הבלוג של אורי הייטנר

דברים באזכרה 9.7.17

עשר שנים...

קשה לתפוס.

כאילו זה עתה הגיעה ההודעה הקשה על התאונה... הביקור ביחידה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשאף שקשה היה לקלוט זאת, הבנתי שזהו ביקור פרידה. ובשורת האיוב על מותו. וההלוויה.

האירועים נחרטו בזיכרוני ולבטח בזיכרונם של רבים מאתנו.

אולם אנו בוחרים לזכור את אסף החי, אסף שאהבנו.

אסף היה חבר בצוות המתנ"ס, שאותו ניהלתי. ואף שלא הייתי מנהלו הישיר, הקשר בינינו היה הרבה מעבר ליחסי מנהל ועובד. נושאי עניין משותפים, ובעיקר – העניין ביהדות ובמחשבת ישראל, קירבו בינינו, וקיימנו שיחות ארוכות מעבר לענייני העבודה.

אקרא דברים שכתבתי ביום מותו:

אילו יצא מכרז למציאת אדם הראוי לתואר מלח הארץ, אין מתאים לכך מאסף.

חכם, ברוך כישרונות, בעל ידע רב במגוון רחב של תחומים, צייר, נגן, מוסיקאי. אדם שהצטיין בכל מעשיו. וחשוב יותר – אדם ערכי מאוד, מוסרי מאוד, ישר והגון. אסף התלבט והתעניין בשאלות קיומיות של משמעות החיים, של חיפוש הטוב והאמת. לשם כך הוא למד פילוסופיה, התעניין ביהדות. קרא ספרים וגילה בקיאות בתחומים הללו. הרבה לחשוב ולשוחח על נושאים אלה, שהעסיקו אותו כל כך.

אסף בחר בחינוך כדרך חיים וכך הוא הגיע אלינו, למתנ"ס. במשך כשלוש שנים הדריך את הנוער בשעל. לפני קרוב לשנה נכנס לתפקידו כרכז השכבה הבוגרת וכמנחה מד"בים במחלקת הנוער. הוא לא הספיק לעבוד זמן רב בתפקיד, אולם במשך השנה הזאת הוא הצליח להטביע חותם של ממש. הוא ראה בתפקידו שליחות חשובה, התמסר לעבודה בכל מאודו, ללא כל חשבון של שעות. הנתינה היתה לו טבע שני, הוא חינך את חניכיו לנתינה, בראש ובראשונה בדוגמה אישית. הוא התייחס ברצינות רבה לכל צעד שעשה – הכין מערכי הדרכה, הפיק וערך חוברות הדרכה, ארגן סמינרים כמו, למשל, סמינר הציונות, ארגן את כנסי כיתות ט' במהלך השנה, ארגן והוביל מחנות ומסעות בחנוכה ובפסח. גולת הכותרת של פעלו היתה קבוצת של"ג – שמיניסטים למען הגולן, קבוצת חניכי י"ב, חילונים ודתיים, שפועלים יחד, ומשלבים יחד לימוד משותף ועשיה התנדבותית בגולן. החיבור בין חילונים ודתיים בער בעצמותיו. הוא ראה בקבוצת של"ג את פסגת עשייתו. התאונה בה נהרג אסף, היתה בדרך למפגש הכנה עם הצוות המוביל של של"ג.

אסף היה עלם חמודות. ביישן ומנומס. החיוך לא מש מפניו. היה אהוב על הכל, על חברי הצוות, על המד"בים ובעיקר על בני הנוער בגולן.  

צפוי היה לאסף עתיד מזהיר. והכל נגדע בחלקיק שניה, ברגע ארור אחד.

רחל שפירא כתבה בשירה "מה אברך":

נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
... הנער הזה - עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו - חיים.

* חג יובל – הגולן חגג יובל לחידוש ההתיישבות היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.

ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג גדול. חג גדול לגולן. חג גדול למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של הציונות.

התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל. התרגשות מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים השנים הפכנו שדה קטל לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי הגליל והעמקים לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד באתגרים קשים – מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו לסגת ממנו, והנה אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים שנה והפכו אותו לסיפור הצלחה כה גדול.

התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך מקצועי, כל כך קהילתי, כל כך גולני – הגולן במיטבו.

התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל כולו – צנובר, מחנה צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה ומעלה.

ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אבא גאה; תמר, בתנו הקטנה, הופיעה על הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה". ואני נמסתי.

