הבלוג של אורי הייטנר

* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האבא, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלמית שנהוגים בה חוקי השריעא, ההלכה האיסלמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים). סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אויבת מרה של ישראל.

סעודיה היא היום אויבתה של האויבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האויב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט יתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

* חטאו הכבד של ריבלין - התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

* מה נלין על אבו מאזן? - ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

* חברים טובים - חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

* חסינות ל"שוברים שתיקה" -  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי - השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי!/ גם את ערבייה./ הכי ערבייה שיש./ רק שברחת מזה כמו מאש".

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

* נאום מבריחת השב"חים - מבריחת השב"חים הסדרתית אילנה המרמרן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

* המלצת השף - המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש - פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

* משהו בלבבה - אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון הייתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

* איכות תרבותית - ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה, במסיבת הסיום של מחזור נה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים יב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

            * ביד הלשון

גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד". 

* נעבור גם את זה – ב-1.3.80 גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את ישראל על הבניה ב"שטחים הכבושים" (החלטה 465). החלטה דומה להחלטה שהתקבלה בליל שבת. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, תמכה בהצעה (ולא נמנעה, כפי שעשתה הפעם).

ב-30.7.80 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. ארה"ב, תחת ממשל קרטר, נמנעה.

ב-21.6.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על תקיפת הכור הגרעיני של עיראק. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

ב-17.12.81 גינתה מועצת הביטחון את ישראל על חוק הגולן. ארה"ב, תחת ממשל רייגן, תמכה בהצעה.

בתוך פחות משנתיים, ארבעה גינויים לישראל במועצת הביטחון, שבהם ארה"ב נמנעה מלהטיל וטו ושלוש פעמים אף תמכה בהצעה האנטי ישראלית. בשניים מהמקרים הנשיא שהחליט על כך היה רונלד רייגן, שנחשב לאחד הנשיאים הידידותיים לישראל.

מה קרה? חלפו 35 שנים. ישראל חזקה יותר, מכל הבחינות. מעמדה הבינלאומי איתן הרבה יותר מכפי שהיה באותם ימים. מצבה הכלכלי טוב לאין ערוך.

יחסי ישראל ארה"ב ידעו משברים, אך נותרו אמיצים והברית בין המדינות התהדקה.

איני מזכיר זאת כדי להמעיט מחומרת הגינוי במועצת הביטחון. ההחלטה האנטי ישראלית היא בהחלט מכה למדינת ישראל.

אולם אין זה סוף העולם, וכדאי להתייחס לדברים בפרופורציות.

ישראל לא תוכל לנהוג על פי החלטה, כי היא מנוגדת לאינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלה. יתכן שעליה לנהוג זהירות, להימנע מפעולות והחלטות קיצוניות שעלולות להיחשב כפרובוקציות, אך ודאי שהיא לא תוכל להפסיק את הבניה ביהודה ושומרון, בוודאי שלא בגושי היישובים, לא כל שכן בירושלים.

על ישראל לעגן עם הממשל האמריקאי החדש את מחויבותו לווטו על הצעות החלטה אנטי ישראליות במועצת הביטחון. על ישראל לנסות לגבש הסכמות עם ממשלת בריטניה הידידותית בראשות מיי, על הצטרפות לווטו האמריקאי, ואפילו לנסות להשפיע על רוסיה לא להצביע באופן אוטומטי בעד כל הצעה אנטי ישראלית (אף שהסיכוי לכך אינו גדול).

... נעבור גם את זה.

* אנחנו לא נפסיק – "ואם באו"ם / אומרים תיסוג וגם 'תחזיר' / אנחנו לא אנחנו לא נפסיק לשיר", כתב בשנות השבעים חתן פרס ישראל לזמר עברי חיים חפר. באותה תקופה, נשיאי ארה"ב היו הרפובליקאים ניקסון ופורד, שנחשבים עד היום לידידותיים מאוד לישראל, שביססו את הברית בין המדינות, ששלחו את הרכבת האווירית לישראל במלחמת יום הכיפורים ועוד. אולם עמדתם בנושא גבולותיה של ישראל, הייתה כשל כל הממשלים מלבד זה של בוש הבן – נסיגה ישראלית מלאה, עם תיקוני גבול זעירים. ובהצבעות במועצת הביטחון בנושא הזה הם לא הטילו וטו, וישראל גונתה פעמים רבות. כך היה גם בממשלי קרטר, רייגן, בוש האב וקלינטון. הווטו האוטומטי במועצת הביטחון היה רק בימי בוש הבן ואובמה (עד הצבעתו הבוגדנית בליל שבת).

ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון כואבת, אבל היא דקלרטיבית בלבד (כלומר לא תחת סעיף 7, המאפשר נקיטת צעדים אופרטיביים). אילו היו בה צעדים מעשיים נגד ישראל, ארה"ב ואולי גם בריטניה היו מצביעות נגד.

מה תהיינה ההשלכות של ההחלטה?

