד היהודי – החיים כיהודים במולדת עמם, בתרבות של עמם ובמדינת הלאום של עמם. הן זו הדרך היחידה להבטיח שגם נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

אבל כאשר הם דבקים בגלות על אף האנטישמיות הגואה, הדבר בלתי נתפס.

* חוק הרדיקלים השלובים - הימין הדמוקרטי, הרפובליקאי, הנורמטיבי בצרפת קורא לבוחריו לתמוך במאקרון בסיבוב השני, כדי לבלום את מנהיגת הפשיזם הגזעני, ובצדק. אולם מה הייתה תרומת הימין הנורמטיבי לעליית לה-פן, בהתעקשותו לא להדיח את מועמדו המושחת פיון?

לעומת זאת, מפגיני השמאל הרדיקלי בצרפת יצאו נגד שני המועמדים, בטענה ש"אין הבדל בין הפשיזם של מאקרון ושל לה-פן". אין ספק שהמסרים הללו מחזקים מאוד את לה-פן. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד, בכל מקום.

* שכחו מה זה להיות יהודי - אני קורא בתדהמה ובזעזוע (בעיקר בפייסבוק) את הישראלים המעריצים את המנהיגה הפשיסטית הגזענית האנטישמית מארין לה-פן, רק כיוון שנכון לעכשיו עיקר גזענותה מופנית כלפי מוסלמים. אלה אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מהזהות היהודית שלהם, והזדהותם האוטומטית עם הימין האירופי חזקה יותר מהזדהותם עם יהדות הגולה. אלה אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי. מעניין אם הם תומכים גם בכנופיות הנאו-נאציות בגרמניה, שאף הן ממוקדות היום בעיקר בגזענות כלפי מוסלמים. הימין הרדיקלי באירופה, שיש לו מעריצים בישראל, הוא בדיוק המדמנה שבה צמחו משתפי הפעולה עם היטלר.

* לא אביע את דעתי – הרוב המוחלט של יהדות צרפת מתנגד למנהיגה הפשיסטית האנטישמית ויצא נגדה בקול ברור. את דעתי על היהודים המעטים שתמכו בה לא אומר, כי איני אוהב להשתמש בביטוי המכוער "יהודונים".

* תוצאת החולשה - עליית הפשיזם באירופה דווקא עכשיו אינה מקרית ואינה צריכה להפתיע. הפשיזם לעולם אינו צומח בחלל ריק. הוא צומח כאשר הדמוקרטיה אינה מספקת פתרונות אמת. כאשר הדמוקרטיה חלשה ואינה מספקת פתרונות, הדמגוגים הפשיסטים סוחפים אחריהם את הציבור במקסמי שווא, ומוליכים את ארצותיהם לאסונות, כפי שהכרנו במאה שעברה.

הפשיזם באירופה מרים ראש, בשל הרפיסות של אירופה מול הטרור האיסלמיסטי ובשל היותה של אירופה האידיוט השימושי של אויביה, אויבי המערב, אויבי הדמוקרטיה, בשם סיסמאות שווא של "זכויות אדם" ו"שלום", כביכול. היחס העוין לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת לעומת האהדה לאויביה, שהם אויבי המערב כולו, היא נייר לקמוס לכך.

בהנחה שמאקרון יבחר לנשיאות צרפת, מוטלת עליו אחריות כבדה. עליו להבין שאם לא יהיה מנהיג ברוחו של צ'רצ'יל, הוא לא יצליח לבלום את עלייתה של לה-פן (או אחייניתה ויורשת העצר שלה) בבחירות הבאות.

* בוגדים – ושוב, פורעי ימין רדיקלי תוקפים באלימות ובאבנים חיילי צה"ל. זאת לדעת, מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על חייל צה"ל, הוא אויב ובוגד. הפורעים הללו אינם טובים יותר מבני דמותם בבלעין. אלה ואלה אותו סוג של גיס חמישי.

אבל בעיה חמורה לא פחות היא היד הרכה של צה"ל כלפי הבוגדים, הנותנת להם תחושה שהם יכולים להרשות לעצמם הכל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות, ולהיכנס בכוח באויב הזה, ללא רחם. הגיע הזמן לדכא את המרד המתמשך הזה. את המרד הזה אי אפשר לדכא בדיבורים, אלא רק בכוח.

וכדאי לזכור – אבן הורגת. אבן היא נשק קטלני. מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, מנסה להרוג אותם. לפני שנלווה לבית העלמין חייל צה"ל שנרצח בידי קין, יש לדכא את התופעה הזאת.

