הבלוג של אורי הייטנר

* יום ירושלים של כולם – הכתבה המרכזית ב"אולפן שישי" בערוץ 2, הייתה על "ריקודגלים" של הציונות הדתית ביום ירושלים. הכתבה הציגה באור שלילי ביותר את האירוע. התמקדה בקריאות של קיצוני הקיצונים, שאכן מעוררות קבס, אך האם יש אירועי ענק פוליטיים, שאין בשוליהם קיצונים מתלהמים, שאינם מייצגים אלא את עצמם? כבר סיפרתי פעם על הפגנה נגד חקיקה דתית שבה השתתפתי בשנות ה-80 וכמה הזדעזעתי מקריאות קצובות של חבורה מסוימת "דרוס כל דוס". אולם היה זה קומץ שבקומץ. נכון, תמיד, גם בריקודגלים, הבעיה היא הקושי של הציבור הרחב לסתום את פיות הקומץ (אני גאה שבמאבק על הגולן, הצלחנו בכך).

ניתן לבקר את המצעד. האם באמת תוואי המצעד חייב לעבור דווקא ברובע המוסלמי? ממש לא. אך כל אלה ממש אינם העיקר. העיקר הוא, שריקוד עם דגלי הלאום, בבירת המדינה, ביום חגה, היא דבר טבעי, ראוי ורצוי, ומי שמעקם את האף ומתייחס לכך כאל "פרובוקציה" – הבעיה היא בתפיסתו, לא באירוע שנגדו הוא יוצא.

המסר המפורש של הכתבה, היה שיום ירושלים היה לחגה של הציונות הדתית, ושל הציונות הדתית בלבד. הדברים נשמעו כביקורת על הציבור הדתי. אכן, יש בתיאור המצב מידה רבה של אמת, אך בטרם מישהו יתחיל להתבכיין על כך ש"הדתיים ניכסו לעצמם גם את יום ירושלים", חשוב להבהיר שהם לא ניכסו לעצמם דבר. הם פשוט חוגגים. ומי שנמנע מלחגוג, משאיר את השטח למי שחוגג.

עד לפני שנים לא רבות, המועצות האזוריות, שרובן מורכב מקיבוצים ומושבים, ערכו ביום ירושלים את אירוע "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בהשתתפות רבבות אנשי התיישבות מכל קצות הארץ. אני עצמי, כמנהל מתנ"ס הגולן, צעדתי בראש תנועות הנוער בגולן במצעד הזה, וחבורת הזמר של המתנ"ס, "קול ברמה" הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר. היה לנו ברור שזה חג שלנו – שאנו כישראלים חוגגים את אחדותה של בירתנו. וזה לא היה כל כך מזמן, אני מדבר על העשור הקודם (אגב, בעיצומו של המצעד ביום ירושלים 2002 הוזעקתי בצו 8 לשלב השני של מבצע "חומת מגן").

מן הראוי לשוב ולהפוך את יום ירושלים ליום של עם ישראל כולו.    

* מורשת רבין – יום שחרור ירושלים הוא יום חג בעבורי. הוא יום חג בעבורי – לא למרות שאני שייך לתנועת העבודה (לא למפלגת העבודה), אלא בזכות העובדה שאני שייך לתנועת העבודה.

אני זוכר איזו ממשלה החליטה לשחרר את ירושלים. אני זוכר איזו ממשלה סיפחה את ירושלים למדינת ישראל. אני זוכר איזו ממשלה הקימה את השכונות החדשות במזרח ירושלים, המאוכלסות היום בידי מאות אלפי יהודים. אני זוכר איזו ממשלה קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג ממלכתי (רמז – בדקו מי היה ראש הממשלה במאי 1968).

אני זוכר שסגן ראש הממשלה יגאל אלון קבע את בית השרד שלו ברובע היהודי בירושלים לאחר שחרורו, כדי לממש את ריבונות ישראל ולהיות דוגמה אישית ליישוב האזורים בירושלים שהיו כבושים בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. אני זוכר שדוד בן גוריון, שהטיף לנסיגה מהירה לאחר מלחמת ששת הימים, הקפיד תמיד לומר "חוץ מירושלים והגולן"; הוא יזם את הרס הבתים הערביים ברחבת הכותל המערבי והוא הטיף ליישוב מידי של מזרח ירושלים ברבבות יהודים. אני זוכר מי היה ראש הממשלה שבנאומו האחרון לפני שנרצח הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל".

אני נאמן לדרכה ולערכיה של תנועת העבודה, ובתור שכזה יום ירושלים הוא יום חגי. ואלה שמפנים עורף ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל, אל יתפלאו שהחברה הישראלית מפנה להם עורף, ויבינו מה דוחק אותם לשולי החברה.