* המחלוקת כבר לא קיימת – אורח הכבוד באירוע היה נשיא המדינה רובי ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות, בהן ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב והיפה בחברה הישראלית", אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל הריע לנשיא.

בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא מגלם את אחדות העם, ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים חמים מאוד, על הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו הביטחונית של הגולן, על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים, על המפעל הנפלא שיצרנו בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן", אמר הנשיא, "היום המחלוקת כבר לא קיימת". הוא קרא להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* המפגש הקהילתי – לא פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.

* גמלא לא נפלה שנית - ישבתי בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי, ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני 23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות), והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו: "העם עם הגולן". אלה היום ימים הרואיים, אך זו הייתה תקופה קשה. ...ואיפה אנחנו היום. איזה אושר ואיזו גאווה.

* יפקיר, יפקיר - השבוע לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.

שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את המשפט האלמותי, שלא אפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". רבין תקף את הממשלה על שאינה משקיעה די בגולן. "לא די, לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה במעשים". והוא סיים את דבריו כך: "ולכם, המתיישבים, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק שהוא התכוון לכל מילה.

כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין עוד הספיק לבקר באורטל יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.

לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.

עצרת ה-25 הייתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים ומבוגרים רבים היו על הבמה; שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על הגולן. כל מי שחי כילד בגולן בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.

במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד גולן" בכינר, ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי גולן – הגולן בשירה ובזמר העברי". במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של חבורת הזמר "קול ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם. השבוע הצגתי שוב את הסרטון, בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר אילן.

* בבגוד באדם דרכו – בעצרת השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא היסטריית האבטחה, בחסות יגאל עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על האירוע.

אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל ההתיישבות בגולן, ואז אמר שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא מוכן לסגת מהגולן. כבר אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו המדיני. הקהל הגיב בשריקות בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון שלי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.

באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו בציטוט משירו של המשורר משה טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופנים רק אפר".

* סופי - ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני התפכחות סהרוריים שלא שמעו על כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל להם את האסימון הוא האסון הנורא בסוריה.

האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את השקפתי הפוליטית. אם בעבר האמנתי ב"שלום עם הגולן", כלומר בשלום בין ישראל לבין סוריה, בגבול הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד לתחיה.

* היובל הבא – חג היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את התלם שחרשנו, את המפעל הגדול שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה של מדינת ישראל.

חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו מלאי חדוות יצירה להמשיך וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות המאה לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו ונכדינו.

* סולידריות – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל. במסגרת המחקר, גיליתי סיפור הקשור אליי, שלא ידעתי עליו.

האירוע היה לפני 7.5 שנים. יהודה הוביל אז את נושא חוק משאל עם. השר דן מרידור הגיש ערר שעיכב את קידום החוק. יהודה התפרץ עליו והתפתח ביניהם עימות חריף.

למחרת התקשרו אליו מהעיתון "שישי בגולן" לראיין אותו על האירוע. הוא סירב. הודיע שהוא מחרים את העיתון. הסיבה לכך היא שבלחץ המועצה העיתון לא פרסם מאמר שלי, שבו הסברתי למה התפטרתי מניהול מתנ"ס הגולן. יהודה אמר שאם זה עיתון מטעם שמפעיל צנזורה, הוא מחרים אותו.

זה קרה חודשיים אחרי המקרה. שבוע לאחר שמאמר צונזר, אני חזרתי לכתוב את הטור השבועי שלי בעיתון. ויהודה, אחרי חודשיים, עוד החרים את העיתון בשל אותו מקרה, ואפילו לא סיפר לי.

* איוולת – אבו מאזן החליט לקצץ בתשלום לישראל על אספקת חשמל לרצועת עזה, מתוך מגמה לחולל משבר הומניטרי בעזה, ככלי במלחמה הפוליטית בין פת"ח לחמאס. למעשה, אבו מאזן נוהג כאסד בזעיר אנפין, במגבלות האמצעים שברשותו.

ובישראל כבר מתחילים שקרנים שונאי מדינתם להפיץ עלילת דם מרושעת, כאילו ישראל היא זו שהחליטה על צמצום החשמל. והבעיה היא, שלא מעט ישראלים תמימים ושוחרי טוב מאמינים לעלילה הזאת. ואם כך ישראלים, מה נלין על העולם?

