הבלוג של אורי הייטנר

* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

            * ביד הלשון

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

שנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מזמנת לנו מפגשים, ריגושים וגאווה. האירוע המתואר כאן, לא נעשה ביוזמת מטה רשמי כלשהו, אלא הוא יוזמה מן השטח, על טהרת ההתנדבות ובמימון המשתתפים. ביום רביעי 5.7 התכנסו במסעדת גיליס בנוב עשרות ממייסדי ההתיישבות בגולן, למפגש רעים ולערב סיפורים – וסיפרו את סיפור ראשית ההתיישבות. לאחר כשעה של מפגש בלתי אמצעי מרגש, התכנסו המשתתפים לערב של התרוממות רוח גדולה. אמנם אני ממש חדש בגולן, רק 33.5 שנים, אך נפלה בחלקי הזכות הגדולה לערוך ולהנחות את הערב המרגש.

ראשון המספרים, הוא מי שהיה ראש וראשון ליוזמי ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, איתן סט מגדות. איתן סיפר איך הכל התחיל – החל מההפגזה הכבדה שהרסה את בתי גדות חודשיים לפני המלחמה, ההפגזות ששבו והרסו את מבני הקיבוץ במלחמה, ואיך במפגש חברים מקיבוצי גליל עליון, שנערך בגדות, הוטלה עליו המשימה לייסד את ההתיישבות בגולן, כדי לסכל אפשרות של נסיגה. הוא סיפר איך עבר בקיבוצים לגייס מתנדבים, ואיך הקיבוצים שלחו למשימה רווקות ורווקים, בתקווה שימצאו שידוך... איתן העלה על נס את דמותו של רפאל בן יהודה ז"ל מנאות מרדכי, שהיה שותפו למפעל.

עומר ויינר מראשוני העולים לעליקה לייסד את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, סיפר על אווירת המערב הפרוע ששררה ביישוב החדש ובגולן באותם ימים. איך ביומו הראשון כבוקר, נכנס עם עדר הבקר לשדה מוקשים, אירוע שבו עלו פרות על מוקשים והתפוצצו.

סולי ילין, ממייסדות מרום גולן, סיפרה על הקמת מערכת החינוך בגולן. חודשים אחדים אחרי ראשית ההתיישבות, לקראת הצטרפות משפחת הראל ליהודה בקיבוץ גולן, שכבר ישב בנקודה השניה שלו, בקוניטרה, צריך היה לספק מערכת חינוך לילדים, ולשם כך גויסו משפחות מרחבי התנועה הקיבוצית כדי שיהיו ילדים נוספים וקיבוץ גולן יהיה "קיבוץ אמתי". ושוב חזר הדבר על עצמו כשארנון ואיילת הראל עלו לכיתה א'. אז אימץ הקיבוץ ילדים מ"עליית הנוער", ברובם ילדים ממשפחות הרוסות, כדי לאפשר הקמת הכיתות. סולי סיפרה על "מלחמת שלושת הימים" – שלושה ימי קרב עם הסורים ב-1970, שבהם הצבא החליט לפנות את הנשים והילדים מן היישוב, אך היישוב הודיע על סירובו לבצע את ההוראה.  

את הצד השני של סיפורה של סולי, סיפר ארנון הראל ממרום גולן. ארנון סיפר על ימי קוניטרה, מזווית המבט של ילדוּת בקוניטרה. הוא סיפר על אותם ימים כחוויה גדולה ומסעירה, וכמו מרבית המספרים, מקום מרכזי בסיפורו הוקדש להפגזות על יישובי הגולן באותם ימים.

אורי מאיר מרמת מגשימים סיפר על ימי ראשית היישוב, ועל השבת הראשונה בו. ראשוני המתיישבים נדרשו ללון בלילות במושב מרון, אך מהר מאוד הם החליטו להישאר ולישון בגולן. לשבת הראשונה הם גייסו עוד בחור, כדי שיהיה עשירי למניין ומספר בנות כי... הם היו בחורים צעירים שלא ידעו לבשל. הוא סיפר על האישה הראשונה שהייתה בהריון, שהייתה גם האקונומית, ואיך גינו אותה באסיפת היישוב על כך שדאגה לעצמה לכבד ולחמאה, בשל ההריון... הוא סיפר על הגעת שתי המשפחות הראשונות – גרליק וגנירם, ובניית מערכת החינוך היישובית סביב ילדיהם.

מנחם אורבך מנוב, החל את דרכו בגולן ברמת מגשימים. הוא סיפר על תחילת החקלאות בגולן וברמת מגשימים.

יצחק ויצמן מגבעת יואב סיפר על התקופה שגבעת יואב עוד הייתה מושבוץ ועל המעבר להיות מושב עובדים, הראשון בגולן. את המושב ייסדו ארבעה צנחנים משוחררים. בתנועת המושבים הם סיפרו שהם מונים עשרים חבר'ה, כדי שיקבלו נקודה. כשהתבקשו להביא את העשרים, שלח המ"פ שלהם, מתן וילנאי, חיילים שיציגו עצמם כחברי המושב הצעירים...  