* לבטל את יום העצמאות – קראתי את קיטורי קהילת הטרוניה בגנות יום ירושלים, והשתכנעתי. אני זורם אתם, ומציע לבטל את יום העצמאות, מהסיבות הבאות: א. מדינת ישראל אינה מושלמת. ב. חיילים נהרגו על הקמתה. ג. הערבים אינם שמחים על קיומה, והם בעצם "אנוסים". יאללה יאללה.

* שלום – כאשר ירדן טוענת שיהודים שהיו על הר הבית טימאו אותו, היא טוענת שהיהודים הם טמאים. ולזה יקרא "שלום".

* חומץ בן יין - חוסיין בחר להיות סאדאת. בנו בחר להיות מובארק. סאדאת = שלום חם. מובארק = מלחמה קרה.

* אויבי הדו-קיום – האויבת הגדולה ביותר של רעיון הדו-קיום בין יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, היא הרשימה המשותפת. אני מאמין שהיא האויב הגדול ביותר של ערביי ישראל, אך כיוון שהם אלה שבחרו בה, אמנע מלכתוב זאת.

כאשר הרשימה הזאת מגישה הצעת חוק פרובוקטיבית, לקביעת יום אבל ממלכתי עם צפירות דומיה ביום הקמת המדינה, היא מגדירה את עצמה כאויבת של המדינה. היא מגדירה את הקמתה ואת קיומה של המדינה כשואה (=נכבה). והמסר שלה הוא שחורבנה של המדינה יהיה אירוע הגאולה והתקומה.

כאשר אחמד טיבי מכריז בחוצפה מעל במת הכנסת "אנחנו לא באנו הנה במטוסים ואניות... אנחנו ילידים", הוא שולל את לגיטימיות חיינו כיהודים במולדתנו.

הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל זאת. אבל דו-קיום בין יהודים וערבים, לא יוכל להתקיים ברוח זאת. אחמד טיבי וחבר מרעיו, ממיטים על עמם ועלינו עתיד של שנאה ועימות בלתי פוסק. מי שישלם את מחיר העימות הזה, לא יהיה הרוב היהודי.

* זכותו של האדם לחיים – גל הטרור של השנה שעברה היה שונה מגלים קודמים. היה זה "טרור השראה". המחבלים שביצעו את הפיגועים, לרוב, לא היו חברים בארגוני טרור ולא מאורגנים בחוליות טרור, אלא מפגעים בודדים שנטלו סכין מטבח או את הגה מכוניתם לידיהם, ויצאו לרצוח יהודים.

יכולת הנזק של מפגע כזה קטן יותר משל חבר בחוליה היוצאת לזרוע הרג והרס עם חגורות נפץ רבות עוצמה, אולם מבחינה מודיעינית הם אתגר קשה יותר לפיצוח. איך אפשר להגיע למפגע כזה?

הירידה הדרסטית והמהירה יחסית בכמות הפיגועים, מוכיחה שגורמי המודיעין והביטחון הישראליים מצאו מענה גם לסוג טרור זה. הם מצאו את הדרך להגיע לאותם מחבלים באמצעות ניטור התבטאויותיהם ברשתות החברתיות. על סמך הפיגועים שבוצעו והמפגעים שנעצרו נבנו פרופילים אישיותיים של סוג המחבלים הזה, וכך אותרו מאות מחבלים ונעצרו במעצרי מנע בטרם ביצעו את הפיגוע.

חייהם של מאות בני אדם ניצלו כתוצאה מכך. אבל הצלת חיי אדם כנראה אינה מעניינת את ארגוני "זכויות האדם", כי מהי זכותו של יהודי לחיות? ולכן הם יוצאים נגד הסיכול, ומציגים אותו כפגיעה בזכויות האדם. "מדובר בהפרה קשה של זכות החפות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?"

לא. אדרבא, נמתין עד שהפשע יתבצע, ואחרי שהמחבל ינוטרל, נמחה על כך שהמחבל "הוצא להורג ללא משפט רק כי הוא פלשתינאי".

"הארץ" יוצא לקמפיין נגד סיכול הפיגועים. כתבת השער של המוסף, כתבת ענק, היא כתב אישום נגד המדינה שמעזה להגן על חיי אזרחיה. הם יוצאים לאורך השנים נגד המחסומים, נגד מעצרים (קלגסים שולפים צעירים פלשתינאים מהמיטות), נגד גדר ההפרדה וכד', ועכשיו נגד מדיניות הסיכול. "האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?" מיתממים המתחסדים. לא. ואפשר לנסח ברוח זו את ההתנגדות לכל שיטה ללוחמה בטרור, תוך התעלמות מן ההקשר ומן החובה להגן על חיי אזרחי ישראל. אבל אנחנו גם לא רוצים לחיות בעולם שבו אפשר לרצוח יהודים בסיטונות ואין מה לעשות נגד "תופעת הטבע" הזאת.