העלילה וההסתה הם תועבה, אבל הם מצביעים על האיוולת בהחלטת הקבינט לרקוד על פי החליל של אבו מאזן. על ישראל היה להמשיך את אספקת החשמל לעזה, ולקזז את מימונה מהעברת כספי המסים לרש"פ.

* זאב זאב – ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות", פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חריף נגד הקוד האתי בנושא פוליטיקה באקדמיה אליו התלווה ראיון עם נחום ברנע. בראיון אמר הררי: "אילו הייתי מציית לקוד האתי של השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב... הספר צמח מתוך קורס שהעברתי באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי קורס לא היה ספר".

קראתי את הספר. קראתי את הקוד האתי. ואני קובע נחרצות שהררי משקר ביודעין. אין אות אחת בספר, שיש בה שמץ שמצה של בעייתיות כלשהי על פי הקוד האתי. הררי יודע זאת. המתקפה שלו ושל חבריו אינה על הקוד האתי, אלא על דֶּמוֹן שהם המציאו, שכל קשר בינו לבין הקוד האתי אפילו אינו מקרי.

הם שכחו איך נגמר סיפור "זאב זאב".

* האוניברסיטה הימנית - פרופ' גליה גולן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד הקוד האתי ובין השאר היא טענה, שבניגוד למקובל לחשוב, יש פוליטיזציה של האוניברסיטאות, אבל היא ימנית.

טענה מעניינת. נו, איך היא מוכיחה אותה?

היא סיפרה שכאשר נפתחה שנת הלימודים אחרי הקיץ של מבצע "צוק איתן", הוציאה האוניברסיטה קריאה לתרומה לסטודנטים שנקראו לשירות במסגרת המבצע ועל כך שנשיא האוניברסיטה התגאה בכך שהאוניברסיטה שלחה לחזית חבילות לחיילים.

והרי, כידוע, מלחמת "צוק איתן" הייתה "מלחמה הרסנית ומיותרת".

מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, מלחמת מגן צודקת מאין כמותה. אזרחי ישראל הותקפו בטילים, וכל ההתחננויות של הממשלה בנוסח "שקט ייענה בשקט" נענו בהגברת מטחי הטילים. רק בלית ברירה, עם הגב אל הקיר, נשלח צה"ל למבצע. לא בכדי, הקונצנזוס בעד המבצע היה מקיר אל קיר והאופוזיציה תמכה בו ללא סייג. רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני ההזוי התנגד למלחמה, או ליתר דיוק תמך בצד של התוקפן הפלשתינאי.

אבל כאן אפילו אין המדובר בתמיכה במבצע. הרי גם מי שמתנגד למבצע, אם אינו מנוול נתעב באופן קיצוני, יתמוך בסיוע לסטודנטים שיצאו בצו 8 למילואים וביכולת שלהם להשלים את החומר ולא להיפגע. אבל בעיני גליה גולן, כל מי שאינו מנוול נתעב באופן קיצוני כמוה, הוא "ימני". ולכן, יש פוליטיזציה "ימנית" באוניברסיטה.

* הדיכוטומיה הרדיקלית - "... מכאן התפתחה התפישה שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים, ובפוליטיקה צריך לבחור בין אלטרנטיבות. הנושאים הגדולים אינם נשארים בתחום של 'גם וגם' ". מתוך מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "האנטי נאורות בין היסטוריה לפוליטיקה".

וכך, במשפט אחד, ריכז שטרנהל בקליפת אגוז את כל מהותה של פוליטיקה רדיקלית. אין "גם וגם". יש "או או". דיכוטומיה. לכן כל כך פשוט לרדיקלים למיניהם. הכל אצלם שחור לבן. אין צבעים, אין גוונים. אין רצף, יש תהום – שחור / לבן, כן / לא, טוב / רע, אנחנו / הם.

לכן שטרנהל כתב ספר שבו תקף בחריפות את תנועת העבודה הציונית ההיסטורית, על כך שלא הייתה באמת סוציאליסטית, כי היא הייתה לאומית. ובכך הוא משמש תמונת הראי של אלה שבעיניהם תנועת העבודה ההיסטורית לא הייתה באמת ציונית כי היא הייתה סוציאליסטית. הרי אין "גם וגם", יש "או או".