עדני מיינרט ממרום גולן סיפרה על ערב אחד בו נערכו שבע חתונות – הראשונות בגולן אחרי 2000 שנה, ובאותו יום נחתה הפגזה על היישוב.

יהודה הראל ממרום גולן, ציין שהוא הגיע כחודשיים אחרי הראשונים, בשל הסירוב של קיבוץ מנרה לשחרר אותו למשימה. הקיבוץ אפשר את עלייתו, רק אחרי שהודיע שבכל מקרה יעלה, עם אישור או בלעדיו. בראש השנה הראשון נערך ערב שקופיות מימי ראשית היישוב, חודשיים קודם לכן, והוא ישב מבויש בצל החלוצים הראשונים... יהודה דיבר על היחד והחברות שאפיינו את החברה הגולנית על שלל גווניה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בערב זה, וקרא לחדש את הרוח הזו. הוא הזכיר כיצד רבים הזהירו את ראשוני המתיישבים שאין סיכוי להתיישבות בגולן. "עשינו את הלא יאומן", הוא אמר וקרא לחזור ולהפוך מחדש מפריפריה לסְפָר ולקחת על עצמנו עוד משימות חדשות, למען החברה הישראלית.

ורדה הרשקוביץ מרמת מגשימים, ריגשה מאוד את הקהל, כאשר סיפרה את סיפור הפינוי בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואת סיפורה האישי הטראומטי, על בתה בת השנתיים שאותה לא מצאה כשהחלה ההפגזה הכבדה על היישוב.

שלום בלייר מקצרין, היה חבר קיבוץ אל-רום. הוא סיפר על המאבק שניהלו תושבי הגולן בעת המו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השרים אלון וגלילי השתתפו במפגש באל-רום, עם חברי הקיבוץ וראשי ההתיישבות בגולן. הוא סיפר כיצד הצעירים בני העשרים והשלושים, בביטחון מלא, הסבירו להנהגה כיצד עליה לעמוד ולהשאיר את ההרים שהיו בלב המחלוקת בידי ישראל. בסופו של דבר, אכן, ההרים נשארו בישראל ורק קוניטרה נמסרה לסורים, ואתה שדה תפוחי אדמה של אל-רום. החיילים הסורים שקטפו את תפוחי האדמה, לא ידעו עד כמה הם מרוססים נגד מזיקים.

אפרת בדיחי, מראשונות קשת, קראה קטע מספרה "פתאום נולדה", מתוך הפרק "יישוב או ישיבה". מסופר בו כיצד יהודה הראל חשש שמא הדתיים שהגיעו לא יקימו יישוב של ממש אלא ישיבה, וכיצד נחה דעתו כאשר ראה בהתפעלות כיצד הרב צוקרמן מעמיס בָּלוֹת של חציר.

אריאל שגיא מכפר חרוב דיבר על המעבר מעשיית הדברים הנכונים לעשיית הדברים נכון. הוא סיפר, בנימה של חשבון נפש וביקורת עצמית, איך בראשית הדרך ההתיישבות נבנתה על הרבה "תיחמונים" ולא תמיד בדרכים הנאותות, והביע שביעות רצון מכך שהדרך הזאת השתנתה. בעיניו, קו פרשת המים היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מזכירת כפר חרוב הורתה לסלק מיד מן היישוב את השלל הסורי שהובא אליו.

סמי בר לב מקצרין סיפר על עלייתו לגולן בראשית 1968, חייו מספר חודשים במרום גולן עד שרמונה, אז חברתו, הטילה וטו על חיי הקיבוץ, והם חיו כתושבי העיר קוניטרה עד מלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר על הקמת גרעין קצרין והלחץ שהפעילו לזירוז מימוש ההחלטה על הקמת קצרין. אז, אמר סמי, ביקרנו את הממשלה שמתמהמהת בהקמת היישוב, אולם בדיעבד קצרין קמה במהירות שיא – שלוש שנים וחצי אחרי ההחלטה, הרבה פחות מהזמן שלוקח היום להקים שכונה חדשה.

אחרון הדוברים היה הרב איזנטל, רב היישוב חספין. הרב סיפר איך הקשר שלו עם הגולן החל כלוחם במלחמת יום הכיפורים וכחייל מילואים ששירת בגולן במשך עשר שנים אחריה. בהגיעו להתיישב בגולן, סיפר הרב איזנטל, הוא מצא את האנשים הנפלאים, ואמר לקהל: "מי שהניח את היסודות למפעל הזה, הם אתם. אתם בניתם את הגולן על תשתית של טוהר ואידיאליזם".