הראשונים שירוויחו מדיכוי פורעי הגבעות, הם ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים ופטריוטים, והפורעים הם בראש ובראשונה האויב שלהם.

* נתניהו מחזק את "שוברים שתיקה" - נתניהו שגה שגה בהחלטתו להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם כנופיית "שוברים שתיקה". הוא צודק בעמדתו לגבי הארגון הבזוי הזה. הרי ברור שהארגון הזה נפגש עם המנהיגים כדי להסיתם נגד מדינת ישראל, להעליל על מדינת ישראל, להביע תמיכה באויביה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ולהכשיל את הביקור. ובהחלט אפשר להבין את תגובתו של נתניהו. אך היא שגויה, כיוון שתפקידו להיפגש, להסביר, לשכנע, להבהיר, לחזק את יחסי החוץ של ישראל, ואל לו לתת לכנופיה העלובה הזאת את הכוח לחבל, להזיק ולהכשיל יותר משהיו לה. כאשר הוא מתנה את פגישתו עם שרים המבקרים בישראל בהחרמת "שוברים שתיקה", הוא מעמיד את הכנופיה הבזויה הזאת במעמד כמעט שווה לזה של ראש הממשלה הנבחר של ישראל. גישתו רק מחזקת את החלאות הללו ומעצימה אותן.

* הישראלי המכוער – מפגש של מדינאי עם האופוזיציה במדינה שבה הוא מבקר היא דבר מקובל. ולכן, משרד החוץ ארגן, כחלק מסדר היום של ביקור שר החוץ הגרמני, מפגש עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. חזקה על הרצוג, שלא הציג את עמדת הממשלה, אלא את עמדת האופוזיציה. וזה בסדר. הרצוג מייצג אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. אני בטוח שהוא הציג בפני אורחו את עמדות הקונצנזוס הלאומי הרחב בישראל, עם דגש על הקו שלו, לעומת הקו של הממשלה.

הפגישה עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא עניין שונה לחלוטין. זו פגישה עם האופוזיציה למדינה. לשם מה הם ביקשו להיפגש עמו? כדי לחבל בביקור. כדי לחבל ביחסים בין גרמניה לישראל. כדי לחבל ביחסי החוץ של ישראל. כדי ללחוץ עליו לגבש קו עוין נגד ישראל ואוהד לאויבותיה. כדי להפיץ את רעל עלילות הדם הקולקטיביות שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל.

אין דבר נקלה ועלוב יותר מיהודים הנפגשים עם מנהיג גרמני כדי להסיתו נגד מדינת היהודים למחרת יום השואה.

כאמור, נתניהו שגה בצעדים שנקט בעקבות הפגישה, ושיחק לידיהם של "שוברים שתיקה". אך בלי קשר לצעד הזה, על הציבור הישראלי להקיא ולהוקיע את החלאות הללו; התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

* קורבנות השנאה – המחבל מוחמד טראיירה בן ה-17 מן הכפר בני נעים כתב בדף הפייסבוק שלו, שהמוות הוא זכות והוא דורש את זכותו. הוא חדר לקריית ארבע, נכנס לבית, ושחט באכזריות את הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, בשנתה, במיטתה. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה למקום, חיסלה את הרוצח ועצרה את מסע הרצח שלו.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם מוחמד טראיירה והלל יפה אריאל. שניהם "קורבנות השנאה".

* עבודת אלילים - בביקורתי על הסדרה "הרמטכ"לים", יצאתי נגד הצגת מלחמת לבנון השניה ככישלון. נכון, היו בה ליקויים וכשלים רבים, אבל בפרספקטיבה של 11 שנים ניתן לראות בתוצאותיה את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

על כך הגיב אהוד בן עזר בזו הלשון: "מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!".

אנסה להסביר את הפער התהומי בהתייחסות העקרונית של אהוד בן עזר ושלי למנהיגים בכלל, ולאולמרט בפרט. בעיני בן עזר, אם הוא החליט לראות מנהיג מסוים בחיוב, הוא יתמוך ללא תנאי בכל מעשה שלו, בכל מדיניות שלו, יצא בכל תוקף נגד כל ביקורת עליו ויתעלם מכל עובדה שאינה מתיישרת עם התמונה שהוא מצייר לעצמו. ואילו גישתי היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אני בוחן הכל בעיניים פקוחות, ואין לי בעיה לשבח מנהיג שאני מתנגד לו בכל ישותי על צעד חיובי שעשה ולבקר בחריפות מנהיג שאני תומך בו מאוד, על צעד שלילי שעשה.