א. כמובן שישראל לא תוכל לפעול על פיה. היא שוללת את כל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, כולל גושי ההתיישבות, כולל בקעת הירדן, כולל כל השכונות במזרח ירושלים. אנחנו לא נפסיק לשיר ולא נפסיק ליישב את הארץ ואת בירת מדינת ישראל (גם אם אנו חלוקים בתוכנו באשר למפת ההתיישבות).

ב. היא לא תפגע ביחסים בין ישראל לבין ארה"ב, כיוון שבעוד פחות מחודש מתחלף הממשל בארה"ב. אולי היא תפגע ביחסים בין ארה"ב לאו"ם, וזה לא אסון כל כך גדול.

ג. היא תפגע בתהליך השלום. במשך שנים הרש"פ מסרבת לחדש את תהליך השלום (וכך היה גם לאחר שישראל הקפיאה את ההתנחלויות, בראשית כהונתו של נתניהו). בהחלטת מועצת הביטחון קיבלו הפלשתינאים פרס על סרבנותם – הבנה שהם יכולים להשיג הישגים בלי לשאת ולתת עם ישראל, באמצעים כוחניים חד צדדיים. כל שוחר שלום צריך להבין זאת. אותם יריב אופנהיימרים שחוגגים את ההחלטה, חוגגים על פגיעה בתהליך השלום. אופנהיימר מדקלם סיסמאות על שלום "עכשיו" וחוגג צעד שמרחיק מאוד את השלום.

* דרושה הסכמה לאומית – ישראל אינה יכולה לקבל את ההחלטה הקיצונית של מועצת הביטחון, אך כדי לעמוד בלחצים הבינלאומיים, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה ובאחדות לאומית. הסכמה רחבה אינה יכולה להיות על תכנית של נסיגה מלאה (בנוסח מתווי ברק, אולמרט וקלינטון, תכניות ז'נבה למיניהן וכו'), אך גם לא על תכנית של א"י השלמה והתיישבות בלתי מבוקרת. הסכמה לאומית רחבה יכולה להיות על תכנית שתבטיח את היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה, עם רוב יהודי מובטח לדורות, עם גבולות בני הגנה, ועם מימוש זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ככל שהדבר אינו פוגע בצביונה היהודי של המדינה.

למרבה הצער, במקום פעולה אקטיבית לגיבוש הסכמה לאומית רחבה, אנו חוזים בשנים האחרונות בהקצנה של השיח הציבורי הישראלי, הגברה של השנאה הן מצד ה"שמאל", הן מצד ה"ימין" ובמידה רבה מצד ראש הממשלה, החש שהוא נבנה מן ההקצנה והקיטוב.

* בקור רוח - מסע העונשין של נתניהו כלפי המדינות שהצביעו נגדנו במועצת הביטחון מזיק. הלקח צריך להיות חיזוק יחסי ישראל עם מדינות העולם ולא החלשתן, הגם שלא תמיד אנו רואים את הרווח בשעת מבחן. אם ניתן, אולי, להבין צעדים נגד המדינות שהציעו את ההצעה – סנגל וניו-זילנד, בוודאי שאין טעם בצעדים כאלה כלפי מי שהצביעו בעדה, כמו ביטול ביקורו בישראל של ראש ממשלת אוקראינה. האם נתניהו היה מבטל גם ביקורים של ראש ממשלת בריטניה או נשיא רוסיה, שגם מדינותיהם הצביעו נגדנו?

מיום הקמת המדינה, מדיניות החוץ של ישראל חתרה ליחסים טובים ככל האפשר עם כל מדינות העולם, גם אם אנו חלוקים מדינית, וראוי להמשיך לנהוג כך. אין כל טעם בצעדים שיבודדו אותנו.

ברוגז אינו מדיניות, ובכלל, הכעס אינו יועץ טוב. וככל שהמצב יותר חם, כך מצופה ממנהיג לנהוג ביתר קור רוח.

דומה שהצעדים הללו נועדו למטרות פנים, יותר מאשר למטרות חוץ.

* אופוזיציה אחראית – יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד ראוי לשבח על פעולתו נגד החלטת מועצת הביטחון, הן בהתבטאויותיו נגדה והן בניסיונות להשפיע על ממשל אובמה להטיל עליה וטו. כך נוהגת אופוזיציה אחראית, פטריוטית; אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה.

* נקודת האור – נקודת האור בפרשת החלטת מועה"ב, היא התנהגותה של מצרים, שמשכה את הצעתה בנושא. בכך, נהגה מצרים לראשונה כמו מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל, בניגוד לדרכו של מובארק, שלאורך כל שנות נשיאותו הוביל כל מהלך אנטי ישראל באו"ם (ובראשו ועידת דרבן האנטישמית).

* הומופוביה בדבוקת שוקן – אחד הביטויים האהודים בלקסיקון המתלהם של הטוקבקיסטים הימננים הוא "קוקסינל", כלומר – הנ"ל, למשל הרמטכ"ל, לא יצא מספיק גבר גבר. רכרוכי.

אבל ב"שמאל"? לא יעלה על הדעת. הם הרי נאורים, ולבטח לא יתלהמו בהומופוביה פרימיטיבית כזאת. נכון?