הרב איזנטל סיפר על המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, שבו היינו כחוט השערה מחידלון. הוא העלה על נס את התלכיד שבנינו בימי המאבק, בין בעלי השקפות עולם שונות, והתלכיד הזה הוא המאפיין את הגולן לאורך השנים ומה שמאפשר לנו להמשיך לחיות יחד.

עמי נגר ליווה את האירוע בשירה ונגינה.

הערב מרומם הנפש הותיר בקרב משתתפיו צמא לעוד. 

* "שישי בגולן"

פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים.

הסיפור הזה על האר"י ותלמידיו (גוריו) בצפת יכול לפתוח דיון מעניין ומעמיק על החמצת הזדמנויות היסטוריות, על התעוזה בקבלת החלטות של "עכשיו או לעולם לא", ברמה האישית, הקהילתית והלאומית.

אולם אני הבאתי את הסיפור כדי להמחיש את המתח הגאולי, כמעט אקסטזה משיחית, שבה חיו המקובלים בצפת, במאה ה-16.

אותה חבורה מופלאה, שקשה להגזים בחשיבותה ובתרומתה הגדולה לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, יצרה, בין השאר, את תפילת קבלת שבת. מקור המנהג של קבלת השבת קדום הרבה יותר, והוא מופיע כבר במסכת שבת בתלמוד הבבלי. אבל הטקס, התפילה, של קבלת השבת, עוצבה בידי המקובלים בצפת, והנוסח שהם קבעו מקובל עד היום, בכל הנוסחים ובכל תפוצות ישראל.

האר"י וחבורתו נהגו ללבוש לבן ולצאת אל הטבע, סמוך לכניסת השבת, ולערוך את הטקס.

קבלת השבת נערכת בבתי הכנסת בליל שבת, בין מנחה למעריב. היא מורכבת ממספר מזמורי תהלים וכן מן הפיוט "לכה דודי" שנכתב בצפת בידי ר' שלמה הלוי אלקבץ.

****

קבלת השבת נפתחת במזמור צה בתהלים. זהו מזמור המהלל את ה' ומטיף לעם ישראל ללכת בדרך התורה, כאשר ההיסטוריה מציבה בפניהם גזרים ומקלות – הנסים הגלויים מצד אחד, והעונש הכבד של ארבעים שנות נדודים במדבר ואי כניסה לארץ של דור יוצאי מצרים.

פתיחתו של המזמור, היא היוצקת בקבלת השבת את האווירה – אווירה של שמחה, התרגשות והתקדשות.

לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה   

נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.

נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה   

בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.

כך נאה לקבל את השבת.

****

בקיבוצי, אורטל, אנו מקבלים את השבת מדי שבוע, מזה תשע שנים. נפלה בחלקי הזכות הגדולה להוביל את קבלות השבת.

טקס קבלת השבת באורטל אינו תפילת קבלת השבת בבית הכנסת. הוא קרוב יותר, ברוחו, לטקס הקידוש בבית, לאחר החזרה מבית הכנסת. הוא נפתח בשירת "שלום עליכם" ויש בו הדלקת נרות, קידוש על היין והחלה, שירי שבת, דרשה לפרשת השבוע, חידות על פרשת השבוע. מדי שבת משפחה אחרת עורכת את הטקס. אנו מציינים אירועים כמו שמחות משפחתיות ואירועים קיבוציים. למשל, לאחרונה הרמנו כוסית לציון יובל לשחרור הגולן, ובירכנו "שהחיינו". קבלת השבת הכניסה לחיינו הקיבוציים מימד של קדושה, ולמרות שמספר המשתתפים בה, לרוב אינו גדול, אין לי ספק שהיא משפיעה גם על החברים שאינם נוטלים בה חלק בפועל. 

לְכוּ נְרַנְּנָה – זו תחושתי מידי ערב שבת, כשהקהילה מקבלת את השבת.

****

נעמי שמר חיברה שיר הנקרא "לְכוּ נְרַנְּנָה", ואף הוא מתאר אווירה של שמחה ותודה.

השיר הוא מתוך המחזמר "מסעות בנימין השלישי", עיבוד לספרו של מנדלי מוכר ספרים.

שירים נוספים של נעמי שמר מאותו מחזה: "שירת העשבים", ו"פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי").

לכו נרננה

ליד התחנה

ובזמירות נריע לו

טרילי טרילי לה

ומשפחות נשמיע לו

טרילי טרילי לה

ומי זה יאמין

אחינו בנימין

אמיץ וקל כנשר

טרילי טרילי לה

הנה הוא על הדשא

טרילי טרילי לה

שירו לו, זמרו לו

טרילי טרילי לה

והניעו את ליבו

טרילי טרילי לה

אחד הוא בן דורו

כל דור וגיבורו

אשרינו זה דורנו

טרילי טרילי לה

וזהו גיבורינו

טרילי טרילי לה

פזמון...

* 929