ואם להדגים זאת בתגובתי ל"הרמטכ"לים" – ציינתי שמלחמת לבנון השניה היא הצלחה ולעומת זאת "עופרת יצוקה" היא כישלון. למה? על סמך תוצאותיהן והשפעתן על המציאות. בשני המקרים מדובר באותו ראש ממשלה – אולמרט. דוגמה נוספת היא טענתי שמבצע "עמוד ענן" היה כישלון ומלחמת "צוק איתן" הייתה הצלחה. שוב, על פי אותו מדד של מבחן התוצאה. בשני המקרים ראש הממשלה היה נתניהו.

ובאשר לאולמרט. אולמרט אחראי על מלחמת לבנון השניה. הן על מחדליה והן על הצלחותיה. וכיוון שבפרספקטיבה רחבה היא הרבה יותר הצלחה מאשר כישלון – הוא אחראי להצלחה הזאת, ומגיע לו הקרדיט על כך. בעיניי, היה לו הישג גדול אף יותר ("על פי מקורות זרים") – השמדת הכור הגרעיני הסורי. ועל כך הוא ראוי לתודה מכל ישראלי ולכל שבח.

מצד שני, הוא מדינאי כושל, שהציע לאבו מאזן הצעות מדיניות חמורות ומסוכנות ביותר – נסיגה לקווי 49' ומימוש חלקי של "זכות" השיבה; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. אילו חלילה אבו מאזן היה מקבל את הצעותיו, הסכנה לקיומה של המדינה בעקבות מדיניותו, הייתה גדולה לאין ערך מהתועלת של הצלחותיו. יתר על כן, אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו, במקום למנף זאת להסברה ישראלית, להוכיח לעולם מי הוא הסרבן, הפך אולמרט לשופרו של אבו מאזן ולמגבר של תעמולתו, כדי ליצור מצג שווא המאשים את ממשלת נתניהו כסרבנית שלום, ואת עצמו כמשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא "הודח" בידי הימין הקיצוני ושופטי בתי המשפט. יתר על כן, לבשאר אסד ניסה אולמרט למסור את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן.

אך יש דברים שהם למעלה מכל עמדה ומעשה מדיני וביטחוני. אולמרט הוא האיש המושחת ביותר שאי פעם פעל במערכת הפוליטית הישראלית. הוא קרימינל שהצליח במשך שנים רבות להתחמק מעונש, אך סוף גנב ונוטל שוחד לכלא. שם מקומו, מאחורי סורג ובריח, ואף שהוא יצא מאוד בזול, הוא נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להימצא פושעים כמותו.

זאת לא "דעה" שלי. זאת עובדה, שהוכחה בכל חקירות המשטרה, בכל בדיקות הפרקליטות ובהכרעות כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, על סמך ראיות מוצקות.

מי שצריך להסביר את הסגידה שלו לאולמרט על אף כל הכרעות הדין, חרף כל הראיות, הוא אהוד בן עזר, שהחליט לא לתת לעובדות להשפיע על הערצתו העיוורת.

            * ביד הלשון

אם כל ההפגנות – במהדורת "מבט" סופר על המחאה נגד השחיתות השלטונית בוונצואלה, והכתב אמר שבקרקאס הבירה צפויה להתקיים בימים הקרובים "אם כל ההפגנות". שעות אחדות קודם לכן, ברשת ב', הזהיר מנהיג שביתת הנכים, מפני החרפת המאבק, והודיע שבקרוב הם יקיימו את "אם כל ההפגנות".

מהו מקור הביטוי "אם כל ההפגנות"? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת וושינגטון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לסורים.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. הכיכר גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון, כפי שסיפרתי בראשית הדברים.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* היה כיף בשואה – בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.

המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.

הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודו-נאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות. ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.

די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.

מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.

* משחק ילדים – אני מעריך את משה כחלון והצבעתי בעדו בבחירות. אני סולד מהתנהלותו של ראש הממשלה בכלל, באובססיה שלו לתאגיד בפרט ובין השאר בהתנהגותו הדוחה כלפי כחלון.

אך אין בכך כדי להצדיק מהלכים כלכליים, אגב – יפים וצודקים, מאחורי גבו של רוה"מ. נכון, אני יודע, הוא התחיל. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, והרי זה לא יהיה נתניהו. לא מכובד.

* התנצלות - ישראל תתנצל בפני טורקיה על ביטול הדמוקרטיה הטורקית.