אז זהו, שלא. כך צייץ ראש מערכת החדשות של "הארץ" אורי מרק: "א-סיסי יצא סיסי". וכל כך למה? כיוון שנשיא מצרים דחה, אולי משך, הצעה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. אורי מרק ושכמותו לא אוהבים כך את הערבים. הם אוהבים אותם קשוחים ולוחמניים נגד ישראל. איפה נאצר כשצריך אותו?

* זה לא מספק אותם – במשך שמונה שנות כהונתו של אובמה, תקפה אותו דבוקת שוקן, על רפיסותו כלפי ישראל, על כך שאינו מנסה לכפות עליה את הקו השוקניסטי. ציפיתי שהיום, לאחר הימנעותו של אובמה מהטלת וטו על ההחלטה האנטי ישראלית במועצת הביטחון, הוא יזכה לרה-ביליטציה מאוחרת מהדבוקה. טעיתי. "עכשיו נזכרכם?", מכתיר עורך "הארץ" אלוף בן את מאמרו, ומגדיר את ההצבעה "מחווה ריקה מתוכן". הוא פוסק שאין בצעד המאוחר הזה כדי להצדיק את פרס הנובל לשלום שקיבל אובמה, וקובע: "עם סיום כהונתו ראוי אובמה לחברות של כבוד במועצת יש"ע ובמרכז הליכוד". וכל זאת למה? כיוון ש"שמונה שנות נשיאותו בוזבזו בדיבורים ריקים בשעה שממשלת הימין הישראלית האיצה את ההתנחלות". אובמה לא סיפק את הסחורה, שנוסחה בידי גדעון לוי בראשית כהונתו, במאמר תחת הכותרת: "אנא, בכוח".

* נחלצים לעזרת גטאס - הרשימה המשותפת במבוכה בעקבות החקירה נגד ח"כ גטאס. הם אומרים שהמעשים המיוחסים לו חמורים, אך קוראים לא לחרוץ דין, ומגנים את ה"רדיפה". בדבוקת שוקן ההתאוששות מהירה יותר. עמירה הס כבר נחלצה לעזרת גטאס. היא פרסמה פשקוויל תחת הכותרת "הצילו, פלאפונים". המאמר מבטא אהדה רבה למעשה המיוחס לגטאס.

אצלה אין מחבלים כלואים, אלא "אסירים פוליטיים", כאילו מדובר במתנגדי המשטר במדינה טוטליטרית שהוכנסו לכלא בידי הדיקטטור. מאותם "אסירים פוליטיים" נמנעות זכויות האזרח הבסיסיות. "דיכוי, השפלה ואפליה מנימוקי ביטחון". הברחת הטלפונים ל"אסירים הפוליטיים" היא בסך הכל מעשה אנושי של פתיחת צוהר לחופש בעבורם. "זה קשקוש שהניידים שבידי כלואים פלסטינים מהווים סכנה ביטחונית המונית. קשקוש שנועד להגביר את ההסתה הלאומנית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל, באמצעות ניפוח חומרת החשדות נגד חבר הכנסת באסל גטאס".

אין שרץ ונבלה שהם לא יכשירו. מעניין אך הם יצדיקו את פשע השנאה האנטישמי באומן. כנראה שהוא בגלל אקיבוש.

* אתגר מקצועי - מי יעביר טלפון סלולרי לח"כ העצור גטאס?

* ההבדל היחיד - בערוץ 2 הוקרן סרט התעודה של יואב לימור "נעלמים", שעוסק בבעיית ההתבוללות והתמעטות העם היהודי. לא ראיתי את הסרט, אך הבעיה היא באמת בעיה מדאיגה, שצריכה להדאיג כל יהודי וציוני. בעיה זו היא עדות לחוסר התוחלת של העתיד היהודי בגולה, ועובדה זו מחזקת את אמונתי היוקדת בצדקת הציונות, ובכך שעתידו של העם היהודי הוא אך ורק בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית ריבונית.

רוגל אלפר, בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה", לא בחן את הסרט על פי איכותו, אלא שלל אותו בשל מהותו. בעיניו אין בעיה, להיפך. מה הבעיה בהתבוללות? מי שיש לו בעיה עם התבוללות הוא בסך הכל נאצי קטן.

"לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר. היטלר כמעט רצח את הסבתא רק בשל יהדותה, ולימור פוסל את הכלה רק בשל נוצריותה. ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, אולי הגרוע שידע העולם, והטביע יבשת שלמה בדם, ואילו לימור בסך הכל עיתונאי מתקרנף, משעמם ונטול כישרון. אבל גזענות היא גזענות. לפני שהיטלר השמיד יהודים הוא גם לא רצה שארים יתחתנו איתם. הוא סבר שהם מזהמים את התרבות הארית הנעלה. מה בדיוק 'הבעיה' של לימור עם יהודים שמתחתנים עם נוצרים?"

ומה ההבדל בין אלפר והיטלר? ההבדל היחיד הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, ואילו אלפר בסך הכל סתם אנטישמי קטן, מעורער בנפשו ונטול כישרון, המקבל במה מכובדת משוקן.