שטרנהל הוא סוג של מטיף דתי הדובר בשם אמת מוחלטת, שמי שאינו מקבל אותה בשלמותה, מקבל את השקר המוחלט, שהוא כל מה שאינו האמת המוחלטת.

הקיצוניות הזאת מסוכנת.

* בואכם כצאתכם לשלום – ח באלול הוא חג העליה לקרקע של מושב נהלל. ביום זה, נערך טקס לכבוד בוגרי יב ערב גיוסם לצה"ל.

ההורים שרים שיר מרגש, ששורת המפתח בו היא "בואכם כצאתכם לשלום".

לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין מה אומרת השורה, מה אומר השיר, מה שרים ההורים, מה המסר של הקהילה: תפילה וציפיה לכך שכפי שאתם יוצאים, כך אנו מייחלים שתחזרו בריאים ושלמים.

כמובן שזה ייחול מן הלב והקרביים של הורים ביישוב שכל בניו התגייסו ומתגייסים לשירות המשמעותי ביותר, הקרבי ביותר, מתוך הבנה שמוטלת עליהם האחריות להגן על קיומה, שלומה וביטחונה של המדינה ועל חיי אזרחיה; ביישוב שידע כל כך הרבה שכול ומכאוב.

ויהונתן גפן, בן המושב הציני והנרגן, אומר בסדרה "עוד סיפור אחד ודי", ב"יס דוקו", שהכי נורא הוא ח באלול. שרים לנו "בואכם לשלום צאתכם לשלום" ושולחים אותנו למות. אני הבנתי שהכי טוב זה לחזור בארון, ובעדיפות שניה לחזור פצוע.

ובראיון ל"גלובס" עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ילד כותב": "בחג במושב היו נותנים לנו תנ"ך ושרים 'בואכם לשלום צאתכם לשלום', והיו שולחים אותנו למות. אני קורא לזה חג הקורבן. הנורא הוא שהמון ילדים מתו בגלל זה".

העיוות הזה, הסילוף הזה, הוא תרבות הפוסט ציונות בהתגלמותה.

איש קטן.

* יהונתן גפן – מה זה זקן נרגן? מי שהיה צעיר נרגן + כך וכך שנים.

* יחס הפוך בין כשרונו הספרותי לתבונתו הפוליטית - שמחתי על פרס "מאן בוקר" היוקרתי, שהוענק לסופר הישראלי דוד גרוסמן. אמנם טרם קראתי את "סוס אחד נכנס לבר", הספר שעליו הוא קיבל את הפרס, אולם קראתי את מרבית ספריו, ואהבתי אותם מאוד. גרוסמן הוא סופר דגול, אחד הסופרים הישראלים הטובים ביותר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

מבין ספריו אהבתי במיוחד את "עיין ערך אהבה", שהוא ספר גאוני. עוד שני ספרים מעולים שלו הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה". גם ספרי הילדים שלו נפלאים, וילדיי גדלו עליהם.

ככל שאני מעריץ את גרוסמן כסופר, כך אני שולל את עמדותיו הפוליטיות ואת פועלו הפוליטי. כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה פוליטית. לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו במלחמת השחרור אנשי הרוח שלנו לא היו אלתרמנים אלא גרוסמנים. האם המדינה הייתה קמה? ספק בידי. אלתרמן ידע שתפקידו לחזק ולרומם את רוח העם, את אמונתו בצדקת הציונות, את רוח הלחימה שלו, להשיב רוח במפרשיו. גרוסמן מפיץ ייאוש ותבוסתנות.

מסיבה זו, כאשר איש רוח כאלתרמן כתב נגד פשעי מלחמה והטיף לטוהר הנשק ולמוסר לחימה הייתה לו השפעה אדירה על הציבור ועל הלוחמים. לעומת זאת, לגרוסמן לא מקשיבים. 

* איש עסקים ממולח - קטאר היא המדינה תומכת הטרור מספר 2 בעולם (רק איראן מקדימה אותה). מדינות "הציר המתון" מאוימות על ידה ומחרימות אותה. היא מפעילה את מכונת ההסתה האיסלמיסטית, האנטי ישראלית והאנטישמית החזקה והמשפיעה בעולם - "אל ג'זירה".

ואת מדינת הרשע הזאת טראמפ מצייד במטוסי F-15. למה? כי הוא לא "מוסלמי" "איסלמיסט" "תומך האחים המוסלמים" ו"כושי", אלא איש עסקים ממולח ונערץ שיודע לסגור "דיל".