* חוזרים קיבינימט – מהפכת תשתיות התחבורה בפריפריה, הציפה את כבישי הצפון במחלפים, גשרים ומעברים אקולוגיים. כידוע, גשרים ומחלפים מנוצלים היטב כשטחי פרסום חינם, בעיקר של תעמולת בחירות. נסעתי השבוע לאורך כבישי הצפון, ושוב ושוב נגלה לעיניי גשר שלכל אורכו מוצבות כרזות "השמאלנים חוזרים". כותרת מסקרנת, ללא ספק. מושכת את העין. אבל כשהתקרבתי, ראיתי באותיות הקטנות את השם: אראל מרגלית.

אם באראל מרגלית עסקינן, הווה אומר שמדובר בפרובוקציה. אני שומע אראל מרגלית, והאסוציאציה המידית היא "קיבינימט", "חרא", "תחת". האם המסר של מרגלית הוא שהוא מאמץ את הגישה המתייחסת למילה "שמאלנים" כאל גידוף?

בינתיים שמעתי שהדרך שמנסה מרגלית לסלול לעבר המצביע הישראלי עוברת דרך פגישות עם המחבל ג'יבריל רג'וב. עוד מנדט על חשבון "העבודה" ליאיר לפיד.

* פוסט אמת – במשך ארבעים שנה, מסוף שנות ה-60 ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן ב-1970, דימם גבול ישראל ולבנון ללא הפסקה. הגבול, שעד אז היה השקט בגבולות ישראל, היה לגבול הפרוע והסוער. פשיטות ופעולות נועזות ומוצלחות של צה"ל בעומק לבנון, ובהן מבצע "אביב נעורים" המיתולוגי ופיצוץ שדה התעופה של ביירות לא שינו את התמונה. מבצע ליטני, המבצע רחב ההיקף הראשון של צה"ל בלבנון, לא שינה את התמונה. הסתבכות לבנון במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם לא שינתה את התמונה. הקמת צד"ל והמשך פעילות צה"ל בלבנון, לא שינו את התמונה. גם לא מלחמת "שלום הגליל", שכללה את גירוש אש"ף מלבנון, גם לא הברית עם הנוצרים ולא הסכם השלום הנשכח בין ישראל ללבנון (17 במאי 1983) שלא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. גם לא הנסיגה מעומק לבנון וההיערכות רבת השנים ברצועת הביטחון ולא המבצעים הגדולים – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ואף לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. אחרי כל אלה המשיך הגבול לדמם ולדמם עד שהדימום היה למעין מכת גורל שתלווה את חיינו לתמיד.

רק מלחמת לבנון השניה שינתה את המגמה. גבול שדימם 40 שנה היה לגבול שקט כמעט לחלוטין במשך 11 שנה. לא היה אופטימיסט אחד שהיה נותן למציאות כזו סיכוי של 11 חודש. והנה, 11 שנות שקט. הטענה הרווחת, שהסיבה לכך היא הסתבכות חיזבאללה בסוריה, מתעלמת מן השקט ששרר במשך 6 השנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ו-7 השנים טרם הצטרפות חיזבאללה למלחמה.

אבל בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, מלחמת לבנון השניה הוצגה ונותחה ככישלון מחפיר ומביש. אין ספק, מלחמת לבנון השניה הייתה רוויית ליקויים, כשלים ומחדלים, החל בדרג המדיני ועד דרגי השדה, בקבלת ההחלטות, בלוחמה, בלוגיסטיקה ובהגנת העורף. אין לטייח אותם. אי אפשר לספר על המלחמה בלי לציין אותם. אולם יש לראותם על רקע התמונה המלאה. ובפרספקטיבה של 11 שנים, הם משניים ושוליים ביחס לעובדה שהמלחמה חוללה באחת, את אחד השינויים האסטרטגיים הגדולים ביותר, לטובה, בתולדות ביטחון ישראל.

כמעט שנה וחצי לאחר המלחמה, נערך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתכנית "הרמטכ"לים" הוצג המבצע כהתגלמות הפקת כל לקחי מלחמת לבנון השניה, כמבצע מוצלח ונשמעה אף ההגדרה "חוויה מתקנת". אלא שהמבצע הזה לא השיג כל תוצאות. הסתיים המבצע, שנועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל, ובתוך זמן קצר המצב חזר לקדמותו והירי נמשך כמקודם. ההישג המדיני הגדול ביותר של המבצע היה עלילת גולדסטון...