* אוהב אותם לאומנים - אותו רוגל אלפר, האוטואנטישמי שבז לכל שמץ של רגש לאומי, כאשר מדובר ביהודים – הוא תומך נלהב בלאומנות הערבית הקיצונית והרצחנית ביותר. הוא תומך ללא סייג בפיגועי טרור ואף כתב פעם מכתב גלוי למחבל שידקור אותו למוות, הביע תמיכה במעשהו, תמיהה על כך שכל כך התמהמה והתנצל על אקיבוש. אותו רוגל אלפר בז לערבים שאינם לאומנים. כך, למשל, הוא כתב על לוסי אהריש, ערביה ישראלית גאה – גאה הן בערביותה והן בישראליותה, בהתפרצות של בוז על כך שאינה לאומנית אנטי ישראלית. "היא נחשבת למשת"פית הבזויה של המשטר היהודי. אהריש היא באמת ערבייה טובה".

* הזכות לחיים - בעמוד הראשון של גיליון השבת של "הארץ" מופיעה מודעה גדולה של הארגון "מחסום ווטש". על הלוגו של הארגון מופיעה הסיסמה: "לא למחסומים". הסיסמה הזאת ממחישה את הפרברסיה של הזניית המושג הקדוש והטהור – זכויות האדם, בידי הארגונים המתהדרים בו.

מה פירוש "לא למחסומים"? זו התייחסות למחסומים כאל ישות עצמאית, מנותקת מהקשר. לכאורה, מדובר בהתעמרות ישראלית בפלשתינאים. סתם, ככה, אנו מציבים מחסומים, כדי להציק, לטרטר, להשפיל. נכון?

 אולם המחסומים הם אמצעי הגנתי, להגנה על אזרחי ישראל מפני הטרור. כמה מחבלים נעצרו במחסומים בדרכם לפיגועים? כמה חיי אדם ניצלו הודות לכך? זה שטויות, בעיניהם. הזכות לחיים, להגנה וביטחון, אינה משמעותית בעיניהם. אינה משמעותית - עד כדי התעלמות מוחלטת.

כמו המחסומים, כך אנו קוראים מפי מקצועני הזניית זכויות האדם השתלחויות על המעצרים. לכאורה, מדובר בקלגסים שסתם כך פורצים באישון לילה לבתי פלשתינאים ושולפים ממיטותיהם פלשתינאים לקול צעקותיהם המבועתות מאימה של ילדיהם / אימותיהם.

והנה, השבוע נחשפה בשכם התארגנות חמאס שנועדה לבצע סדרה של פיגועי התאבדות המוניים בחיפה. אילו, חלילה הפיגועים היו מבוצעים – עשרות אזרחים וילדים היו מאבדים את חייהם. אלמלא המעצרים הם היו יוצאים לדרך, ובלי מחסומים ו"החומה" הם לבטח היו מצליחים לממש את מזימתם. אבל אנו, אקיבוש המרושע, פגענו בזכויות האדם של המחבלים – בזכותם לרצוח בנו. אנחנו מפלצות.

* אין לנו בנים למלחמות מיותרות – בשבועות האחרונים החלו להישמע קולות הקוראים לישראל להתערב כדי לשים קץ לטבח בסוריה. אני מציע למחרחרי המלחמה להרגיע. ישראל אינה מעצמת על, ואין זה מתפקידה להתערב בנעשה במקומות אחרים. ישראל היא מדינה המצויה מיום הקמתה במלחמה על קיומה, והגנת מדינת ישראל היא תפקידו היחיד של צה"ל. המלחמה בסוריה היא טבח הדדי, בין שני צדדים של רוע אפל. אין כל עדיפות לצד של אסד, איראן וחיזבאללה על הצד של דאעש, אל קאעידה וג'בהת אל נוסרה או להיפך. זו מלחמת בני חושך בבני חושך, והשנאה לישראל משותפת לשני הצדדים באותה מידה.

גם כאשר היה מדובר בהיחלצות למען ידידינו, בלבנון, שקענו בבוץ הלבנוני במלחמה מיותרת, לא לנו. השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז, כמשחררים, היו למרים ולמסוכנים  שבאויבינו. השתגענו לשלוח את בנינו להיהרג למען אחד משני הצדדים האפלים הנלחמים בסוריה?

על ישראל להשמיע קולה אל מצפון העולם ולקרוא למעצמות ולאו"ם לפעול להפסקת טבח האזרחים הנורא. על ישראל להמשיך בסיוע ההומניטרי שהיא מגישה בצנעה לסורים, שכבר אלפים רבים מהם טופלו בבתי החולים בצפון. אך בשום אופן לא להיגרר להרפתקנות. אין לנו בנים למלחמות מיותרות!