והשאלה האמתית היא, עד כמה אותם גורמים פועלים באמת מתוך אכפתיות לזכויות האדם, או שמא הם פשוט תומכים בטרור?

* מורשת פרס – יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "למפלגת העבודה יש דנ"א של מעגל מכושף שעורף את ראשי המפלגה כל שנתיים שלוש. תראו כמה פעמים החליפו אצלנו את יו"ר המפלגה בשנים האלה, וכמה פעמים החליפו את יו"ר הליכוד. באפריל 1997 נפטר אבי, הנשיא חיים הרצוג. ביבי נאם אז בהלוויה כראש הממשלה. אחרי 20 שנה התקיים טקס לזכרו של אבא. גם באזכרה ביבי נאם".

הכל נכון, אך כיוון שהמסר הוא קריאה לתמוך בו, בזכות היותו היו"ר וכדי להפסיק את קללת המפלגה האוכלת מנהיגיה, כדאי להזכיר לו שהוא עצמו התמודד רק לפני 4 שנים מול היו"רית המכהנת שלי יחימוביץ', ואז הוא לא ראה כל בעיה בקריאת התגר הזאת.

בכך הרצוג ממשיך את מורשת פרס. פרס, כשר הביטחון, התמודד נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שתחתיו שירת בממשלה. אולם כאשר היה יו"ר מפלגתו ורבין התמודד נגדו, התבכיין נגד הניסיון להדיח את היו"ר המכהן.

* ההסתדרות הישנה – בבחירה בין המנגנון למנהיגות ניצחו הזיופים.

* החזיר את חובו? – במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות השלטונית, היו וישנן עליות ומורדות. העובדה שעבריינים מועדים נבחרו לשני התפקידים הבכירים ביותר במדינה, נשיא וראש הממשלה, הייתה שפל נורמטיבי נורא בתולדות מדינת ישראל. העובדה שהנשיא וראש הממשלה העבריינים באו על עונשים ונכנסו למקום שבו אנשים מסוגם צריכים לבלות בו - הכלא, הייתה ניצחון חשוב של החברה הישראלית על השחיתות והמושחתים. העובדה שהשר דרעי – הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה מלבד אהוד אולמרט חזר לכהן כמנהיג מפלגה, כח"כ, כשר בממשלה ועוד באותו משרד שבו חטא ופשע, הייתה ניצחון חשוב לשחיתות ומכה לחברה הישראלית.

סיסמת הכזב של חזרתו למקום הפשע הייתה שהוא "החזיר את חובו לחברה". נכון, הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, הוא אדם חופשי. אבל האם הוא ראוי למנהיגות? חס וחלילה.

והנה, הוא בקושי חימם מחדש את כסאו, והוא כבר צועד לחדר החקירות.

* מפלגת הקלון - שרי וח"כי ש"ס שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות ונדונו לעונשים חמורים יותר או פחות: דרעי, פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין, אמנון כהן ואיני בטוח שלא שכחתי מישהו... והתחלנו את שירנו מהתחלה. ש"ס? שב"ס!

* איחולי תבוסה - כסוציאל-דמוקרט יש לי אהדה בסיסית למפלגת הלייבור הבריטית. ודווקא מנקודת מוצא זו, לקראת הבחירות הקרובות בבריטניה, אני מאחל ללייבור בראשותו של קורבין מכל לבי – תבוסה איומה ונוראה, שלא תדע מאיפה זה בא לה. למה אני מתכוון, באומרי תבוסה איומה ונוראה? כוונתי לכך שלא יכנס ולו ציר אחד של הלייבור לפרלמנט. אינשאללה. ככה ייעשה למפלגה שמאמצת קו רדיקלי, אנטי מערבי, אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך נלהב בטרור האיסלמי (המכה גם ברחובות בריטניה).

* עתליה ויינר – בערב שבת, ראש חודש סיוון, מלאו חמישים שנה לשחרור הגולן. וביום זה ליווינו למנוחת עולמים את עתליה ויינר, מחלוצות ההתיישבות, שהגיעה הנה לפני חמישים שנה, הקימה כאן את משפחתה וביתה, וילדה את התינוקת הישראלית הראשונה בגולן. עתליה הייתה מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן ושל מערכת החינוך בגולן, וניהלה במשך עשר שנים את בית הספר "אביטל", בית הספר האזורי של יישובי צפון הגולן. יהי זכרה ברוך!

            * ביד הלשון

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה על הקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* כאן הוא ביתכם –המנהיגה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית מארין לה-פן עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל צרפתי חמישי בחר בה לנשיאה. ז'אן לוק מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי, זכה אף הוא בקרוב לחמישית הקולות, אף שלא עלה לסיבוב השני.

התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת. על אף האנטישמיות הבוטה, עדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים אנטישמים.

כמובן, שהמניע העיקרי הראוי לעליית יהודים לישראל אינו האנטישמיות, אלא הייעוד היהודי – החיים כיהודים במולדת עמם, בתרבות של עמם ובמדינת הלאום של עמם. הן זו הדרך היחידה להבטיח שגם נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

אבל כאשר הם דבקים בגלות על אף האנטישמיות הגואה, הדבר בלתי נתפס.

* חוק הרדיקלים השלובים - הימין הדמוקרטי, הרפובליקאי, הנורמטיבי בצרפת קורא לבוחריו לתמוך במאקרון בסיבוב השני, כדי לבלום את מנהיגת הפשיזם הגזעני, ובצדק. אולם מה הייתה תרומת הימין הנורמטיבי לעליית לה-פן, בהתעקשותו לא להדיח את מועמדו המושחת פיון?

לעומת זאת, מפגיני השמאל הרדיקלי בצרפת יצאו נגד שני המועמדים, בטענה ש"אין הבדל בין הפשיזם של מאקרון ושל לה-פן". אין ספק שהמסרים הללו מחזקים מאוד את לה-פן. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד, בכל מקום.

* שכחו מה זה להיות יהודי - אני קורא בתדהמה ובזעזוע (בעיקר בפייסבוק) את הישראלים המעריצים את המנהיגה הפשיסטית הגזענית האנטישמית מארין לה-פן, רק כיוון שנכון לעכשיו עיקר גזענותה מופנית כלפי מוסלמים. אלה אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מהזהות היהודית שלהם, והזדהותם האוטומטית עם הימין האירופי חזקה יותר מהזדהותם עם יהדות הגולה. אלה אנשים ששכחו מה זה להיות יהודי. מעניין אם הם תומכים גם בכנופיות הנאו-נאציות בגרמניה, שאף הן ממוקדות היום בעיקר בגזענות כלפי מוסלמים. הימין הרדיקלי באירופה, שיש לו מעריצים בישראל, הוא בדיוק המדמנה שבה צמחו משתפי הפעולה עם היטלר.

* לא אביע את דעתי – הרוב המוחלט של יהדות צרפת מתנגד למנהיגה הפשיסטית האנטישמית ויצא נגדה בקול ברור. את דעתי על היהודים המעטים שתמכו בה לא אומר, כי איני אוהב להשתמש בביטוי המכוער "יהודונים".

* תוצאת החולשה - עליית הפשיזם באירופה דווקא עכשיו אינה מקרית ואינה צריכה להפתיע. הפשיזם לעולם אינו צומח בחלל ריק. הוא צומח כאשר הדמוקרטיה אינה מספקת פתרונות אמת. כאשר הדמוקרטיה חלשה ואינה מספקת פתרונות, הדמגוגים הפשיסטים סוחפים אחריהם את הציבור במקסמי שווא, ומוליכים את ארצותיהם לאסונות, כפי שהכרנו במאה שעברה.

הפשיזם באירופה מרים ראש, בשל הרפיסות של אירופה מול הטרור האיסלמיסטי ובשל היותה של אירופה האידיוט השימושי של אויביה, אויבי המערב, אויבי הדמוקרטיה, בשם סיסמאות שווא של "זכויות אדם" ו"שלום", כביכול. היחס העוין לישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת לעומת האהדה לאויביה, שהם אויבי המערב כולו, היא נייר לקמוס לכך.

בהנחה שמאקרון יבחר לנשיאות צרפת, מוטלת עליו אחריות כבדה. עליו להבין שאם לא יהיה מנהיג ברוחו של צ'רצ'יל, הוא לא יצליח לבלום את עלייתה של לה-פן (או אחייניתה ויורשת העצר שלה) בבחירות הבאות.

* בוגדים – ושוב, פורעי ימין רדיקלי תוקפים באלימות ובאבנים חיילי צה"ל. זאת לדעת, מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על חייל צה"ל, הוא אויב ובוגד. הפורעים הללו אינם טובים יותר מבני דמותם בבלעין. אלה ואלה אותו סוג של גיס חמישי.

אבל בעיה חמורה לא פחות היא היד הרכה של צה"ל כלפי הבוגדים, הנותנת להם תחושה שהם יכולים להרשות לעצמם הכל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות, ולהיכנס בכוח באויב הזה, ללא רחם. הגיע הזמן לדכא את המרד המתמשך הזה. את המרד הזה אי אפשר לדכא בדיבורים, אלא רק בכוח.

וכדאי לזכור – אבן הורגת. אבן היא נשק קטלני. מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, מנסה להרוג אותם. לפני שנלווה לבית העלמין חייל צה"ל שנרצח בידי קין, יש לדכא את התופעה הזאת.