את מה שלא השיגו המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" השיגה מלחמת "צוק איתן". אמנם השקט אינו מוחלט, אולם בשלוש השנים האחרונות תם המטווח הבלתי פוסק של רקטות על אזרחי ישראל, לאחר 14 שנים רצופות. היו אלה השנים השקטות ביותר בגבול הרצועה מזה עשרות שנים. אך בתכנית "הרמטכ"לים" המלחמה הוצגה שוב ככישלון מוחלט ונסיבות פריצתה זוהמו בנראטיב הרווח בשמאל הרדיקלי המאשים את ישראל בניצול רצח הנערים להסלמה בעזה.

תכנית שנועדה לסקור, דרך מעקב אחרי הרמטכ"לים, את תולדות ביטחון ישראל, העדיפה, בעיקר בפרק האחרון, להתעלם מן הפרספקטיבה ההיסטורית וממבחן התוצאה, ולעסוק בתדמיות וטרנדים תקשורתיים, וזו התוצאה.

ובעצם, זו התוצאה כשמפקידים סדרה כל כך חשובה בידי אמיר אורן.

* היסטוריית פפראצי – בתגובה על ביקורתי על הרצאתו בכנס מחקרי גליל, מתעקש מתתיהו מייזל ("חדשות בן עזר" 19.4.17) לאושש את התזה המופרכת שלו, כאילו ישראל תקפה את סוריה במלחמת ששת הימים בשל שאיפתו של דדו למלחמה בגזרתו, כדי שיוכל להתמנות לרמטכ"ל, באוסף אנקדוטות.

לצד אותן אנקדוטות, ישנן כמה עובדות, כנראה לא כל כך חשובות, שמייזל לא ממש מתייחס אליהן, ובכל זאת אני מתעקש להציג אותן, כי מי יודע, אולי גם הן קשורות איכשהו להחלטה הישראלית לכבוש את הגולן.

למשל, העובדה שהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה מ-1949 הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים. או העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים. או העובדה הזניחה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן. איזו חשיבות יש לעובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת? או לעובדה שבארבעת הימים הראשונים למלחמה סוריה הרעישה ללא הפסק את כל אזור הצפון ואף שלחה את צבאה לשני ניסיונות מחטף ביישובי עמק החולה. הרי מעשי התוקפנות הללו הם שחייבו את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את המצב מן היסוד.

אבל אלה זוטות. מה שחשוב הוא איזו שמועה על כך שמישהו אמר למישהו משהו על משהו או על מישהו. או לא.

* סורפרייז - ניקח כדוגמה את האנקדוטה של מייזל על כך שדדו ביקש ממרים אשכול את הבניאס כמתנת יומולדת. אולי זה נכון. נו?

הרי אין זה סוד שדדו דחף לשחרור הגולן. הרי הוא הכיר טוב מכולם את המציאות שקדמה לששת הימים, כשהגולן היה בשליטה סורית, והוא ידע היטב עם מה ייאלץ להתמודד אם חלילה אחרי המלחמה המצב יחזור לקדמותו.

יתכן שבצאתו מפגישה עם אשכול, פגש את אשתו ואמר לה בחיוך את המשפט הזה. ואו!

הבה נראה מה יכול היה להפוך את פיסת הרכילות הזאת לבעלת משמעות היסטורית. מייזל היה מביא לנו תיעוד משיחתה הדחופה של מרים אשכול עם בעלה, שבה הציגה לו את בקשת יום ההולדת של דדו.

אשכול היה מכנס למחרת בבוקר את ממשלת ישראל לישיבה דחופה, במתכונת ועדת השרים לענייני ביטחון, ופותח אותה במילים אלו: "חברים יקרים! בעוד חודשיים וחצי, ב-27 באוגוסט, יחגוג מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, הלא הוא מיודענו דדו, 42 קייצים. הוא מיהר, ורמז לאשתי מה המתנה שהוא מבקש ממני – את הבניאס.

חשבתי שנעשה לו הפתעה כפולה ומכופלת. לא רק הבניאס, אלא כל הגולן, עד החרמון וקונייטרה. סורפרייז! מה דעתכם?"

ההצעה התקבלה פה אחד.

היסטוריוגרפיה במיטבה.

            * ביד הלשון

אוד מוצל מאש – כינוי מקובל לתיאור שורדי השואה, הוא הדימוי "אוד מוצל מאש". הדימוי מדויק, אך אותם שורדים הם כאודים שניצלו מתוך התבערה הגדולה, שכילתה את יהדות אירופה.

המקור לביטוי הוא מספר זכריה, פרק ג. מתואר בו משפט בפני האלוהים של יהושע, הכהן הגדול.