* חוסר אחריות – פרופ' משה נגבי, הפרשן לענייני משפט של "קול ישראל", התראיין בנושא שחרורו המוקדם של האנס הסדרתי משה קצב. הוא תקף בחריפות את ההחלטה, וזו כמובן עמדה לגיטימית. אולם הוא אמר דבר אחד חמור: "איזו סיבה תהיה עכשיו לקורבנות להתלונן במשטרה, אחרי מה שקרה?" (ציטוט חופשי מהזיכרון). זהבה גלאון שהתראיינה בגל"צ אמרה דברים דומים. האמירה הזאת אינה רק חסרת שחר, אלא בעיקר חסרת אחריות, בפרט כשהיא באה מצד מנהיגי ציבור.

האמת היא הפוכה. בזכות התלונות שלהן, מי שהיה באותם ימים נשיא המדינה, אחד האנשים החזקים והכוחניים שהיו בישראל, חמוש בסוללת פרקליטים, יח"צנים ומקורבים – נכנס לכלא וישב חמש שנים מאחורי סורג ובריח, נשם 24 שעות ביממה את ריח הליזול. וגם כעבור 5 שנים הוא עדין לא אדם חופשי – בשנתיים הקרובות הוא אמנם לא בכלא, אך ההגבלות עליו חמורות. במקום לפרגן למתלוננות על הצלחתן הכבירה, ולהציג לקורבנות אחרים את ההצלחה כמופת המעודד תלונה במשטרה – זה מה שיש להם לומר? בכך הם גורמים נזק כבד למאבק נגד הטרדות מיניות.

* מתוך ההכחשה – מיד כששמעתי את הידיעה על הדברים שאמר נתניהו לתושבי עמונה, על סיפור ההומלסיות שלו, העליתי פוסט תגובה בפייסבוק. כאשר שמעתי שנתניהו מכחיש, הסרתי את הפוסט. כעת, אחרי ששמעתי את כל הראיונות עם המשתתפים בשיחה, שעשו שמיניות באוויר כדי להכחיש, ולהסביר ש"... תראו... זה לא בדיוק ככה... הוא לא אמר בדיוק מה שכתוב בעיתון... הוצא מהקשרו..." וכו'. ברור לי. הוא אמר את הדברים. להלן נוסח הפוסט:

* אינטליגנציה רגשית – האמפתיה והרגישות שהפגין נתניהו בפגישתו עם אנשי עמונה, וסיפורו על גירושו מבית ראש הממשלה, היא ברמת הרגישות של "אם אין לחם, תאכלו עוגות" ומתאימה לרמת האגוצנטריות של "המדינה זה אני".

* התייראי מן הצבועין - שתי "יצירות אמנות" הביאו את יוצריהן לחדרי החקירות בשבועיים האחרונים. סטודנטית מ"בצלאל" נחקרה על כרזה שעיצבה, ובה תמונה של ראש הממשלה לצד חבל תליה. חיים ברוש, פעיל הר הבית מתקוע, נעצר עקב פרסום סטטוס בפייסבוק שבו נראה חזיר על הר הבית ואמירה שהממשלה מאפשרת לחזירים לשלוט על הר הבית.

קשה לבחור אילו משתי ה"יצירות" הנתעבות מעוררת יותר חלחלה וסלידה. בשני המקרים מדובר ביצירה אלימה וקיצונית להחריד.

אולם חקירת הסטודנטית זעזעה את אמות הספים, עוררה הפגנות, שביתות ומחאות בשם "חופש הביטוי" וב"7 ימים" של השבת מרוח ראיון ענק עם נשיא "בצלאל" המציג את חקירת הסטודנטית ככזאת שהופכת את ישראל לדמוית רוסיה וטורקיה, ואילו חקירתו של ברוש בקושי הוזכרה בתקשורת, ללא כל מחאה מצד אבירי חופש הביטוי.

אמר אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין".

* האיחוד המאוחד – ג'קי לוי פרסם ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", מאמר שבו יצא נגד מגמת ההתפצלויות וההתפלגויות, המאפיין את החברה הישראלית, אך לא רק אותה – זו תופעה כלל אנושית ותיקה, והיא נובעת מנטיה להקצנה וטהרנות. העילה למאמר היא הקריאה של קבוצת טהרנים חילונים להקים זרם חינוך חילוני, שיהיה חף משמץ של זיקה למסורת.

בין הדוגמאות שנתן ג'קי לוי, הוא הביא את ההיסטוריה של הפילוגים בתנועה הקיבוצית. "התנועה הקיבוצית... הפליאה להתפצל. היא התפצלה בלי להפסיק לרגע את הקריאה לפועלי כל העולם להתאחד, וכידוע, ברוב המקרים שני החלקים שנחתכו מתוך אותה אמבה קראו לעצמם 'אמבה איחוד' ו'אמבה מאוחד'. אין גאונות מילולית וירטואוזית יותר מהרטוריקה של המתפצלים בשם האחדות. אין להם גם מתחרים בנוגע לחוסר מודעות עצמית".

