הבלוג של אורי הייטנר

* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

פייק היסטוריה.

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.  

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות' ".

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

* ביד הלשון

יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אויב במלחמה.

* חג יובל – הגולן חגג יובל לחידוש ההתיישבות היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.

ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג גדול. חג גדול לגולן. חג גדול למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של הציונות.

התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל. התרגשות מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים השנים הפכנו שדה קטל לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי הגליל והעמקים לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד באתגרים קשים – מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו לסגת ממנו, והנה אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים שנה והפכו אותו לסיפור הצלחה כה גדול.

התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך מקצועי, כל כך קהילתי, כל כך גולני – הגולן במיטבו.

התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל כולו – צנובר, מחנה צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה ומעלה.

ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אבא גאה; תמר, בתנו הקטנה, הופיעה על הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה". ואני נמסתי.

* המחלוקת כבר לא קיימת – אורח הכבוד באירוע היה נשיא המדינה רובי ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות, בהן ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב והיפה בחברה הישראלית", אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל הריע לנשיא.

בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא מגלם את אחדות העם, ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים חמים מאוד, על הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו הביטחונית של הגולן, על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים, על המפעל הנפלא שיצרנו בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן", אמר הנשיא, "היום המחלוקת כבר לא קיימת". הוא קרא להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* המפגש הקהילתי – לא פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.

* גמלא לא נפלה שנית - ישבתי בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי, ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני 23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות), והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו: "העם עם הגולן". אלה היום ימים הרואיים, אך זו הייתה תקופה קשה. ...ואיפה אנחנו היום. איזה אושר ואיזו גאווה.

* יפקיר, יפקיר - השבוע לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.

שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את המשפט האלמותי, שלא אפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". רבין תקף את הממשלה על שאינה משקיעה די בגולן. "לא די, לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה במעשים". והוא סיים את דבריו כך: "ולכם, המתיישבים, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק שהוא התכוון לכל מילה.

כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין עוד הספיק לבקר באורטל יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.

לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.

עצרת ה-25 הייתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים ומבוגרים רבים היו על הבמה; שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על הגולן. כל מי שחי כילד בגולן בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.

במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד גולן" בכינר, ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי גולן – הגולן בשירה ובזמר העברי". במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של חבורת הזמר "קול ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם. השבוע הצגתי שוב את הסרטון, בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר אילן.

* בבגוד באדם דרכו – בעצרת השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא היסטריית האבטחה, בחסות יגאל עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על האירוע.

אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל ההתיישבות בגולן, ואז אמר שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא מוכן לסגת מהגולן. כבר אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו המדיני. הקהל הגיב בשריקות בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון שלי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.

באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו בציטוט משירו של המשורר משה טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופנים רק אפר".

* סופי - ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני התפכחות סהרוריים שלא שמעו על כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל להם את האסימון הוא האסון הנורא בסוריה.

האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את השקפתי הפוליטית. אם בעבר האמנתי ב"שלום עם הגולן", כלומר בשלום בין ישראל לבין סוריה, בגבול הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד לתחיה.

* היובל הבא – חג היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את התלם שחרשנו, את המפעל הגדול שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה של מדינת ישראל.

חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו מלאי חדוות יצירה להמשיך וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות המאה לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו ונכדינו.

* סולידריות – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל. במסגרת המחקר, גיליתי סיפור הקשור אליי, שלא ידעתי עליו.

האירוע היה לפני 7.5 שנים. יהודה הוביל אז את נושא חוק משאל עם. השר דן מרידור הגיש ערר שעיכב את קידום החוק. יהודה התפרץ עליו והתפתח ביניהם עימות חריף.

למחרת התקשרו אליו מהעיתון "שישי בגולן" לראיין אותו על האירוע. הוא סירב. הודיע שהוא מחרים את העיתון. הסיבה לכך היא שבלחץ המועצה העיתון לא פרסם מאמר שלי, שבו הסברתי למה התפטרתי מניהול מתנ"ס הגולן. יהודה אמר שאם זה עיתון מטעם שמפעיל צנזורה, הוא מחרים אותו.

זה קרה חודשיים אחרי המקרה. שבוע לאחר שמאמר צונזר, אני חזרתי לכתוב את הטור השבועי שלי בעיתון. ויהודה, אחרי חודשיים, עוד החרים את העיתון בשל אותו מקרה, ואפילו לא סיפר לי.

* איוולת – אבו מאזן החליט לקצץ בתשלום לישראל על אספקת חשמל לרצועת עזה, מתוך מגמה לחולל משבר הומניטרי בעזה, ככלי במלחמה הפוליטית בין פת"ח לחמאס. למעשה, אבו מאזן נוהג כאסד בזעיר אנפין, במגבלות האמצעים שברשותו.

ובישראל כבר מתחילים שקרנים שונאי מדינתם להפיץ עלילת דם מרושעת, כאילו ישראל היא זו שהחליטה על צמצום החשמל. והבעיה היא, שלא מעט ישראלים תמימים ושוחרי טוב מאמינים לעלילה הזאת. ואם כך ישראלים, מה נלין על העולם?

העלילה וההסתה הם תועבה, אבל הם מצביעים על האיוולת בהחלטת הקבינט לרקוד על פי החליל של אבו מאזן. על ישראל היה להמשיך את אספקת החשמל לעזה, ולקזז את מימונה מהעברת כספי המסים לרש"פ.

* זאב זאב – ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות", פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חריף נגד הקוד האתי בנושא פוליטיקה באקדמיה אליו התלווה ראיון עם נחום ברנע. בראיון אמר הררי: "אילו הייתי מציית לקוד האתי של השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב... הספר צמח מתוך קורס שהעברתי באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי קורס לא היה ספר".

קראתי את הספר. קראתי את הקוד האתי. ואני קובע נחרצות שהררי משקר ביודעין. אין אות אחת בספר, שיש בה שמץ שמצה של בעייתיות כלשהי על פי הקוד האתי. הררי יודע זאת. המתקפה שלו ושל חבריו אינה על הקוד האתי, אלא על דֶּמוֹן שהם המציאו, שכל קשר בינו לבין הקוד האתי אפילו אינו מקרי.

הם שכחו איך נגמר סיפור "זאב זאב".

* האוניברסיטה הימנית - פרופ' גליה גולן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד הקוד האתי ובין השאר היא טענה, שבניגוד למקובל לחשוב, יש פוליטיזציה של האוניברסיטאות, אבל היא ימנית.

טענה מעניינת. נו, איך היא מוכיחה אותה?

היא סיפרה שכאשר נפתחה שנת הלימודים אחרי הקיץ של מבצע "צוק איתן", הוציאה האוניברסיטה קריאה לתרומה לסטודנטים שנקראו לשירות במסגרת המבצע ועל כך שנשיא האוניברסיטה התגאה בכך שהאוניברסיטה שלחה לחזית חבילות לחיילים.

והרי, כידוע, מלחמת "צוק איתן" הייתה "מלחמה הרסנית ומיותרת".

מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, מלחמת מגן צודקת מאין כמותה. אזרחי ישראל הותקפו בטילים, וכל ההתחננויות של הממשלה בנוסח "שקט ייענה בשקט" נענו בהגברת מטחי הטילים. רק בלית ברירה, עם הגב אל הקיר, נשלח צה"ל למבצע. לא בכדי, הקונצנזוס בעד המבצע היה מקיר אל קיר והאופוזיציה תמכה בו ללא סייג. רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני ההזוי התנגד למלחמה, או ליתר דיוק תמך בצד של התוקפן הפלשתינאי.

אבל כאן אפילו אין המדובר בתמיכה במבצע. הרי גם מי שמתנגד למבצע, אם אינו מנוול נתעב באופן קיצוני, יתמוך בסיוע לסטודנטים שיצאו בצו 8 למילואים וביכולת שלהם להשלים את החומר ולא להיפגע. אבל בעיני גליה גולן, כל מי שאינו מנוול נתעב באופן קיצוני כמוה, הוא "ימני". ולכן, יש פוליטיזציה "ימנית" באוניברסיטה.

* הדיכוטומיה הרדיקלית - "... מכאן התפתחה התפישה שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים, ובפוליטיקה צריך לבחור בין אלטרנטיבות. הנושאים הגדולים אינם נשארים בתחום של 'גם וגם' ". מתוך מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "האנטי נאורות בין היסטוריה לפוליטיקה".

וכך, במשפט אחד, ריכז שטרנהל בקליפת אגוז את כל מהותה של פוליטיקה רדיקלית. אין "גם וגם". יש "או או". דיכוטומיה. לכן כל כך פשוט לרדיקלים למיניהם. הכל אצלם שחור לבן. אין צבעים, אין גוונים. אין רצף, יש תהום – שחור / לבן, כן / לא, טוב / רע, אנחנו / הם.

לכן שטרנהל כתב ספר שבו תקף בחריפות את תנועת העבודה הציונית ההיסטורית, על כך שלא הייתה באמת סוציאליסטית, כי היא הייתה לאומית. ובכך הוא משמש תמונת הראי של אלה שבעיניהם תנועת העבודה ההיסטורית לא הייתה באמת ציונית כי היא הייתה סוציאליסטית. הרי אין "גם וגם", יש "או או".

שטרנהל הוא סוג של מטיף דתי הדובר בשם אמת מוחלטת, שמי שאינו מקבל אותה בשלמותה, מקבל את השקר המוחלט, שהוא כל מה שאינו האמת המוחלטת.

הקיצוניות הזאת מסוכנת.

* בואכם כצאתכם לשלום – ח באלול הוא חג העליה לקרקע של מושב נהלל. ביום זה, נערך טקס לכבוד בוגרי יב ערב גיוסם לצה"ל.

ההורים שרים שיר מרגש, ששורת המפתח בו היא "בואכם כצאתכם לשלום".

לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין מה אומרת השורה, מה אומר השיר, מה שרים ההורים, מה המסר של הקהילה: תפילה וציפיה לכך שכפי שאתם יוצאים, כך אנו מייחלים שתחזרו בריאים ושלמים.

כמובן שזה ייחול מן הלב והקרביים של הורים ביישוב שכל בניו התגייסו ומתגייסים לשירות המשמעותי ביותר, הקרבי ביותר, מתוך הבנה שמוטלת עליהם האחריות להגן על קיומה, שלומה וביטחונה של המדינה ועל חיי אזרחיה; ביישוב שידע כל כך הרבה שכול ומכאוב.

ויהונתן גפן, בן המושב הציני והנרגן, אומר בסדרה "עוד סיפור אחד ודי", ב"יס דוקו", שהכי נורא הוא ח באלול. שרים לנו "בואכם לשלום צאתכם לשלום" ושולחים אותנו למות. אני הבנתי שהכי טוב זה לחזור בארון, ובעדיפות שניה לחזור פצוע.

ובראיון ל"גלובס" עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ילד כותב": "בחג במושב היו נותנים לנו תנ"ך ושרים 'בואכם לשלום צאתכם לשלום', והיו שולחים אותנו למות. אני קורא לזה חג הקורבן. הנורא הוא שהמון ילדים מתו בגלל זה".

העיוות הזה, הסילוף הזה, הוא תרבות הפוסט ציונות בהתגלמותה.

איש קטן.

* יהונתן גפן – מה זה זקן נרגן? מי שהיה צעיר נרגן + כך וכך שנים.

* יחס הפוך בין כשרונו הספרותי לתבונתו הפוליטית - שמחתי על פרס "מאן בוקר" היוקרתי, שהוענק לסופר הישראלי דוד גרוסמן. אמנם טרם קראתי את "סוס אחד נכנס לבר", הספר שעליו הוא קיבל את הפרס, אולם קראתי את מרבית ספריו, ואהבתי אותם מאוד. גרוסמן הוא סופר דגול, אחד הסופרים הישראלים הטובים ביותר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

מבין ספריו אהבתי במיוחד את "עיין ערך אהבה", שהוא ספר גאוני. עוד שני ספרים מעולים שלו הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה". גם ספרי הילדים שלו נפלאים, וילדיי גדלו עליהם.

ככל שאני מעריץ את גרוסמן כסופר, כך אני שולל את עמדותיו הפוליטיות ואת פועלו הפוליטי. כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה פוליטית. לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו במלחמת השחרור אנשי הרוח שלנו לא היו אלתרמנים אלא גרוסמנים. האם המדינה הייתה קמה? ספק בידי. אלתרמן ידע שתפקידו לחזק ולרומם את רוח העם, את אמונתו בצדקת הציונות, את רוח הלחימה שלו, להשיב רוח במפרשיו. גרוסמן מפיץ ייאוש ותבוסתנות.

מסיבה זו, כאשר איש רוח כאלתרמן כתב נגד פשעי מלחמה והטיף לטוהר הנשק ולמוסר לחימה הייתה לו השפעה אדירה על הציבור ועל הלוחמים. לעומת זאת, לגרוסמן לא מקשיבים. 

* איש עסקים ממולח - קטאר היא המדינה תומכת הטרור מספר 2 בעולם (רק איראן מקדימה אותה). מדינות "הציר המתון" מאוימות על ידה ומחרימות אותה. היא מפעילה את מכונת ההסתה האיסלמיסטית, האנטי ישראלית והאנטישמית החזקה והמשפיעה בעולם - "אל ג'זירה".

ואת מדינת הרשע הזאת טראמפ מצייד במטוסי F-15. למה? כי הוא לא "מוסלמי" "איסלמיסט" "תומך האחים המוסלמים" ו"כושי", אלא איש עסקים ממולח ונערץ שיודע לסגור "דיל".

* חדלו להיות אויב - הבעיה היחידה בהסכם שאובמה חתם עם קובה, היא שהוא נחתם באיחור של עשרים שנה. קובה הייתה מעוז סובייטי בחצר האחורית של ארה"ב ובתור שכזו סיכנה את ביטחון ארה"ב. ברגע שבריה"מ והגוש הסובייטי התמוטטו, היא חדלה להוות סיכון ביטחוני כלשהו, וכל מה שנשאר הוא סנטימנט של עוינות. המשטר הפנימי בקובה לא פחות דיקטטורי מאשר משטרים שארה"ב לאורך השנים סייעה להם. ביטולו החד צדדי של ההסכם בידי טראמפ הזוי. והטענה שהסיבה לכך היא המשטר בקובה מגוחכת, כאשר מדובר במי שמספק נשק רב ומתקדם למשטרי העריצות האיסלמיסטית המושחתים בסעודיה וקטאר.

* טירוף אמריקאי – הרוגים ופצועים במסע ירי בסן-פרנציסקו. המשטרה: "המניע לא ידוע". המניע לא חשוב. העניין הוא שבשל דבקות מטורפת באיזה סעיף בחוקה, ועוצמה מופרזת של יצרני הנשק, כל זב חוטם יכול לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות שני לֶבֶּן, אר.פי.ג'י ולחמניה. הטירוף הזה גובה חיי אלפי אנשים. סתם.

* מופרך ומנופח – אהוד אולמרט הוא עבריין, האדם המושחת ביותר במערכות הציבוריות מאז קום המדינה. הוא נמצא כעת בדיוק במקום שנועד לפושעים כמותו.

עם זאת, אני מסרב להתרגש מסוגיית "המסמכים הסודיים". אולמרט כותב את זיכרונותיו. יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום זיכרונותיו של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה. ובאשר לכתיבה על סוגיות ביטחוניות – בדיוק לשם כך יש צנזורה צבאית, ובמקרה של ספרים מסוג זה יש גם ועדת שרים שצריכה לאשר את הפרסום. מה שהצנזורה אישרה – בלאו הכי אין כל בעיה בפרסומו. מה שהצנזורה לא אישרה – בלאו הכי לא יפורסם, ולכן גם כאן אין בעיה. ולכן, כל הסיפור מופרך ומנופח.

            * ביד הלשון

מאייר – אני צופה בימים אלה בהנאה מרובה בסדרת התעודה על ספרות הילדים העברית, "עוד סיפור אחד ודי" ב"יס דוקו".

מקום נכבד בסדרה מוקדש לאיור הספרים ולמאיירים, מנחום גוטמן, דרך אריה נבון, שמואל כץ ודני קרמן עד יוסי אבולעפיה וירמי פינקוס.

ולמה "מאייר" ו"איורים" ולא מצייר וציורים? הרי המאייר הוא צייר. האיור הוא ציור.

האיור אינו ציור העומד בפני עצמו, אלא הוא המחשה גרפית, לא מילולית, למסר המילולי. האיור הוא מן המילה אור. המאייר שופך אור על המלל, ממחיש אותו בציור.

נאכל חרב - משפט שאמי ז"ל נהגה לומר: "בורות אינה דגל. לא צריך לנופף בה".

ומה יותר לנופף בבורות, מאשר למרוח אותה על פני עמוד שער של מוסף שבועי.

כך עשה עיתון "הארץ", שהכותרת המעטרת את שער המוסף שלו מביכה בבורותה: "לנצח נאכל חרב בסבבה".

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

מזמור ס נכתב בזמן מלחמה – מלחמות דוד ושר צבאו יואב בארם, מואב, אדום ופלשת. ימים של ניצחונות, כיבושים והרחבת גבולות. דוד מתפלל לאלוהיו בבקשה לניצחון ומודה לו על הניצחונות.

האם מזמור כזה רלוונטי לימינו? במלחמת "צוק איתן" סערה הארץ בשל מסרים אמוניים שהכניס אל"מ עופר וינטר, מח"ט גבעתי, לפקודת היום בצאת החטיבה לקרב. "הדתה" עלינו, נזעקו עיתונאים ופוליטיקאים, ושעה שעופר נלחם עם חייליו וחרף את נפשו על הגנת חיינו, חגגו על גבו בדרישה להדחתו. אוי אוי אוי, הוא הזכיר את אלוהים, השם ישמור.

כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש החילוני. כך עשה עפר וינטר הדתי. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של אל"מ וינטר לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובכלל, דחליל ה"הדתה" הפאתטי, מפחיד בקושי את אלה שיוצרים אותו. 

* 929