"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע, הכהן הגדול, בפני האלוהים.

מהו כתב האישום? מה העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד אותו רגע "בְּגָדִים צֹּאִים" = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?

הקטגוריה נמחקה מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהייתה קטגוריה. ואנו גם יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". אלוהים גוער בשטן, אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.

אלוהים גוער בשטן, על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות בשל זהותו.

יהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה. לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי נישאֵר?

ומהו אוד? פירוש הרב עדין שטיינזלץ: גזיר עץ שכבר החל להישרף. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

בראש השנה תשסז, לפני עשר שנים, הכתרתי את השייח נסראללה כאיש השנה תשסו. במאמר ב"שישי בגולן" הגדרתי אותו כמנצח של מלחמת לבנון השניה. טענתי, שאם צה"ל, שבששה ימים הכריע ומחץ שלושה צבאות ערב, לא הצליח בחודש וחצי להביס ארגון טרור מקומי, ועד היום האחרון של המערכה לא הצליח לשים קץ לירי הטילים על צפון המדינה – זו חרפה למדינת ישראל וניצחון לחיזבאללה.

האופן הקלוקל שבו נוהלה המערכה, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי העליון, הן בדרגי הפיקוד הטקטי והן בטיפול העורף, אך חיזק תחושה קשה זו. דו"ח ועדת וינוגרד והדו"חות על התנהלות העורף חידדו את תחושת הכישלון.

חלפו עשר שנים. היום אנו בוחנים את המלחמה בפרספקטיבה של עשור. ובפרספקטיבה כזו, התוצאה שונה לחלוטין, באופן קיצוני, מאותה תמונה.

כל אותם כשלים בהתנהלות המדינית, הצבאית וניהול העורף הם עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, ואני מאמין שבשנים הללו הופקו הלקחים והדברים תוקנו. אולם היום אנו מביטים על המלחמה בפרספקטיבה שמעבר לבחינת ההתנהלות – היום אנו יכולים לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. במבחן התוצאה מלחמת לבנון השניה היא ניצחון ישראלי מוחץ.

אילו בשש אחרי המלחמה נערך בקרב אזרחי ישראל משאל, שבו היו נשאלים האם הם מאמינים שבעקבות המלחמה נהנה משנתיים של גבול שקט לגמרי, אני מעריך שמספר המשיבים בחיוב היה שואף לאפס. אילו באותו משאל נשאלו האזרחים אם המלחמה הייתה כדאית ומוצלחת אם בעקבותיה נהנה משנתיים של שקט מוחלט, אני מעריך שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה היה קרוב ל-100%.

לא שנתיים חלפו אלא עשר, והגבול עם לבנון הוא גבול של שקט מוחלט. נכון, אני יודע, חיזבאללה הצטייד בארסנל טילים חסר תקדים, חיזבאללה רוכש ניסיון לחימה בסוריה, יתכן שהוא אף חופר מנהרות לתוך שטח ישראל (יש מחלוקת על כך). הכל נכון. ואף על פי כן, גם אם מחר בבוקר תתחדש האש במלוא עוצמתה, ואיני רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין, עשר שנות השקט הן הישג בלתי רגיל, חסר תקדים.

לשם הפרספקטיבה, להבנת גודל הניצחון, אציג על קצה המזלג את קיצור תולדות הסכסוך הישראלי עם לבנון. ביום הקמת המדינה, צבא לבנון פלש, יחד עם כל צבאות האזור, למדינה בת יומה, כדי להשמידה. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק, כמו עם שאר המדינות השכנות. בעוד העימות עם שאר המדינות נמשך חרף שביתת הנשק, הגבול עם לבנון היה שקט יחסי במשך כעשרים שנה, והיו בו מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון הייתה המדינה השכנה היחידה שלא נטלה חלק בקרבות. נהוג היה לומר בישראל, שהמדינה הערבית השניה שישראל תחתום אתה על הסכם שלום תהיה לבנון. לא יהיה לה האומץ להיות הראשונה, אך היא תעשה זאת מיד אחרי הראשונה.

השינוי החל בשלהי שנות ה-60, כאשר אש"ף החל להתבסס בדרום לבנון, ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). אש"ף, בראשות ערפאת, יצר את ה"פתחלנד" – מדינת הטרור על גבול ישראל, ומפקדות ארגוני הטרור התמקמו בבירה ביירות. הגבול עם לבנון הפך לגבול מדמם – חדירות מחבלים לישראל, פיגועי מיקוח, פיגועי טבח המוניים וירי קטיושות היו מנת חלקם של יישובי גבול לבנון. בעוד הגבולות עם מצרים וסוריה השתתקו לאחר מלחמת יום הכיפורים והגבול עם ירדן נרגע לאחר גירוש אש"ף, הגבול עם לבנון היה לגבול הסוער, החם והעקוב מדם בכל גבולות ישראל.