מהותית, התיאור של ג'קי לוי את תולדות הפילוגים בתנועה הקיבוצית נכון. אולם הוא טועה בסוגיית הטרמינולוגיה. הוא לא הראשון שמתאר מצג על פיו כביכול הייתה "התנועה הקיבוצית", וכאשר היה הפילוג, פלג אחד קרא לעצמו "מאוחד" (הקיבוץ המאוחד) ופלג שני "איחוד" (איחוד הקבוצות והקיבוצים). התיאור הזה חוטא לאמת. האמת היא שהשמות "מאוחד" ו"איחוד" באמת ביטאו איחוד.

תנועת הקיבוץ המאוחד, שנוסדה ב-1927, הוא השם של איגוד הקיבוצים לתנועה אחת גדולה שתגשים את תפיסתה באמצעות הקמת קיבוצים גדולים שיקבלו את מרותה. כלומר, השם "מאוחד" בישר מסר של איחוד. בפילוג (1951), פרשו קיבוצים רבים מן התנועה, אך היא המשיכה לשמור על שמה ההיסטורי. הקיבוצים שפרשו, התאחדו עם חבר הקבוצות. התנועה המשותפת, אכן - פרי של איחוד, נקראה איחוד הקבוצות והקיבוצים.

* 105 מילים - בשבוע שעבר דיווחתי באכזבה על כך שבמוספי הספרות של עיתוני השבת, לא נכתבה מילה על מותו של הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות. אולם ל"ידיעות אחרונות" הייתה סיבה מקלה. המוסף הספרותי מופיע במגזין "7 לילות", ואולי הם לא הספיקו להתייחס לפטירתו של ברטוב, ביום שלישי.

חלף שבוע. במוסף של השבוע ברטוב דווקא מוזכר. אולם בידיעה קטנה בת 105 מילים, במקבץ של מבזקי חדשות בענייני ספרות, ללא כל כותרת, כמובן ללא תמונה, בעמוד השישי והאחרון של המוסף הספרותי. לשם השוואה – ההערה הזאת היא בת 89 מילים.

* תיקון – במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" הופיע מאמר של אהוד בן עזר על חנוך ברטוב, עם תמונה של המנוח.

* יוק – גם בגיליון השני של המדור הספרותי של "ישראל היום", לאחר פטירתו של חנוך ברטוב, הוא לא הוזכר ולו במילה.

* ביוגרפיות של אמנים – במאמר ביקורת על האוטוביוגרפיה של עודד קוטלר ב"הארץ ספרים", כתבה איילת נגב: "טוב שלא חיכה לביוגרף, כי ביוגרפיות במקומותינו כותבים בעיקר על פוליטיקאים וגנרלים". אין לכך שחר. רק בשנים האחרונות התפרסמו ביוגרפיות של אמנים ואנשי תרבות רבים, ובהם ביאליק, ברנר, עגנון, אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, פניה ברגשטיין, דוד זהבי, אריק איינשטיין, ניסים אלוני, ס. יזהר, אהרון מגד ואחרים. רק בחודש שעבר התפרסמו ביוגרפיות של מאיר אריאל ושל דליה רביקוביץ', ובקרוב מאוד עומדת לצאת ביוגרפיה של נעמי שמר. ובכל מקרה, אוטוביוגרפיה אינה תחליף לביוגרפיה. אוטוביוגרפיה היא ספר זיכרונות אישי וביוגרפיה היא פרי של מחקר, המבוסס על תיעוד, ראיונות וכד', שאמורה הן לדייק הרבה יותר והן לראות את מושאה בפרספקטיבה רחבה, ביקורתית ועד כמה שאפשר – אובייקטיבית.

* The Voice – אני מעדיף את הפאתטיות של מירי מסיקה על המיזנטרופיות של אביב גפן.

* מותר לכתוב "הזוי"? - נניח שמישהו ימציא כינוי גנאי מכוער לתושבי הגולן. נניח: גג'גג'ים. ונניח שאני אכתוב בפייסבוק פוסט חריף ביותר שבו אגנה את המילה ואת השימוש בה. ונניח שלאחר זמן, פייסבוק יחליטו שהמילה הזאת אינה פוליטיקלי קורקט. הם עלולים לחסום אותי רטרואקטיבית, כיוון שהשתמשתי במילה הזאת, בלי כל קשר להקשר. נשמע הזוי? זה מה שקרא השבוע לזיו תדהר, אושיית פייסבוק איכותית והומו מוצהר וגאה, שהורחק לשבוע מפייסבוק, כיוון שלפני שנתיים כתב בהפוך על הפוך את המילה ההומופובית... לא, איני רוצה שיחסמו אותי [את צרור ההערות אני מעלה גם בפייסבוק].

"הזוי", עוד מותר לכתוב?

* לפני שהמציאו את השיימינג - בשתי שיחות שהיו לי ביום חמישי עם שני אנשים שונים, ללא כל קשר ביניהם, נגענו – בן שיחי ואני, במשמעות האדירה של תנועת הנוער לחיינו, לעיצובנו, לבניית אישיותנו, למנהיגותנו, לחותם העמוק שהיא הטביעה בנו ולהשפעה של אותה תקופה עלינו, עד היום. מעניין, שמעולם לא יצא לי לדבר כך על לימודיי הפורמליים בבית הספר.