* חדלו להיות אויב - הבעיה היחידה בהסכם שאובמה חתם עם קובה, היא שהוא נחתם באיחור של עשרים שנה. קובה הייתה מעוז סובייטי בחצר האחורית של ארה"ב ובתור שכזו סיכנה את ביטחון ארה"ב. ברגע שבריה"מ והגוש הסובייטי התמוטטו, היא חדלה להוות סיכון ביטחוני כלשהו, וכל מה שנשאר הוא סנטימנט של עוינות. המשטר הפנימי בקובה לא פחות דיקטטורי מאשר משטרים שארה"ב לאורך השנים סייעה להם. ביטולו החד צדדי של ההסכם בידי טראמפ הזוי. והטענה שהסיבה לכך היא המשטר בקובה מגוחכת, כאשר מדובר במי שמספק נשק רב ומתקדם למשטרי העריצות האיסלמיסטית המושחתים בסעודיה וקטאר.

* טירוף אמריקאי – הרוגים ופצועים במסע ירי בסן-פרנציסקו. המשטרה: "המניע לא ידוע". המניע לא חשוב. העניין הוא שבשל דבקות מטורפת באיזה סעיף בחוקה, ועוצמה מופרזת של יצרני הנשק, כל זב חוטם יכול לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות שני לֶבֶּן, אר.פי.ג'י ולחמניה. הטירוף הזה גובה חיי אלפי אנשים. סתם.

* מופרך ומנופח – אהוד אולמרט הוא עבריין, האדם המושחת ביותר במערכות הציבוריות מאז קום המדינה. הוא נמצא כעת בדיוק במקום שנועד לפושעים כמותו.

עם זאת, אני מסרב להתרגש מסוגיית "המסמכים הסודיים". אולמרט כותב את זיכרונותיו. יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום זיכרונותיו של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה. ובאשר לכתיבה על סוגיות ביטחוניות – בדיוק לשם כך יש צנזורה צבאית, ובמקרה של ספרים מסוג זה יש גם ועדת שרים שצריכה לאשר את הפרסום. מה שהצנזורה אישרה – בלאו הכי אין כל בעיה בפרסומו. מה שהצנזורה לא אישרה – בלאו הכי לא יפורסם, ולכן גם כאן אין בעיה. ולכן, כל הסיפור מופרך ומנופח.

            * ביד הלשון

מאייר – אני צופה בימים אלה בהנאה מרובה בסדרת התעודה על ספרות הילדים העברית, "עוד סיפור אחד ודי" ב"יס דוקו".

מקום נכבד בסדרה מוקדש לאיור הספרים ולמאיירים, מנחום גוטמן, דרך אריה נבון, שמואל כץ ודני קרמן עד יוסי אבולעפיה וירמי פינקוס.

ולמה "מאייר" ו"איורים" ולא מצייר וציורים? הרי המאייר הוא צייר. האיור הוא ציור.

האיור אינו ציור העומד בפני עצמו, אלא הוא המחשה גרפית, לא מילולית, למסר המילולי. האיור הוא מן המילה אור. המאייר שופך אור על המלל, ממחיש אותו בציור.

נאכל חרב - משפט שאמי ז"ל נהגה לומר: "בורות אינה דגל. לא צריך לנופף בה".

ומה יותר לנופף בבורות, מאשר למרוח אותה על פני עמוד שער של מוסף שבועי.

כך עשה עיתון "הארץ", שהכותרת המעטרת את שער המוסף שלו מביכה בבורותה: "לנצח נאכל חרב בסבבה".

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* יום ירושלים של כולם – הכתבה המרכזית ב"אולפן שישי" בערוץ 2, הייתה על "ריקודגלים" של הציונות הדתית ביום ירושלים. הכתבה הציגה באור שלילי ביותר את האירוע. התמקדה בקריאות של קיצוני הקיצונים, שאכן מעוררות קבס, אך האם יש אירועי ענק פוליטיים, שאין בשוליהם קיצונים מתלהמים, שאינם מייצגים אלא את עצמם? כבר סיפרתי פעם על הפגנה נגד חקיקה דתית שבה השתתפתי בשנות ה-80 וכמה הזדעזעתי מקריאות קצובות של חבורה מסוימת "דרוס כל דוס". אולם היה זה קומץ שבקומץ. נכון, תמיד, גם בריקודגלים, הבעיה היא הקושי של הציבור הרחב לסתום את פיות הקומץ (אני גאה שבמאבק על הגולן, הצלחנו בכך).