מה לא עשינו? הפצצות חיל האוויר על קני הטרור, פשיטות קומנדו זעירות ופשיטות גדולות של יחידות צה"ל לתוך לבנון, מבצעים מזהירים כדוגמת "אביב נעורים" בביירות. מבצע "ליטני", שבו לראשונה צה"ל כבש לתקופה ממושכת יחסית את דרום לבנון. מלחמת לבנון הראשונה, שבה כבש צה"ל את רוב שטח לבנון כולל ביירות ואף הצליח לסלק את מפקדות אש"ף מלבנון לתוניס ולהביא לבחירת הנשיא באשיר ג'ומאייל, שאמור היה להיות נשיא-בובה מטעמנו, אך הוא נרצח עוד בטרם נכנס לתפקידו. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון ב-1983 (כן, עובדה נשכחת, אך לבנון באמת הייתה המדינה הערבית השניה עמה חתמנו על הסכם שלום, אלא שהוא לא היה שווה את הנייר עליו נחתם). ההתבססות (וההתבוססות) בלבנון, שהפכה את השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז כצבא משחרר, לאויב מר של ישראל. הנסיגה מלבנון ב-1985 וההתבססות ברצועת הביטחון. 15 שנות התבוססות ושקיעה ברצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000.

כלום לא עזר. כמעט ארבעה עשורים הגבול עם לבנון דימם. ניסינו בכוח וניסינו בהסדרים, ניסינו בכיבוש שטחים ובנסיגה משטחים. דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השניה שמה קץ לדימום.

כדאי לנפץ שני מיתוסים. על פי מיתוס אחד, לאחר שבועיים של קרבות קשים לאורך הגבול ביולי 1981 הושג הסדר עם אש"ף בתיווך המתווך האמריקאי פיליפ חביב, שהביא ל-11 חודשי שקט בגבול, שהופר בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה. אין זה נכון. לפחות שלוש פעמים במהלך התקופה גבול הצפון הותקף בקטיושות מלבנון. המיתוס השני הוא שלאחר הנסיגה מלבנון נהנינו משקט. גם מיתוס זה אינו נכון. לאחר הנסיגה המציא חיזבאללה את פרשת הר דב ("חוות שבעא") כתירוץ להמשך התוקפנות נגד ישראל. התוקפנות כללה את חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-2000 וכן ירי קטיושות על האזור מפעם לפעם פיגועי טרור שונים דוגמת הפיגוע רב הנפגעים במצובה. השיא היה ביום פרוץ מלחמת לבנון השניה – הפיגוע הקשה שבו נהרגו 5 חיילים ישראליים וגופות שניים מהם נחטפו תוך מצג שווא שמדובר בשבויים חיים, וברגע שישראל הגיבה נקודתית, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול, מראש הנקרה ועד החרמון.

השוואה נוספת לצורך הפרספקטיבה היא מה שקרה לאורך גבולנו עם רצועת עזה בעשור שמאז לבנון השניה. על סמך הפקת לקחי לבנון השניה, יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", שלא השיג דבר. לאחר מכן יצאנו למבצע "עמוד ענן" ואף הוא לא השיג דבר. רק מלחמת "צוק איתן" הביאה לשנתיים של שקט בגבול, אך גם השקט הזה אינו מלא. מספר האירועים בגבול עזה בשנתיים אלה גדול לאין ערוך מכל האירועים בגבול לבנון במשך כל עשר השנים.

איך זה קרה? מה גרם להישג? התשובה נעוצה במילה אחת – הרתעה. המכה שחטף חיזבאללה במלחמה הייתה כל כך קשה וכל כך כואבת, עד כדי סכנה ממשית לעצם קיומו, שמאז כבר עשר שנים הוא מפחד לחדש את האש. הרתעה היא מוצר מתכלה ונשחק, בוודאי מול ארגון טרור שאינו נושא באחריות מדינתית. עשר שנים של הרתעה מלאה, הנם הישג כביר.

נכון, היו כשלים רבים במלחמה. נכון, במשך שבועות הממשלה וצה"ל התברברו בחוסר החלטיות באשר לפעולה הקרקעית – עצם ביצועה, היקפה ומטרותיה. אולם למרות עובדה זו, הושגה הרתעה רבתי.