הראשונים שירוויחו מדיכוי פורעי הגבעות, הם ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים ופטריוטים, והפורעים הם בראש ובראשונה האויב שלהם.

* נתניהו מחזק את "שוברים שתיקה" - נתניהו שגה שגה בהחלטתו להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם כנופיית "שוברים שתיקה". הוא צודק בעמדתו לגבי הארגון הבזוי הזה. הרי ברור שהארגון הזה נפגש עם המנהיגים כדי להסיתם נגד מדינת ישראל, להעליל על מדינת ישראל, להביע תמיכה באויביה, לפגוע ביחסי החוץ של המדינה ולהכשיל את הביקור. ובהחלט אפשר להבין את תגובתו של נתניהו. אך היא שגויה, כיוון שתפקידו להיפגש, להסביר, לשכנע, להבהיר, לחזק את יחסי החוץ של ישראל, ואל לו לתת לכנופיה העלובה הזאת את הכוח לחבל, להזיק ולהכשיל יותר משהיו לה. כאשר הוא מתנה את פגישתו עם שרים המבקרים בישראל בהחרמת "שוברים שתיקה", הוא מעמיד את הכנופיה הבזויה הזאת במעמד כמעט שווה לזה של ראש הממשלה הנבחר של ישראל. גישתו רק מחזקת את החלאות הללו ומעצימה אותן.

* הישראלי המכוער – מפגש של מדינאי עם האופוזיציה במדינה שבה הוא מבקר היא דבר מקובל. ולכן, משרד החוץ ארגן, כחלק מסדר היום של ביקור שר החוץ הגרמני, מפגש עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. חזקה על הרצוג, שלא הציג את עמדת הממשלה, אלא את עמדת האופוזיציה. וזה בסדר. הרצוג מייצג אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. אני בטוח שהוא הציג בפני אורחו את עמדות הקונצנזוס הלאומי הרחב בישראל, עם דגש על הקו שלו, לעומת הקו של הממשלה.

הפגישה עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא עניין שונה לחלוטין. זו פגישה עם האופוזיציה למדינה. לשם מה הם ביקשו להיפגש עמו? כדי לחבל בביקור. כדי לחבל ביחסים בין גרמניה לישראל. כדי לחבל ביחסי החוץ של ישראל. כדי ללחוץ עליו לגבש קו עוין נגד ישראל ואוהד לאויבותיה. כדי להפיץ את רעל עלילות הדם הקולקטיביות שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל.

אין דבר נקלה ועלוב יותר מיהודים הנפגשים עם מנהיג גרמני כדי להסיתו נגד מדינת היהודים למחרת יום השואה.

כאמור, נתניהו שגה בצעדים שנקט בעקבות הפגישה, ושיחק לידיהם של "שוברים שתיקה". אך בלי קשר לצעד הזה, על הציבור הישראלי להקיא ולהוקיע את החלאות הללו; התגלמות המושג "הישראלי המכוער".

* קורבנות השנאה – המחבל מוחמד טראיירה בן ה-17 מן הכפר בני נעים כתב בדף הפייסבוק שלו, שהמוות הוא זכות והוא דורש את זכותו. הוא חדר לקריית ארבע, נכנס לבית, ושחט באכזריות את הלל יפה אריאל, ילדה בת 13, בשנתה, במיטתה. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה למקום, חיסלה את הרוצח ועצרה את מסע הרצח שלו.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם מוחמד טראיירה והלל יפה אריאל. שניהם "קורבנות השנאה".

* עבודת אלילים - בביקורתי על הסדרה "הרמטכ"לים", יצאתי נגד הצגת מלחמת לבנון השניה ככישלון. נכון, היו בה ליקויים וכשלים רבים, אבל בפרספקטיבה של 11 שנים ניתן לראות בתוצאותיה את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

על כך הגיב אהוד בן עזר בזו הלשון: "מה אתה מתפלא? הרי גם אתה, חוץ מהקרדיט הביטחוני מקפיד לתת לאהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, אינך חדל להשמיץ אותו בצורה הקשה ביותר!".

אנסה להסביר את הפער התהומי בהתייחסות העקרונית של אהוד בן עזר ושלי למנהיגים בכלל, ולאולמרט בפרט. בעיני בן עזר, אם הוא החליט לראות מנהיג מסוים בחיוב, הוא יתמוך ללא תנאי בכל מעשה שלו, בכל מדיניות שלו, יצא בכל תוקף נגד כל ביקורת עליו ויתעלם מכל עובדה שאינה מתיישרת עם התמונה שהוא מצייר לעצמו. ואילו גישתי היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אני בוחן הכל בעיניים פקוחות, ואין לי בעיה לשבח מנהיג שאני מתנגד לו בכל ישותי על צעד חיובי שעשה ולבקר בחריפות מנהיג שאני תומך בו מאוד, על צעד שלילי שעשה.