ניתן לבקר את המצעד. האם באמת תוואי המצעד חייב לעבור דווקא ברובע המוסלמי? ממש לא. אך כל אלה ממש אינם העיקר. העיקר הוא, שריקוד עם דגלי הלאום, בבירת המדינה, ביום חגה, היא דבר טבעי, ראוי ורצוי, ומי שמעקם את האף ומתייחס לכך כאל "פרובוקציה" – הבעיה היא בתפיסתו, לא באירוע שנגדו הוא יוצא.

המסר המפורש של הכתבה, היה שיום ירושלים היה לחגה של הציונות הדתית, ושל הציונות הדתית בלבד. הדברים נשמעו כביקורת על הציבור הדתי. אכן, יש בתיאור המצב מידה רבה של אמת, אך בטרם מישהו יתחיל להתבכיין על כך ש"הדתיים ניכסו לעצמם גם את יום ירושלים", חשוב להבהיר שהם לא ניכסו לעצמם דבר. הם פשוט חוגגים. ומי שנמנע מלחגוג, משאיר את השטח למי שחוגג.

עד לפני שנים לא רבות, המועצות האזוריות, שרובן מורכב מקיבוצים ומושבים, ערכו ביום ירושלים את אירוע "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בהשתתפות רבבות אנשי התיישבות מכל קצות הארץ. אני עצמי, כמנהל מתנ"ס הגולן, צעדתי בראש תנועות הנוער בגולן במצעד הזה, וחבורת הזמר של המתנ"ס, "קול ברמה" הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר. היה לנו ברור שזה חג שלנו – שאנו כישראלים חוגגים את אחדותה של בירתנו. וזה לא היה כל כך מזמן, אני מדבר על העשור הקודם (אגב, בעיצומו של המצעד ביום ירושלים 2002 הוזעקתי בצו 8 לשלב השני של מבצע "חומת מגן").

מן הראוי לשוב ולהפוך את יום ירושלים ליום של עם ישראל כולו.    

* מורשת רבין – יום שחרור ירושלים הוא יום חג בעבורי. הוא יום חג בעבורי – לא למרות שאני שייך לתנועת העבודה (לא למפלגת העבודה), אלא בזכות העובדה שאני שייך לתנועת העבודה.

אני זוכר איזו ממשלה החליטה לשחרר את ירושלים. אני זוכר איזו ממשלה סיפחה את ירושלים למדינת ישראל. אני זוכר איזו ממשלה הקימה את השכונות החדשות במזרח ירושלים, המאוכלסות היום בידי מאות אלפי יהודים. אני זוכר איזו ממשלה קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג ממלכתי (רמז – בדקו מי היה ראש הממשלה במאי 1968).

אני זוכר שסגן ראש הממשלה יגאל אלון קבע את בית השרד שלו ברובע היהודי בירושלים לאחר שחרורו, כדי לממש את ריבונות ישראל ולהיות דוגמה אישית ליישוב האזורים בירושלים שהיו כבושים בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. אני זוכר שדוד בן גוריון, שהטיף לנסיגה מהירה לאחר מלחמת ששת הימים, הקפיד תמיד לומר "חוץ מירושלים והגולן"; הוא יזם את הרס הבתים הערביים ברחבת הכותל המערבי והוא הטיף ליישוב מידי של מזרח ירושלים ברבבות יהודים. אני זוכר מי היה ראש הממשלה שבנאומו האחרון לפני שנרצח הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל".

אני נאמן לדרכה ולערכיה של תנועת העבודה, ובתור שכזה יום ירושלים הוא יום חגי. ואלה שמפנים עורף ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל, אל יתפלאו שהחברה הישראלית מפנה להם עורף, ויבינו מה דוחק אותם לשולי החברה.

* לבטל את יום העצמאות – קראתי את קיטורי קהילת הטרוניה בגנות יום ירושלים, והשתכנעתי. אני זורם אתם, ומציע לבטל את יום העצמאות, מהסיבות הבאות: א. מדינת ישראל אינה מושלמת. ב. חיילים נהרגו על הקמתה. ג. הערבים אינם שמחים על קיומה, והם בעצם "אנוסים". יאללה יאללה.

* שלום – כאשר ירדן טוענת שיהודים שהיו על הר הבית טימאו אותו, היא טוענת שהיהודים הם טמאים. ולזה יקרא "שלום".