שני גורמים הביאו להצלחה הזאת. האחד הוא עצם ההחלטה הנועזת של הממשלה לצאת למלחמה כדי לשנות את המצב מן היסוד (שם המבצע היה "שינוי כיוון"). השני הוא ההפצצה המאסיבית, הקשה, על רובע דאחיה בביירות, מעוז חיזבאללה. אולי נכון היה להפסיק את המלחמה לאחר ההפצצה, ולחסוך את חיי רוב החיילים שנהרגו בה. אם נכון היה להמשיך לפעולה קרקעית, היא הייתה חייבת להיראות אחרת. אולם הפעולה שנעשתה יצרה הרתעה ששיתקה את חיזבאללה והשתיקה את הגבול כבר עשר שנים.

ממה שלמדנו בשנים אלה, בלבנון, ברצועת עזה ובמלחמות של צבאות המערב בעיראק, אפגניסטן ומול דאעש, בסוג המלחמה של צבא מסודר של מדינה נגד ארגוני טרור, "מלחמה א-סימטרית", אין תמונת ניצחון של הכרעה מוחשית, והניצחון יכול להיבחן רק לאורך זמן, במימוש ההרתעה. הפרספקטיבה על אודות מלחמת לבנון השניה מעידה על ניצחון גדול.

איני מקבל את הטיעון שהגבול שקט כיוון שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמת האזרחים פרצה לפני חמש שנים, וחיזבאללה הצטרף אליה רק כעבור שנה. במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוא שמר על גבול שקט עם ישראל, לא קשר לסוריה. יתר על כן, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70, ארגוני הטרור שהיו מעורבים בה מאוד, לא הפסיקו את הלוחמה והפיגועים בגבול ישראל.

העשור השקט הוא תוצאה של ההרתעה. זו הרתעה אסטרטגית שהינה הצלחה גדולה של ישראל. כל אדם מפוכח, היודע שאף מלחמה לא תגרום לצד השני להשתכנע שעליו להתאהב בנו ולהכריז על כניעה סופית ומוחלטת, חייב להעריך את גודל ההישג.

****

מי שהנהיג את מדינת ישראל בשעת המלחמה היה אהוד אולמרט, וראוי לומר כמה מילים עליו.

אהוד אולמרט הוא תאונה חמורה של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בפושע פלילי, אדם מושחת עד שורשי מהותו, אדם שלאורך שנים רבות השחית כל חלקה טובה שבה פעל, וניהל את כל תפקידיו כראש ארגון פשע. לאורך עשרות שנים הוא הצליח להערים על החוק, לעקוף אותו ולהימלט מעונש, אך בסופו של דבר הגיע למקום הראוי לו. אמנם עם הנחת סלב, אך עצם ישיבתו מאחורי סורג ובריח חשובה מאוד.

אהוד אולמרט הוא גם מדינאי הרפתקן וכושל, שהציע לפלשתינאים את ההצעה המטורפת ביותר שהוצעה להם אי פעם. לא זו בלבד שעצם ההצעה היא הפקרות, גם את המטרה שלו הוא לא השיג. הצעתו מרחיקת הלכת לא ריצתה את הפלשתינאים. ולא פחות חמור, במקום לחשוף את הדברים כדי להציג לעולם את סרבנותם של הפלשתינאים, הוא שיתף עמם פעולה בהכחשה והסתרה, כדי לשרת את הנראטיב של ראש הממשלה שהודח בקנוניה שנועדה לסכל את הסכם השלום, ומתוך ניסיון לטפח את תדמיתו כדה-גול שייקרא לשוב מהגלות ולהציל את מדינת ישראל. הנזק המדיני שהוא גרם, הן בהצעתו והן בהתנהגותו לאחר שנדחתה, חמור ביותר.

ולמרות כל אלו, ראוי אולמרט שנזכור את הדברים החיוביים שעשה, נכיר בהם ונוקיר אותו עליהם. אולמרט קיבל שתי החלטות בעלות חשיבות היסטורית לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) ומלחמת לבנון השניה. לצד פשעיו וכשליו – על ההישגים הללו תזכור אותו ההיסטוריה לטובה.

****

מלחמת לבנון הראשונה נקראה מלחמת שלום הגליל, אך היא לא הביאה שלום לגליל. המלחמה הראויה לשם מלחמת שלום הגליל, היא מלחמת לבנון השניה, שהביאה שלום לגליל.

* "שישי בגולן"