ואם להדגים זאת בתגובתי ל"הרמטכ"לים" – ציינתי שמלחמת לבנון השניה היא הצלחה ולעומת זאת "עופרת יצוקה" היא כישלון. למה? על סמך תוצאותיהן והשפעתן על המציאות. בשני המקרים מדובר באותו ראש ממשלה – אולמרט. דוגמה נוספת היא טענתי שמבצע "עמוד ענן" היה כישלון ומלחמת "צוק איתן" הייתה הצלחה. שוב, על פי אותו מדד של מבחן התוצאה. בשני המקרים ראש הממשלה היה נתניהו.

ובאשר לאולמרט. אולמרט אחראי על מלחמת לבנון השניה. הן על מחדליה והן על הצלחותיה. וכיוון שבפרספקטיבה רחבה היא הרבה יותר הצלחה מאשר כישלון – הוא אחראי להצלחה הזאת, ומגיע לו הקרדיט על כך. בעיניי, היה לו הישג גדול אף יותר ("על פי מקורות זרים") – השמדת הכור הגרעיני הסורי. ועל כך הוא ראוי לתודה מכל ישראלי ולכל שבח.

מצד שני, הוא מדינאי כושל, שהציע לאבו מאזן הצעות מדיניות חמורות ומסוכנות ביותר – נסיגה לקווי 49' ומימוש חלקי של "זכות" השיבה; חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. אילו חלילה אבו מאזן היה מקבל את הצעותיו, הסכנה לקיומה של המדינה בעקבות מדיניותו, הייתה גדולה לאין ערך מהתועלת של הצלחותיו. יתר על כן, אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו, במקום למנף זאת להסברה ישראלית, להוכיח לעולם מי הוא הסרבן, הפך אולמרט לשופרו של אבו מאזן ולמגבר של תעמולתו, כדי ליצור מצג שווא המאשים את ממשלת נתניהו כסרבנית שלום, ואת עצמו כמשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא "הודח" בידי הימין הקיצוני ושופטי בתי המשפט. יתר על כן, לבשאר אסד ניסה אולמרט למסור את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן.

אך יש דברים שהם למעלה מכל עמדה ומעשה מדיני וביטחוני. אולמרט הוא האיש המושחת ביותר שאי פעם פעל במערכת הפוליטית הישראלית. הוא קרימינל שהצליח במשך שנים רבות להתחמק מעונש, אך סוף גנב ונוטל שוחד לכלא. שם מקומו, מאחורי סורג ובריח, ואף שהוא יצא מאוד בזול, הוא נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להימצא פושעים כמותו.

זאת לא "דעה" שלי. זאת עובדה, שהוכחה בכל חקירות המשטרה, בכל בדיקות הפרקליטות ובהכרעות כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, על סמך ראיות מוצקות.

מי שצריך להסביר את הסגידה שלו לאולמרט על אף כל הכרעות הדין, חרף כל הראיות, הוא אהוד בן עזר, שהחליט לא לתת לעובדות להשפיע על הערצתו העיוורת.

            * ביד הלשון

אם כל ההפגנות – במהדורת "מבט" סופר על המחאה נגד השחיתות השלטונית בוונצואלה, והכתב אמר שבקרקאס הבירה צפויה להתקיים בימים הקרובים "אם כל ההפגנות". שעות אחדות קודם לכן, ברשת ב', הזהיר מנהיג שביתת הנכים, מפני החרפת המאבק, והודיע שבקרוב הם יקיימו את "אם כל ההפגנות".

מהו מקור הביטוי "אם כל ההפגנות"? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת וושינגטון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לסורים.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. הכיכר גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון, כפי שסיפרתי בראשית הדברים.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* היה כיף בשואה – בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.

המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.

הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודו-נאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות. ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.

די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.

מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.

* משחק ילדים – אני מעריך את משה כחלון והצבעתי בעדו בבחירות. אני סולד מהתנהלותו של ראש הממשלה בכלל, באובססיה שלו לתאגיד בפרט ובין השאר בהתנהגותו הדוחה כלפי כחלון.

אך אין בכך כדי להצדיק מהלכים כלכליים, אגב – יפים וצודקים, מאחורי גבו של רוה"מ. נכון, אני יודע, הוא התחיל. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, והרי זה לא יהיה נתניהו. לא מכובד.

* התנצלות - ישראל תתנצל בפני טורקיה על ביטול הדמוקרטיה הטורקית.