* חומץ בן יין - חוסיין בחר להיות סאדאת. בנו בחר להיות מובארק. סאדאת = שלום חם. מובארק = מלחמה קרה.

* אויבי הדו-קיום – האויבת הגדולה ביותר של רעיון הדו-קיום בין יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, היא הרשימה המשותפת. אני מאמין שהיא האויב הגדול ביותר של ערביי ישראל, אך כיוון שהם אלה שבחרו בה, אמנע מלכתוב זאת.

כאשר הרשימה הזאת מגישה הצעת חוק פרובוקטיבית, לקביעת יום אבל ממלכתי עם צפירות דומיה ביום הקמת המדינה, היא מגדירה את עצמה כאויבת של המדינה. היא מגדירה את הקמתה ואת קיומה של המדינה כשואה (=נכבה). והמסר שלה הוא שחורבנה של המדינה יהיה אירוע הגאולה והתקומה.

כאשר אחמד טיבי מכריז בחוצפה מעל במת הכנסת "אנחנו לא באנו הנה במטוסים ואניות... אנחנו ילידים", הוא שולל את לגיטימיות חיינו כיהודים במולדתנו.

הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל זאת. אבל דו-קיום בין יהודים וערבים, לא יוכל להתקיים ברוח זאת. אחמד טיבי וחבר מרעיו, ממיטים על עמם ועלינו עתיד של שנאה ועימות בלתי פוסק. מי שישלם את מחיר העימות הזה, לא יהיה הרוב היהודי.

* זכותו של האדם לחיים – גל הטרור של השנה שעברה היה שונה מגלים קודמים. היה זה "טרור השראה". המחבלים שביצעו את הפיגועים, לרוב, לא היו חברים בארגוני טרור ולא מאורגנים בחוליות טרור, אלא מפגעים בודדים שנטלו סכין מטבח או את הגה מכוניתם לידיהם, ויצאו לרצוח יהודים.

יכולת הנזק של מפגע כזה קטן יותר משל חבר בחוליה היוצאת לזרוע הרג והרס עם חגורות נפץ רבות עוצמה, אולם מבחינה מודיעינית הם אתגר קשה יותר לפיצוח. איך אפשר להגיע למפגע כזה?

הירידה הדרסטית והמהירה יחסית בכמות הפיגועים, מוכיחה שגורמי המודיעין והביטחון הישראליים מצאו מענה גם לסוג טרור זה. הם מצאו את הדרך להגיע לאותם מחבלים באמצעות ניטור התבטאויותיהם ברשתות החברתיות. על סמך הפיגועים שבוצעו והמפגעים שנעצרו נבנו פרופילים אישיותיים של סוג המחבלים הזה, וכך אותרו מאות מחבלים ונעצרו במעצרי מנע בטרם ביצעו את הפיגוע.

חייהם של מאות בני אדם ניצלו כתוצאה מכך. אבל הצלת חיי אדם כנראה אינה מעניינת את ארגוני "זכויות האדם", כי מהי זכותו של יהודי לחיות? ולכן הם יוצאים נגד הסיכול, ומציגים אותו כפגיעה בזכויות האדם. "מדובר בהפרה קשה של זכות החפות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?"

לא. אדרבא, נמתין עד שהפשע יתבצע, ואחרי שהמחבל ינוטרל, נמחה על כך שהמחבל "הוצא להורג ללא משפט רק כי הוא פלשתינאי".

"הארץ" יוצא לקמפיין נגד סיכול הפיגועים. כתבת השער של המוסף, כתבת ענק, היא כתב אישום נגד המדינה שמעזה להגן על חיי אזרחיה. הם יוצאים לאורך השנים נגד המחסומים, נגד מעצרים (קלגסים שולפים צעירים פלשתינאים מהמיטות), נגד גדר ההפרדה וכד', ועכשיו נגד מדיניות הסיכול. "האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?" מיתממים המתחסדים. לא. ואפשר לנסח ברוח זו את ההתנגדות לכל שיטה ללוחמה בטרור, תוך התעלמות מן ההקשר ומן החובה להגן על חיי אזרחי ישראל. אבל אנחנו גם לא רוצים לחיות בעולם שבו אפשר לרצוח יהודים בסיטונות ואין מה לעשות נגד "תופעת הטבע" הזאת.

והשאלה האמתית היא, עד כמה אותם גורמים פועלים באמת מתוך אכפתיות לזכויות האדם, או שמא הם פשוט תומכים בטרור?

* מורשת פרס – יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "למפלגת העבודה יש דנ"א של מעגל מכושף שעורף את ראשי המפלגה כל שנתיים שלוש. תראו כמה פעמים החליפו אצלנו את יו"ר המפלגה בשנים האלה, וכמה פעמים החליפו את יו"ר הליכוד. באפריל 1997 נפטר אבי, הנשיא חיים הרצוג. ביבי נאם אז בהלוויה כראש הממשלה. אחרי 20 שנה התקיים טקס לזכרו של אבא. גם באזכרה ביבי נאם".

הכל נכון, אך כיוון שהמסר הוא קריאה לתמוך בו, בזכות היותו היו"ר וכדי להפסיק את קללת המפלגה האוכלת מנהיגיה, כדאי להזכיר לו שהוא עצמו התמודד רק לפני 4 שנים מול היו"רית המכהנת שלי יחימוביץ', ואז הוא לא ראה כל בעיה בקריאת התגר הזאת.

בכך הרצוג ממשיך את מורשת פרס. פרס, כשר הביטחון, התמודד נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שתחתיו שירת בממשלה. אולם כאשר היה יו"ר מפלגתו ורבין התמודד נגדו, התבכיין נגד הניסיון להדיח את היו"ר המכהן.

* ההסתדרות הישנה – בבחירה בין המנגנון למנהיגות ניצחו הזיופים.

* החזיר את חובו? – במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות השלטונית, היו וישנן עליות ומורדות. העובדה שעבריינים מועדים נבחרו לשני התפקידים הבכירים ביותר במדינה, נשיא וראש הממשלה, הייתה שפל נורמטיבי נורא בתולדות מדינת ישראל. העובדה שהנשיא וראש הממשלה העבריינים באו על עונשים ונכנסו למקום שבו אנשים מסוגם צריכים לבלות בו - הכלא, הייתה ניצחון חשוב של החברה הישראלית על השחיתות והמושחתים. העובדה שהשר דרעי – הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה מלבד אהוד אולמרט חזר לכהן כמנהיג מפלגה, כח"כ, כשר בממשלה ועוד באותו משרד שבו חטא ופשע, הייתה ניצחון חשוב לשחיתות ומכה לחברה הישראלית.

סיסמת הכזב של חזרתו למקום הפשע הייתה שהוא "החזיר את חובו לחברה". נכון, הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, הוא אדם חופשי. אבל האם הוא ראוי למנהיגות? חס וחלילה.

והנה, הוא בקושי חימם מחדש את כסאו, והוא כבר צועד לחדר החקירות.

* מפלגת הקלון - שרי וח"כי ש"ס שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות ונדונו לעונשים חמורים יותר או פחות: דרעי, פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין, אמנון כהן ואיני בטוח שלא שכחתי מישהו... והתחלנו את שירנו מהתחלה. ש"ס? שב"ס!

* איחולי תבוסה - כסוציאל-דמוקרט יש לי אהדה בסיסית למפלגת הלייבור הבריטית. ודווקא מנקודת מוצא זו, לקראת הבחירות הקרובות בבריטניה, אני מאחל ללייבור בראשותו של קורבין מכל לבי – תבוסה איומה ונוראה, שלא תדע מאיפה זה בא לה. למה אני מתכוון, באומרי תבוסה איומה ונוראה? כוונתי לכך שלא יכנס ולו ציר אחד של הלייבור לפרלמנט. אינשאללה. ככה ייעשה למפלגה שמאמצת קו רדיקלי, אנטי מערבי, אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך נלהב בטרור האיסלמי (המכה גם ברחובות בריטניה).

* עתליה ויינר – בערב שבת, ראש חודש סיוון, מלאו חמישים שנה לשחרור הגולן. וביום זה ליווינו למנוחת עולמים את עתליה ויינר, מחלוצות ההתיישבות, שהגיעה הנה לפני חמישים שנה, הקימה כאן את משפחתה וביתה, וילדה את התינוקת הישראלית הראשונה בגולן. עתליה הייתה מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן ושל מערכת החינוך בגולן, וניהלה במשך עשר שנים את בית הספר "אביטל", בית הספר האזורי של יישובי צפון הגולן. יהי זכרה ברוך!

            * ביד הלשון

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה על הקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"