היום בו נערכו השיחות, היה יום המורה. קראתי כתבה מזעזעת על מורה וסייעת שהשפילו וביזו ילד בכיתה א' בכיתה לחינוך מיוחד. הכתבה הזאת הציפה בי זיכרון ישן ולא מלבב, מכיתה ג', שאף פעם לא סיפרתי עליו.

מחנכת הכיתה חזרה לבית הספר, לאחר מחלה "אנושה" – יום יומיים של הצטננות בביתה. ה"בוקר טוב" שלה היה: "שמעתי שכאשר לא הייתי כאן, הכיתה יצאה בצעקות ומחולות: 'ה-מורה חו-לה, ה-מורה חו-לה'. ובראש החוגגים היה אורי. אורי, אני יודעת שגם אמא שלך הייתה חולה השבוע. היה נעים לך אם הייתי יוצאת בריקוד (ואז אחזה במטפחת בידה האחת וסובבה אותה מעל ראשה, ידה השניה מאחורי גבה ויצאה בצעדי מחול) 'אמא של אורי חול-הה! אמא של אורי חולה!' זה היה נעים לך?!" שאגה לעברי.

קפאתי במקומי המום, מושפל ומבויש. לא יכולתי להוציא הגה מפי והתאפקתי לא לבכות. מה שאני זוכר היטב, הוא שהיטבתי בשידור חי לנתח ולנסח בצורה בוגרת מאוד את הסיטואציה ואת חומרתה. הבנתי בדיוק מה קרה כאן. מורה מבוגרת, מחנכת הכיתה, האישה החזקה שאמורה להעניק לנו ביטחון, משפילה ומביישת ילד בן 9, ומשתמשת בטריק הכי מכוער והכי פוגעני, והוא לפגוע בו דרך הוריו. וכל זאת למה? בשל שמחה טבעית על כך שזכינו בשיעורים חופשיים, וכמובן לא שמחה לאידה על מחלתה "האנושה". אז עוד לא המציאו את המילה "שיימינג".

לא סיפרתי על כך להוריי. לא הלכתי לדבר עם המנהל (שחשדתי בו שהוא הלשין באוזניה) ולא דיברתי על כך עם חבריי. את המורה הזאת, שעד אז די חיבבתי (וגם היא אותי, גם לאחר אותו מקרה, למרות היותי ילד שובב) – מאותו רגע שנאתי בכל לבי.

... העובדה שהזיכרון הזה מציף אותי היום, בחלוף 45 שנה, מדברת בעד עצמה.

* ביד הלשון

פוסט אמת – מונח שנבחר על ידי מילון אוקספורד כ"מונח השנה" ל-2016, מתאר שיח פוליטי העוקף את העובדות וההתמודדות עמן, ומבוסס על שקרים וחצאי אמתות. קמפיין הבחירות של טראמפ מוגדר כהתגלמות התופעה, כיוון שהיה מבוסס על שקרים וספינים. האמת היא שהמונח הפופולרי חדש, אך התופעה אינה חדשה – זאת מהותו של הרלטיביזם הפוסט מודרני, שבו "נראטיבים" החליפו את חיפוש האמת, ויצרו שוויון תודעתי בין סיפור שכולו שקר לבין העובדות. ע"ע "נכבה".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ברכותיי החמות למיקי, על האחריות שלקח בתחום כלי התקשורת הקהילתיים שלנו. מיקי היה לסוג של מולטימדיה – תכנית ברדיו הגליל העליון, כתיבה ב"שישי בגולן" ובעיתון הקריית שמונאי "שישי בשמונה" ועכשיו – המידף, אתר האינטרנט ודף הפייסבוק האורטליים. אני מאחל למיקי הצלחה.

ולצד איחולי ההצלחה, כצידה לדרך, להלן הערות אחדות על התקשורת האורטלית.

****

כלי התקשורת החשוב והמרכזי של אורטל הוא המידף, ולמיטב הכרתי אף מדיה אינה יכולה להוות לו תחליף.

ההישג הגדול ביותר של המידף הוא התמדתו – למעלה מ-31 שנים, שבוע אחר שבוע אחר שבוע. מעט קיבוצים יכולים להתהדר בכזו התמדה – הן באורך התקופה ובעיקר בתדירות.

אולם הבעיה המרכזית של המידף היא הפאסיביות. המידף הוא אוסף של החומר הנמסר לו מידי שבוע. עצם העובדה שמידי שבוע מגיע אליו חומר, מבטאת את חיותו, חשיבותו וה"רייטינג" הגבוה שלו. אולם עלון חייב להיות אקטיבי; חייב להתבסס על יוזמה. כדי שהמידף יהיה עלון חי, יש בו צורך בכתבות, ראיונות, משאלים טלפוניים, פינות, רבי שיח סביב נושא מסוים. כל זה חסר מאוד. גם המידע חסר. יש תחומים, בעיקר המשקי, שבהם הציבור מקבל תת מידע. זו אחריותם של בעלי התפקידים, אך גם של מערכת המידף – לפנות, לדרוש, לנג'ס ולהציק לכל בעלי התפקידים, כדי שישתפו את הציבור במידע. אם יש המתקשים להתבטא בכתב - אדרבא, אפשר לדובב אותם ולמסור את דבריהם. המידף הוא הבמה הציבורית הרשמית של אורטל, ומן הראוי שבו ימסר המידע לציבור, ולא בדרכים אחרות (כמו הודעתה של ריפי על סיום תפקידה במכתב בתאי דואר).