* חוזרים קיבינימט – מהפכת תשתיות התחבורה בפריפריה, הציפה את כבישי הצפון במחלפים, גשרים ומעברים אקולוגיים. כידוע, גשרים ומחלפים מנוצלים היטב כשטחי פרסום חינם, בעיקר של תעמולת בחירות. נסעתי השבוע לאורך כבישי הצפון, ושוב ושוב נגלה לעיניי גשר שלכל אורכו מוצבות כרזות "השמאלנים חוזרים". כותרת מסקרנת, ללא ספק. מושכת את העין. אבל כשהתקרבתי, ראיתי באותיות הקטנות את השם: אראל מרגלית.

אם באראל מרגלית עסקינן, הווה אומר שמדובר בפרובוקציה. אני שומע אראל מרגלית, והאסוציאציה המידית היא "קיבינימט", "חרא", "תחת". האם המסר של מרגלית הוא שהוא מאמץ את הגישה המתייחסת למילה "שמאלנים" כאל גידוף?

בינתיים שמעתי שהדרך שמנסה מרגלית לסלול לעבר המצביע הישראלי עוברת דרך פגישות עם המחבל ג'יבריל רג'וב. עוד מנדט על חשבון "העבודה" ליאיר לפיד.

* פוסט אמת – במשך ארבעים שנה, מסוף שנות ה-60 ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן ב-1970, דימם גבול ישראל ולבנון ללא הפסקה. הגבול, שעד אז היה השקט בגבולות ישראל, היה לגבול הפרוע והסוער. פשיטות ופעולות נועזות ומוצלחות של צה"ל בעומק לבנון, ובהן מבצע "אביב נעורים" המיתולוגי ופיצוץ שדה התעופה של ביירות לא שינו את התמונה. מבצע ליטני, המבצע רחב ההיקף הראשון של צה"ל בלבנון, לא שינה את התמונה. הסתבכות לבנון במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם לא שינתה את התמונה. הקמת צד"ל והמשך פעילות צה"ל בלבנון, לא שינו את התמונה. גם לא מלחמת "שלום הגליל", שכללה את גירוש אש"ף מלבנון, גם לא הברית עם הנוצרים ולא הסכם השלום הנשכח בין ישראל ללבנון (17 במאי 1983) שלא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. גם לא הנסיגה מעומק לבנון וההיערכות רבת השנים ברצועת הביטחון ולא המבצעים הגדולים – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ואף לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. אחרי כל אלה המשיך הגבול לדמם ולדמם עד שהדימום היה למעין מכת גורל שתלווה את חיינו לתמיד.

רק מלחמת לבנון השניה שינתה את המגמה. גבול שדימם 40 שנה היה לגבול שקט כמעט לחלוטין במשך 11 שנה. לא היה אופטימיסט אחד שהיה נותן למציאות כזו סיכוי של 11 חודש. והנה, 11 שנות שקט. הטענה הרווחת, שהסיבה לכך היא הסתבכות חיזבאללה בסוריה, מתעלמת מן השקט ששרר במשך 6 השנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ו-7 השנים טרם הצטרפות חיזבאללה למלחמה.

אבל בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, מלחמת לבנון השניה הוצגה ונותחה ככישלון מחפיר ומביש. אין ספק, מלחמת לבנון השניה הייתה רוויית ליקויים, כשלים ומחדלים, החל בדרג המדיני ועד דרגי השדה, בקבלת ההחלטות, בלוחמה, בלוגיסטיקה ובהגנת העורף. אין לטייח אותם. אי אפשר לספר על המלחמה בלי לציין אותם. אולם יש לראותם על רקע התמונה המלאה. ובפרספקטיבה של 11 שנים, הם משניים ושוליים ביחס לעובדה שהמלחמה חוללה באחת, את אחד השינויים האסטרטגיים הגדולים ביותר, לטובה, בתולדות ביטחון ישראל.

כמעט שנה וחצי לאחר המלחמה, נערך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתכנית "הרמטכ"לים" הוצג המבצע כהתגלמות הפקת כל לקחי מלחמת לבנון השניה, כמבצע מוצלח ונשמעה אף ההגדרה "חוויה מתקנת". אלא שהמבצע הזה לא השיג כל תוצאות. הסתיים המבצע, שנועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל, ובתוך זמן קצר המצב חזר לקדמותו והירי נמשך כמקודם. ההישג המדיני הגדול ביותר של המבצע היה עלילת גולדסטון...

את מה שלא השיגו המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" השיגה מלחמת "צוק איתן". אמנם השקט אינו מוחלט, אולם בשלוש השנים האחרונות תם המטווח הבלתי פוסק של רקטות על אזרחי ישראל, לאחר 14 שנים רצופות. היו אלה השנים השקטות ביותר בגבול הרצועה מזה עשרות שנים. אך בתכנית "הרמטכ"לים" המלחמה הוצגה שוב ככישלון מוחלט ונסיבות פריצתה זוהמו בנראטיב הרווח בשמאל הרדיקלי המאשים את ישראל בניצול רצח הנערים להסלמה בעזה.

תכנית שנועדה לסקור, דרך מעקב אחרי הרמטכ"לים, את תולדות ביטחון ישראל, העדיפה, בעיקר בפרק האחרון, להתעלם מן הפרספקטיבה ההיסטורית וממבחן התוצאה, ולעסוק בתדמיות וטרנדים תקשורתיים, וזו התוצאה.

ובעצם, זו התוצאה כשמפקידים סדרה כל כך חשובה בידי אמיר אורן.

* היסטוריית פפראצי – בתגובה על ביקורתי על הרצאתו בכנס מחקרי גליל, מתעקש מתתיהו מייזל ("חדשות בן עזר" 19.4.17) לאושש את התזה המופרכת שלו, כאילו ישראל תקפה את סוריה במלחמת ששת הימים בשל שאיפתו של דדו למלחמה בגזרתו, כדי שיוכל להתמנות לרמטכ"ל, באוסף אנקדוטות.

לצד אותן אנקדוטות, ישנן כמה עובדות, כנראה לא כל כך חשובות, שמייזל לא ממש מתייחס אליהן, ובכל זאת אני מתעקש להציג אותן, כי מי יודע, אולי גם הן קשורות איכשהו להחלטה הישראלית לכבוש את הגולן.

למשל, העובדה שהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה מ-1949 הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים. או העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים. או העובדה הזניחה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן. איזו חשיבות יש לעובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת? או לעובדה שבארבעת הימים הראשונים למלחמה סוריה הרעישה ללא הפסק את כל אזור הצפון ואף שלחה את צבאה לשני ניסיונות מחטף ביישובי עמק החולה. הרי מעשי התוקפנות הללו הם שחייבו את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את המצב מן היסוד.

אבל אלה זוטות. מה שחשוב הוא איזו שמועה על כך שמישהו אמר למישהו משהו על משהו או על מישהו. או לא.

* סורפרייז - ניקח כדוגמה את האנקדוטה של מייזל על כך שדדו ביקש ממרים אשכול את הבניאס כמתנת יומולדת. אולי זה נכון. נו?

הרי אין זה סוד שדדו דחף לשחרור הגולן. הרי הוא הכיר טוב מכולם את המציאות שקדמה לששת הימים, כשהגולן היה בשליטה סורית, והוא ידע היטב עם מה ייאלץ להתמודד אם חלילה אחרי המלחמה המצב יחזור לקדמותו.

יתכן שבצאתו מפגישה עם אשכול, פגש את אשתו ואמר לה בחיוך את המשפט הזה. ואו!

הבה נראה מה יכול היה להפוך את פיסת הרכילות הזאת לבעלת משמעות היסטורית. מייזל היה מביא לנו תיעוד משיחתה הדחופה של מרים אשכול עם בעלה, שבה הציגה לו את בקשת יום ההולדת של דדו.

אשכול היה מכנס למחרת בבוקר את ממשלת ישראל לישיבה דחופה, במתכונת ועדת השרים לענייני ביטחון, ופותח אותה במילים אלו: "חברים יקרים! בעוד חודשיים וחצי, ב-27 באוגוסט, יחגוג מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, הלא הוא מיודענו דדו, 42 קייצים. הוא מיהר, ורמז לאשתי מה המתנה שהוא מבקש ממני – את הבניאס.

חשבתי שנעשה לו הפתעה כפולה ומכופלת. לא רק הבניאס, אלא כל הגולן, עד החרמון וקונייטרה. סורפרייז! מה דעתכם?"

ההצעה התקבלה פה אחד.

היסטוריוגרפיה במיטבה.

            * ביד הלשון

אוד מוצל מאש – כינוי מקובל לתיאור שורדי השואה, הוא הדימוי "אוד מוצל מאש". הדימוי מדויק, אך אותם שורדים הם כאודים שניצלו מתוך התבערה הגדולה, שכילתה את יהדות אירופה.

המקור לביטוי הוא מספר זכריה, פרק ג. מתואר בו משפט בפני האלוהים של יהושע, הכהן הגדול.

"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע, הכהן הגדול, בפני האלוהים.

מהו כתב האישום? מה העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד אותו רגע "בְּגָדִים צֹּאִים" = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?

הקטגוריה נמחקה מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהייתה קטגוריה. ואנו גם יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". אלוהים גוער בשטן, אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.

אלוהים גוער בשטן, על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות בשל זהותו.

יהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה. לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי נישאֵר?

ומהו אוד? פירוש הרב עדין שטיינזלץ: גזיר עץ שכבר החל להישרף. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"