אני מקווה שהצטרפותו של מיקי לתדהר והכפלת המערכת, תחולל את השינוי הרצוי הזה.

****

סוגיה נוספת היא תפוצת המידף. המעבר מגיליון מודפס המופץ בדואר להפצה בדוא"ל, נובעת מממטרות ראויות – הגנה על הסביבה וחיסכון בהוצאות. ואף שאני מקפיד מאוד על נושאי איכות הסביבה ומקפיד באחריות על הוצאות ציבוריות, אני חושב שבמקרה הזה נעשתה טעות, כיוון שאיכות הקריאה במידף נפגעה. קריאה מצג המחשב, ויש על כך מחקרים רבים, הרבה פחות איכותית מקריאה מדף מודפס.

המידף המודפס היה מדורת השבט. בארוחת הצהרים של יום ו', ישבו החברים ובני הנוער עם המידפים ביד וקראו אותם – הייתה זו מסורת קהילתית יפה.

כאשר המידף מודפס – הוא נמצא בבית וכל בני הבית נוטלים אותו וקוראים בו, גם הילדים והנוער. היום המידף מופץ במייל רק למבוגרים. הילדים לא יכנסו לקרוא במייל של ההורים. והרי המטרה שלנו היא לקרב את הילדים והנוער לקיבוץ. אז למה אנו מערימים מכשולים דווקא על חשבון הכלי החשוב הזה?

הייתה תקופה שהמידף הופץ גם בקבוצת הפייסבוק הקהילתית. כך, לפחות, הוא היה נגיש לילדים ולנוער. ופתאום, הפסיקו להפיץ אותו בקבוצה. הסיבה היא שיש בקבוצה, אויה, מספר חברים שאינם חיים באורטל. בעיקר אנשים שחיו כאן בעבר ובנים שאינם חיים היום באורטל. ואוי ואבוי אם הם יקראו את המידף.

בפחד הזה מפני מרגלים סובייטים שיחשפו את סודות הגרעין של אורטל, יש יותר מקורטוב של פרנויה. והנה בעקבות הלחץ של מספר חברים בנדון, הוחזר המידף לפייסבוק... אחרי שהקבוצה טוהרה ממסתננים וגורמים עוינים...

גישת ההפצה צריכה להיות ניסיון להגיע באופן אקטיבי לקוראים. אני מציע לחזור למידף המודפס, ורק מי שיבקש לקבל בדוא"ל בלבד, לא יקבל את המהדורה המודפסת. אולם אם מעבירים את המידף במייל, יש להקפיד לשלוח אותו אישית לכולם – גם לילדים ולנוער, לחיילים, לצעירים וכו'.

****

ובאשר לאתר – דומני שיש הסכמה רחבה באורטל שהאתר אינו מוצלח, הן בצורתו והן בתוכנו. אני מקווה שמיקי יחולל שינוי באיכותו.

אולם הבעיה המרכזית של האתר אינה הצורה והתוכן, כי אם הנגישות. כניסה לאתר הזה והתמצאות בו היא משימה המוציאה את כל החשק להיכנס אליו. ואכן, מרבית החברים נמנעים מראש מהכניסה למסלול המכשולים הזה.

כאשר אנו מקבלים הודעה על מידע משקי, וההודעה הזו מוקפת באיקסים אדומים מכל עבר – כבר תמונה בלתי מזמינה בעליל, אנו מצפים שהקלקה בעכבר ימין תפתח את המסמך או במקרה הגרוע תעלה הוראה להורדת תמונות. אך זה לא קורה.

בשבוע שעבר, בעקשנות רבה, הצלחתי לחצות את מסלול המכשולים ולהגיע לטבלת ההודעות המשקיות. הייתה שם כותרת על מידע חשוב מיקבי רמת הגולן. מעניין מאוד. אלא שזו התחנה האחרונה אליה הצלחתי להגיע. הקלקה, עוד הקלקה ועוד הקלקה, והמסמך אינו נפתח. אז לפחות ידעתי שיש מידע חשוב מיקבי רמת הגולן. אך לא מעבר לזה. ואין זו הפעם הראשונה.

חשוב מאוד שמיקי ישפר את פני האתר, אולם כל עוד לא נפתרת בעיית הנגישות, חבל על המאמץ. לכן, יש להתמקד בהתמודדות עם הבעיה הזאת. ואם אי אפשר לשפר את נגישות "קהילנט", עדיף לעבור לחברה אחרת.

****

ושוב, אני שולח למיקי את ברכת הדרך. כל כך משמח ומרומם את הלב לראות את צעירי אורטל נרתמים לאתגרים ומשימות ולוקחים אחריות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל