הבלוג של אורי הייטנר

קבלת השבת בקיבוץ אורטל, אמש, הייתה שונה מקבלות השבת השבועיות הרגילות. זו השנה השניה, שאת שבת הגדול, השבת שלפני הפסח, אנו מקבלים במתכונת שונה – לא בחדר האוכל אלא בטבע, קצת מוקדם יותר, עם אפיית מצות על סאג', כמו אבותינו שיצאו ממצרים.

בניגוד לאבותינו שיצאו ממצרים, גם מרחנו את המצות בלבנה ובשוקולד. כן, ממרח שוקולד "השחר העולה", שרוגל אלפר קרא להחרים, כי הוא "ממרח גזעני ופשיסטי", כיוון שבעליו תורם מידי שנה כמה שקלים להתנחלויות.

סיימנו בטקס קבלת שבת, כשאנו יושבים על מחצלות: שירי שבת ופסח, הדלקת נרות, קידוש, דרשה. וסיימנו בשירת שלושה פסוקים ממזמור לד בתהילים.

את הפסוקים הללו אנו שרים ברבות מקבלות השבת. אנו שרים אותם גם בהתכנסות "כל נדרינו", מדי שנה ערב יום הכיפורים.

אתמול, בטרם שרנו את הפסוקים, סיפרתי על מיזם 929 ועל אתר "מחלנים", וציינתי שבמסע לאורך התנ"ך הגענו למזמור ממנו לקוח השיר.  

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים   

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע   

וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב   

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

כל כך יפה!

****

חמי, אריק שליין, איש נהלל, היה איש האדמה. כך כתבנו על קברו. אולם הוא היה איש אדמה רחב אופקים, איש ספר ושיר. בכיסו תמיד הייתה טמונה מפוחית, ובכל הזדמנות הוא שלף אותה והחל לנגן. נהגתי לומר עליו, שהמפוחית, כמו השפם, היא חלק בלתי נפרד מפניו.

מבין כל השירים, אחד האהובים עליו ביותר היה "מי האיש", אותו הוא ניגן בכל הזדמנות.

כך פתחת את הספדי על קברו הטרי, בבית העלמין של נהלל בגבעת שמרון, לפני קרוב לשמונה שנים:

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים   

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע   

וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב   

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

הפסוק הזה מתהילים, הוא אחד השירים האהובים על אריק, שהקפיד לנגן אותו בכל הזדמנות. איך אפשר לתמצת טוב יותר מפסוק זה, את אישיותו של אריק?

'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו', כתב שאול טשרניחובסקי. אריק הוא תבנית נופה של ארץ ישראל העובדת, תבנית נופו של העמק, תבנית נופה של נהלל. אריק הוא התגשמות דמות החלום הציוני".

בשירת "מי האיש" נפרדנו גם ממורנו ורבנו יריב בן אהרון, בבית העלמין של קיבוצו ראש הנקרה, ערב חג הסוכות האחרון.

****

הלחן הקסום לשלושת הפסוקים היפים ממזמור לד, נכתב בידי הרב, הסופר והמוסיקאי ברוך חייט, ראש ישיבת מערבא ביישוב מתתיהו שבבנימין.

מה למתנחל ול"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"? חזקה על הרב חייט שהוא כתב את השיר לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה, מתוך בקשת שלום ורדיפתו. חזקה עליו, שגם התיישבותו במתתיהו נעשה לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה. וגם היא נעשתה מתוך בקשת שלם ורדיפתו.

טוב, בטח רוגל אלפר יקרא להחרים את השיר, שהולחן בידי מתנחל, רחמנא לצלן.

כיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אני מאמין שהלוויים בבית המקדש שרו את "מי האיש", עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור, בלחנו של ברוך חייט, בשני קולות.

****

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?" שואל המשורר. יתכן ששני הפסוקים הבאים הם תיאורו של האיש. אולי הם דברי הדרכה לאיש ההוא.

ההקבלה של החיים לטוב, מבהירה שחפץ חיים הוא האיש שחפץ חיים טובים, במובן המוסרי של המילה. כלומר, חפץ בחיים מוסריים, ערכיים, נכונים. מי האיש?

בדומה ל"אַשְׁרֵי הָאִישׁ", וב"מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ", מציג המשורר את איש המעלה. כמו בשני המזמורים הקודמים, גם כאן אין כל אזכור לשמירת מצוות פולחניות, אלא לבעל דרך חיים מוסרית.

****

"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

שמירת הלשון היא ערך מוסרי רב חשיבות. לא לרכל, לא לדבר לשון הרע, לא להשמיץ, לא לעשות שיימינג.

ולא לשקר. המשורר קורא למִרְמָה בשמה. בשנה האחרונה אנו נוהגים לתת לה סימנים: "פוסט אמת", "עובדות אלטרנטיביות", "פייק ניוז". אלו מילים חדשות המבטאות את תופעת הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי. אין אמת, אין שקר, יש "נראטיבים". כל אחד והאמת שלו. וכך הוכשרו שקרים נתעבים.

השואה היא "נראטיב ציוני". יש גם נראטיב אחר, הכחשת השואה. הוא לגיטימי באותה מידה, כי אין אמת, אין שקר, יש נראטיבים. כל אחד והאמת שלו.

סיפור תקומתו של העם היהודי, הקמת המדינה ומלחמת השחרור אינה אמת אלא "נראטיב ציוני". יש גם נראטיב אחר, "הנכבה". הוא לגיטימי באותה מידה, כי אין אמת, אין שקר, יש נראטיבים. כל אחד והאמת, או הפוסט אמת, או העובדות האלטרנטיביות, או הפייק ניוז שלו.

ומחנכים ישראלים ופלשתינאים הוציא ספר לימוד על הסכסוך, שבו כאשר הילד מדפדף, בצד אחד של הדף מופיעה האמת ובצד השני השקר, כאשר האמת מוגדרת "הנראטיב הישראלי" והשקר – "הנראטיב הפלשתינאי", וזה בסדר, כל אחד והאמת שלו, ומי אנחנו שנכריע? נציג לילדים את שני הנראטיבים (ואח"כ כבר נטפטף להם משהו על "הנראטיב ההגמוני הדכאני" ונדבר בשבחי "הנראטיב החתרני").

שומע זאת משורר תהלים ומסביר לאיש החפץ חיים, שזו אינה הדרך. "נְצֹר ... שְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

****

לאורך שנותיי בקיבוץ אורטל, אני מרבה לעסוק בצמיחה הדמוגרפית. גם היום, כאשר אנו בגל הגדול ביותר של צמיחה דמוגרפית בתולדות אורטל.

הסיפור הבא הוא מהקדנציה הקודמת שלי כרכז קליטה. בוועדת קליטה אנו מדברים על אנשים. אנו מדברים על נקלטים. תפקידנו הוא לסייע להשתלבותם, להתאקלמותם ולקליטתם, ואנו משוחחים על בעיות נוגעות אליהם, מתוך אוריינטציה של פתרון. דברים העולים על שולחן הוועדה – אם הם עולים על שולחן הרכילות בחדר האוכל או על השבילים, הם בעייתיים ביותר, תוצאתם הפוכה ולעתים גם כוונת הדוברים אותם הפוכה.

שמירת הלשון היא חלק מן האחריות שנוטל על עצמו חבר הוועדה. ברור לו שמה שנאמר בוועדה, אינו יוצא מדל"ת אמותיה.

והנה, הייתה הדלפה מן הוועדה. דברים שנאמרו בה יצאו החוצה. לקחתי זאת קשה מאוד.

לקראת תום הישיבה הבאה של הוועדה, חילקתי לחבריה דף, ועליו מובאות מן הספר "החפץ חיים", של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, שאף זכה להיקרא על שם ספרו, וזכה שיקום קיבוץ הנושא את שמו.

המובאות עוסקות כולן בשמירת הלשון. הפרק האחרון של הישיבה הוקדש לשמירת הלשון.

לקראת הישיבה הבאה, הוועדה הצטמקה בחבר אחד.

****

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמר הרב קוק.

דברים דומים אמר בן דורו, א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

הם צודקים. הדרך הראשית והטובה ביותר לעשות את העולם לטוב יותר, היא עשיית טוב.

אך משורר תהלים אינו מסתפק ב"עֲשֵׂה טוֹב", ומוסיף עליו את "סוּר מֵרָע".

נכון, חשוב מאוד לעשות טוב. אין כל טעם להסתפק באופוזיציה עקרה עם הקריאה העורבית "רק רע, רק רע, רע קרא, רקרע". החשוב מכל הוא עשיית טוב.

אבל חשוב גם לסור מרע, ואני מוסיף שחשוב גם להילחם ברע. מי שאינו נלחם ברע, משתף עמו פעולה. השתמטות ממלחמה ברע, היא השקפת העולם הפציפיסטית, שבשמה אנשים ערקו מהמלחמה בהיטלר והיום אנשים עורקים מהמלחמה בטרור, כי ה..."מצפון" שלהם אוסר עליהם להילחם ברע, כי מלחמה זה רע.

אבל מוסר אמתי הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב, לעשות טוב, לסור מרע ולהילחם ברע.

****

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

יש בתנ"ך שתי רדיפות. רדיפת צדק ורדיפת שלום. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" נאמר בספר דברים ובמזמור שלנו נאמר: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

לכאורה, יש סתירה בין השניים.

מאיר אריאל מעמת בין רודף צדק ורודף שלום בשירו "צדק צדק תרדוף", והעימות הזה מסתיים בשלוליות של דם.

...רודף צדק ג'ימי מנגן מפוחית

ודין רודף שלום מקיש על פחית

והם שרים איש את שלו

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

זורק דין שלום לג'ימי צדק

"אתה מודע לזה שצדק זה חרוז להדק?"

יורק ג'ימי צדק לדין שלום

"ממש כמו ששלום זה חרוז לחלום"

שורק דין לג'ימי "בשבילך צדק זה חדק

שיש לו רישיון לחטט לי בארון"

חורק ג'ימי לדין "בשבילך שלום זה שלוש

עיוור, חרש, אילם ושולמן ישלם"

ושוב שרים איש את שלו...

אי אפשר ליישב את רדיפת הצדק בכל מחיר עם רדיפת שלום. אם אני דבק במה שאני מאמין כצדק, ואתה דבק במה שאתה מאמין כצדק, ושנינו (או אפילו רק אחד מאתנו) בשום אופן אינו מוכן להסתפק בפחות ממיצוי הצדק שבו הוא מאמין, לא נוכל לעולם להגיע להסכמה, לעולם נוכל להתפשר, לעולם לא נוכל לגבש דרך משותפת.

האסון הגדול של החברה הישראלית הוא שיח הקצוות – השיח הנשלט בידי השמאלימין הרדיקלי. בחלוקה המחנאית הדיכוטומית הזאת בין "שמאל" ל"ימין", כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, שבטוחים שמלוא הצדק בידיהם, ומדרדרים אותנו לעימות ולקרע נורא.

זו לא דרכה של היהדות. אמרו חז"ל: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם". נכון, יש לעתים סתירה בין האמת ובין הדין. ולעתים עליי לקבל עליי את הדין, גם אם אני בטוח שהוא לא פסק בדיוק על פי האמת. אם נעמיד את העולם כולו רק על הדין, רק על האמת, רק על השלום, רק על הצדק, זה לא ילך. חובתה של חברה, להעמיד את העולם על כל היסודות הללו, ולעתים יסוד אחד חייב לפנות מקום לרעהו, כדי שניתן יהיה לחיות יחד.

****

המילה "שלום" היא מילה חטופה. היא נחטפה בידי בעלי דעה פוליטית, שגידרו אותה ל"מחנה" והדירו אל מחוץ למחנה את מי שמציעים דרכים אחרות להגיע לשלום, ותייגה אותם כ"אויבי השלום" וכ"מחרחרי מלחמה".

זה לא פטנט ישראלי. המוני חסידים שוטים ועיוורים הריעו לצ'מברליין לאחר חתימת הסכם מינכן, כששב לארצו והכריז "הבאתי שלום בדורנו". את צ'רצ'יל הציגו כאיש האתמול, כאויב השלום, כמחרחר מלחמה, ולא היה איש נלעג ממנו בשיח הציבורי הבריטי.

צ'רצ'יל הוא חתן פרס נובל לספרות, אולם הוא ראוי יותר מכל אדם במאה העשרים לפרס נובל לשלום. אין מי שפעל למען שלום העולם יותר ממנו, כאשר יצא נגד הפייסנות בשם ה"שלום" וכאשר הנהיג מלחמה בהיטלר.

וגם אצלנו – הו, כמה נלעגים היו מי שהוכיחו שערפאת, אחרי שחתם על הסכם אוסלו, אמר במסגדים שההסכם הוא שלב טקטי בדרך הג'יהאד. כמה מוזרים היו מי שהזהירו שיעופו קטיושות על אשקלון. הם היו ללעג ולקלס. וכך גם כל מי שלא הבינו איך 1,500 נרצחים בפיגועי טרור הם "קורבנות השלום". כל אלה היו "אויבי השלום".

בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, ולכן הייתי "עוכר שלום" מדופלם.

הסיסמה הראשונה של המאבק על הגולן, ואחת הסיסמאות המובילות לכל אורכו, הייתה "שלום עם הגולן". המסר שלנו היה שהמחלוקת אינה על השלום, אלא על הגולן. תומכי הנסיגה אינם חפצים בשלום יותר מאתנו, הנאבקים נגד הנסיגה. בדיוק כפי שמי שיציע את הגליל, או הכרמל, או השרון, או גוש דן, תמורת שלום, אינו שוחר שלום יותר ממי שייאבק נגד האבסורד הזה, הוא הדין כאשר מדובר בגולן.

מפלגת הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן, כתבה יחד עם משרד תכנון כלכלי חשוב תכנית לשלום עם סוריה, המכבד את הריבונות של שתי המדינות. דובר בו על פיתוח כלכלי רבתי בשני צדי הגבול, שיהיה לגבול של שלום, ועל פירוז הדדי של שני צדי הגבול מצבא. שלום אמת.

אבל כל הרעיונות הללו נדחו בבוז. זה לא שלום. רק נסיגה מהגולן היא שלום.

אבל אנחנו הקמנו בגולן התיישבות של שלום. הקמנו מפעל חיים של שלום: חברה, קהילה, תרבות, חינוך, כלכלה, חקלאות. הקמנו את משפחותינו במפעל חיים של שלום. ופתאום, אנו מוצאים שהמאבק על קיומו של המפעל הזה הוא מאבק נגד השלום, ואילו המאבק למען חורבנו של מפעל החיים הזה ועקירתו, שהנה מעשה אלימות איום ונורא, מוגדרת ... "שלום".

שִׂיחדש אורוויליאני. עקירה היא שלום. חורבן הוא שלום.

חורבננו נועד למסור את הגולן ואת חופי הכינרת לרודן רוצח המונים, שמכבד הסכמים כפי שהוא כיבד את ההסכם לסילוק הנשק הכימי מסוריה.

אמר צ'רצ'יל לאחר הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה".

****

עשרים שנה חלפו מאז המאבק הקשה על הגולן.

ואתמול, בקבלת השבת, ישבנו על אדמתנו, אדמת הגולן, ושרנו בקול גדול ובכוונה מלאה:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים   

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע   

וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב   

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

* 929

* תקציר החדשות – רקטה נורתה מרצועת עזה לעבר ישראל. שורת התקפות של צה"ל ברצועה. פגז סורי נפל בגולן. צה"ל הגיב בסוריה. ירי רקטות מסיני לעבר אילת. פיגוע טרור בשוק בפתח תקווה. תקיפת חיילות וחיילי צה"ל בידי פורעים חרדים. חוליגנים חרדים משתוללים בהפגנות נגד גיוס לצה"ל.

* הרהורים בשבת שירה – ב"שבת שירה" אנו קוראים בפרשת השבוע את שירת הים ובהפטרה – את שירת דבורה.

על רקע הפגנות החרדים נגד השירות בצה"ל ובעד ההשתמטות והעריקה בחסות בנינו המחרפים נפשם כדי שהפרזיטים האלה ימשיכו להשתמט, לערוק ולהתפרע, כדאי להיזכר באירוע המונצח בשירת דבורה.

יש בתוכנו מי שטרם יצאו מהגלות, טרם השתחררו מן העבדות. ההשתמטות משירות בצה"ל היא ביטוי מובהק לכך. וגם ככאלה הם אינם הראשונים. היו תקדימים להשתמטות, כבר בתקופת המקרא.

ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על מי מדובר? יש פרשנות מיסטית המדברת על חוצנים וגורמים שמימיים שלא התגייסו לסייע לאלוהים, אך בעיניי היא סותרת את רוח היהדות. וכיוון שאיננו יכולים להפיק כל לקח מהפרשנות הזאת, היא חסרת משמעות. לעומת זאת, גרסה אחרת היא בעלת משמעות רבה.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

* עבדים נרצעים - בשבת שעברה, שבת פרשת "בא", קראנו על יציאת מצרים. לא חלף שבוע מהתרוממות הרוח של היציאה מבית עבדים, מעבדות לחירות, וכבר השבת, פרשת "בשלח", קראנו את הפסוקים הבאים: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם, לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם. כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

אנו קוראים זאת, ואותם בני ישראל נראים כל כך עלובים ובזויים בעינינו, עבדים נרצעים בנשמתם.

והיום? כתבה ב-ynet מלמדת על העובדה המצמררת, שמאז שנת 2000 יותר מ-33 אלף ישראלים ביקשו דרכון של גרמניה, ארץ המרצחים, וחלקם אף ויתרו לשם כך על הדרכון הישראלי. איזו עליבות! עבדים נרצעים בנשמתם.

* שיימינג לדרעי – כל מי שקרא דברים שכתבתי ב-27 השנים האחרונות, מאז החלו להתפרסם מעללי השחיתות של דרעי (הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה זולת אולמרט), לא יחשוד בי באהדה לאיש הזה, אם לנקוט לשון המעטה. אולם הפעם, אני רחוק מלהתפעל מהשיימינג שעשה לו בני אלבז, ואיני שותף לחגיגת השמחה לאיד.

אפשר לחשוב. מה קרה? הוא מרח קצת בצל על העיניים כדי לזייף בכי? מדובר בתשדיר בחירות. עם במאי ומשחק, כמו כל תשדיר בחירות. וכי מישהו חושד בצערו הכן על מותו של הרב עובדיה? אז נכון, זה לא סימפטי. אבל האמת היא שמה שאינו סימפטי הוא שהדבר נחשף בצורה מביכה כל כך. אני בטוח שבאותה מידה יכלו להיחשף קטעים מביכים מסוג זה אצל כל המועמדים בכל המפלגות.

הדבר המכוער באמת הוא השיימינג שעשה אלבז. זכרו מיהו אלבז. אלבז הוא "זמר הבית" שהדהד את "הוא זכאי" בקרב רבבות מעריצי דרעי. דרעי גנב ולקח שוחד? מה אכפת לאלבז. כל בתי המשפט בכל הערכאות פסקו פה אחד להרשעתו, על פי ראיות? אז מה? הוא זכאי! למה? ככה.

אבל כאשר יש ביניהם סכסוך כספי – אין זכאי. אין חברות. אין אלוהים. זה זמן השיימינג, והשיימינג הכי מכוער והכי מבייש שיש.

ועל מה הסכסוך? אלבז קיבל מאות אלפים, אבל טוען שהובטחה לו גם משרה ציבורית וההבטחה הופרה. לכן הוא ירד מהארץ ומשם מכפיש את דרעי.

בא לי להקיא. אבל לשם כך אני צריך לדחוף אצבע ללוע, ואז יאמרו שזייפתי הקאה.

* מדע בדיוני - מועצת הנוער של הגולן נפגשה עם מועצת הנוער של הכפר הדרוזי מסעדה, והם בנו תכנית של מפגשים ושיתופי פעולה בין בני הנוער משני המגזרים.

מי היה מאמין? עד לפני שנים ספורות עצם המחשבה שנמצא פרטנר למפגש כזה הייתה מדע בדיוני.

* מחוות סרק מפוקפקות - ככל שממשל טראמפ מרעיף עלינו מחוות סרק מפוקפקות, כמו סיכול מינויו של סלאם פיאד כשליח האו"ם ללוב, "למען ישראל", גדל חשדי שזהו תחליף למימוש הצהרות הבחירות הפרו ישראליות האמתיות שלו, כמו הכרה בריבונות ישראל על בירתה והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

* סניף "בצלאל" בטהרן – בהפגנות האספסוף האיראני בטהרן, בראשות המנהיג ה"מתון" רוחאני, הוצגו תמונות של טראמפ ועל צווארו כרוך חבל תליה, במסגרת חופש הביטוי.

* תסמונת אלפר - עיתון "הארץ" מקפיד בעקביות לתמוך בהשבת גופות מחבלים למשפחותיהם. ומה באשר להשבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, המצויים בידי חמאס? זה כבר משהו אחר.

רוגל אלפר, מהגרועים בדבוקת שוקן, שואב את ההנאות הגדולות של חייו, משמחה לאידן של משפחות שכולות ישראליות, מגילוי בוז לאבלן ומהתגוללות גסה עליהן. בפשקוויל שפרסם השבוע הוא בז למשפחת גולדין על מאבקה לקבורת בנה בקבר ישראל, ובעיקר לעג לאחיו של הדר, חמי. "חמי מפגין תסמינים מתקדמים של מצב שאפשר לכנות 'תסמונת גולדין', על שם אחיו... מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שמתאפיין בכך שהדובר חדל להבחין בין המתים לחיים ומתרעם על כך שאין המת זוכה ליחס של חי... היבט נוסף ב'תסמונת גודלין' הוא שיגעון גדלות, שמאפיין הרבה משיח 'משפחת השכול' הישראלית. מעמד השכול מעניק לו בעיניו סמכות ופריבילגיה לקבוע סדר יום וסדרי עדיפויות לאומיים".

בעקבות פשקוויל הנאצה, כתבו הוריו של הדר למו"ל שוקן שאלה קצרה: "האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שגעון גדלות'?"

מה לדעתכם הייתה תשובתו הבזויה של שוקן? "בהחלט".

נכון, מאוחר יותר הוא מחק את התשובה וחזר בו. אך במקרה זה איני אומר "עוזב ומודה ירוחם". את האמת שלו הוא כתב בתגובה הספונטנית, האותנטית, לפני שהתייעץ עם יועציו המשפטיים.

על סמך מה אני כותב זאת? על סמך העובדה שבמקום לרמוז לרוגל אלפר שרצוי היה שיתייעץ עם גורמים מקצועיים שיכולים לסייע לו, הוא הפך אותו לחלון הראווה של עיתונו.

לא תהיה זו הגזמה להגדיר את השוקניזם כ"תסמונת אלפר".

* פקה פקה - מה ההבדל בין אוטו ויינינגר לרוגל אלפר? ויינינגר הגשים את האוטו-אנטישמיות שלו. אלפר סתם פקה-פקה.

* איזה צהוב - בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מכתב וגלויה ששלחתי להוריי ממוצב צה"ל ליד אגם קרעון בלבנון, בראשית 1984.

מתוך המכתב, למחרת יום הולדתי ה-21: "ב-19.1 אחה"צ יתקיים טקס סיום בכותל. אני מבקש שכבר תשריינו לעצמכם את התאריך, ושתגיעו כולכם.

לאחר הטקס יש לנו מסיבת סיום. קבעו אותי לצוות המכין את המסיבה, ורצו שאכתוב לה את הטקסט.

הייתי אמור להישאר עם כל הצוות בארץ, בקיבוץ משמר דוד, כל היום להסתובב על בגדים אזרחיים, ולצאת כל לילה הביתה. צ'ופר מאוד רציני ומאוד קורץ, אך לא רציתי להישאר שם, כשכל החבר'ה נמצאים פה. פשוט לא הייתי מרגיש בנוח. אני מקווה שהמסיבה תהיה מוצלחת ושלא ארגיש שהייתי חסר בצוות".

ועל כך הגיבו הבנים שלי: "איזה צהוב!"

צהוב?! מתוך "שירת הפזמניק" של רוביק רוזנטל: "חייל צייתן וממושמע, בעל סממני התנהגות המוגדרים 'אשכנזיים'... הגדרה במילון פזמוזואורוס:  'צבע מהגוון הבהיר, כצבעה של השמש. משמש בסלנג החפ"ש בתור מילת גנאי לקצינים וחיילים בעלי ראש גדול ואחריות'. על פי ההגדרות המקובלות, חטיבת הצנחנים וכן חטיבת הנח"ל נחשבות חטיבות צהובות'...". טוב, הייתי נח"לאי בגדוד 50 – הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים. שילוב צהוב קטלני.

אגב, השהות שלנו בלבנון הוארכה, הטקס בכותל בוטל ומה שאני זוכר ממסיבת הסיום זו את ההופעה הבלתי נשכחת (עובדה!) של דני סנדרסון בליווי של חיים רומנו.

            * ביד הלשון

אחר כבוד – הודעה שנשלחה לכל חברי אורטל: "ליד הספריה מונחים ספרים רבים, שאינם מתאימים או מיועדים לספריה... אני מזמינה את כל מי שרוצה לקחת משם ספרים... מחר בבוקר הם יפונו אחר כבוד למקום אחר".

מה פירוש "אחר כבוד"? בצורה מכובדת. תוך שמירת כבודו ומעמדו של פלוני. אולם פעמים רבות הדבר נאמר באירוניה – "סולק אחר כבוד מ..." וכד'.

המקור לצירוף המילים הוא מקראי. הוא מופיע בשני מקומות. בזכריה ב: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל-הַגּוֹיִם, הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ".

ובתהילים עג: "בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי, וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי".

ובאשר לספרים... באותו ערב שכחתי, ולמחרת כשנזכרתי כבר היה מאוחר מדי.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* התנגדות אנרכיסטית - טענה נפוצה בהקשר של פינוי עמונה, היא: הנה, כרגיל, ממשלת "ימין" עוקרת יישובים. כך היה בסיני, כך היה בגוש קטיף ועכשיו בעמונה. הטענה הזאת נאמרת בכאב ובמחאה בפי אנשי "ימין" מאוכזבים ומתוסכלים, והיא נאמרת בשמחה לאיד בפי אנשי "שמאל". אולם היא אינה אמת.

האמת היא שאין כל דמיון וכל קשר בין עקירת היישובים בסיני ובגוש קטיף (בלי קשר לעמדתי האישית בנושא. גילוי נאות – אני התנגדתי לעקירות הללו, אולם זה לא קשור) לבין פינוי עמונה.

עקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף, היו החלטות מדיניות על נסיגה משטחים ועקירת היישובים בתוכם. ואכן, היו אלה ממשלות הליכוד שקיבלו את ההחלטות המדיניות וביצעו אותן. ההתנגדות לעקירה הייתה אף היא מדינית ואידיאולוגית, מצד הציבור שהתנגד לאותה מדיניות ושלל אותה.

עמונה היא סיפור אחר לגמרי וכלל אינו קשור. אין כאן נסיגה מיהודה ושומרון. אין זו נסיגה מחֶבֶל בנימין. אין זה מימוש של תפיסה מדינית. מדובר כאן במימוש שלטון החוק – ביצוע פסיקת בג"צ לפנות ממקומם בתים שנבנו על קרקע פרטית בניגוד לחוק. כל ממשלה, ממשלת שמאל או ימין, כפופה לחוק, אינה רשאית לאפשר עבירה על החוק ומחויבת לקיים את פסיקות בית המשפט העליון. בלי העיקרון הזה, לא תתקיים מדינה. ולכן, ההתנגדות לפינוי עמונה, אינה מבטאת השקפה פוליטית ואידיאולוגית לגיטימית, אלא גישה אנרכיסטית.

במקרה זה, ההתנגדות מבטאת גם ביזיון בית המשפט, כיוון שכל אחד ואחד מתושבי עמונה חתם על תצהיר בו התחייב משפטית לא להתנגד, וההתחייבות הזאת הייתה בלתי מותנית.

* בוגד - כל מי שמרים יד, לא כל שכן מיידה אבן או מוט ברזל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר משפריץ אקונומיקה בפניו של איש כוחות הביטחון, הוא בוגד.

* טעיתי - בפוסט שהעליתי בפייסבוק במהלך פינוי עמונה, קראתי לפטר לאלתר את עידו, המג"בניק הסרבן, כפי שראוי לנהוג בכל סרבן. זמן לא רב לאחר מכן, העליתי פוסט שבו חזרתי בי. כנראה הושפעתי מתעמולת האנרכיסטים שהציגו אותו כסרבן וניסו להציגו כגיבור. אחרי שצפיתי בטלוויזיה, השתכנעתי שמדובר בסך הכל בשוטר חלש שנשבר. אפשר לבחון האם הוא כשיר לתפקידו, האם יש בו החוסן הנפשי הנדרש כדי להיות מג"בניק, אך אין להתייחס אליו כאל סרבן.

* אויב - כתובות "מוות לציונים" ו"ציונאצים" של החוליגנים המטורפים שתקפו את אנשי כוחות הביטחון ופצעו עשרות מהם, מבהירה למה התכוונתי כאשר כיניתי כל מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על איש כוחות הביטחון - בוגד. מדובר באויב.

אין לי ספק שתושבי עמונה סולדים מהם, אך מה הם חשבו שיקרה, כאשר הם קראו לכל מי שיכול לבוא להצטרף אליהם?

* חוסר מנהיגות - ראש ממשלה שמפחד להוקיע את החוליגנים שפצעו עשרות אנשי כוחות הביטחון באלימות ברוטלית, שובר שוב ושוב את שיאי חוסר המנהיגות של עצמו.

* מחדל משטרתי - בפינוי עמונה נעצרו 13 אנרכיסטים חוליגנים. משמעות הדבר, היא שעשרות פורעים מסתובבים חופשי ויכולים להמשיך לפגע. זהו מחדל משטרתי חמור.

* פסוקו של יום - הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (פרקי אבות).

* להקים את עמונה מחדש - החלטתו של נתניהו להקים את עמונה מחדש באתר חדש, על אדמת מדינה, נכונה ומוצדקת. ראוי היה להגיע לפתרון הזה מראש, ולא להידרדר למראות המיותרים כל כך, שראינו בימים האחרונים.

הביקורת על החלטתו, היא ש... אוי אוי אוי, שוד ושבר, לראשונה אחרי שנים רבות מקימים התנחלות חדשה. נו, מה הבעיה? אין כל פסול בהקמת יישובים חדשים. אני יכול לחלוק על החלטה זו או אחרת, להקים יישוב במיקום ספציפי, אך בעיקרון – יש להקים יישובים חדשים. אולם במקרה זה, כלל אין המדובר ביישוב חדש, אלא בהעתקת עמונה לאתר חדש.

* ציטוט - "הדבר מחייב לשוב ולהידרש לדמותו של ג'ובראן, עם כל אי הנוחות שבדיון הפרסונאלי... זה המקום לשאול: האם היותו של שופט ערבי מחייבת אותו לפסוק תמיד נגד מערכת הביטחון ובעד ערבים... עצם היותו של ג'ובראן ערבי, פירושה שהוא בחזקת עבריין... מבחינתי זו נותרה האמת, ואין בלתה... אין מנוס מלהזכיר: יש בעיה עם ג'ובראן. חייבים לדבר על ג'ובראן... מאמצי השמאל ונשיאת בית המשפט מרים נאור נועדו להכניס לבית המשפט העליון עוד ג'ובראנים... עלול ג'יבראן להתמנות לנשיא בית המשפט העליון".

איך תגדירו את הציטוטים הללו? נכון. צודקים. אני חותם על ההגדרה המדויקת.

הציטוטים הללו הם מתוך פשקוויל נאצה והסתה של אורי משגב נגד שופט בית המשפט העליון, בשינויים קלים. השינויים: במקום ג'ובראן – סולברג. במקום ערבי – מתנחל. במקום שמאל – ימין. במקום נשיאת בית המשפט מרים נאור – שרת המשפטים איילת שקד.

היטבתם להגדיר את הזוועה.

* למען המדינה - כל מי שיש לו הבנה מינימלית בפוליטיקה ובמדינאות מבין, ששיחת הפיוס שניהל ריבלין עם נשיא מקסיקו הייתה בשליחותו של נתניהו וכל מילה שנאמרה בה, תואמה מראש וסוכמה לפרטי פרטיה בין הנשיא ורוה"מ.

כשריבלין נטל על עצמו את המשימה המדינית הזאת, הוא ידע שהיא תחריף את ההסתה הימננית נגדו, והוא ידע שנתניהו לא יגבה אותו אלא ישמור על שתיקה בקריצה, שתעודד את ההסתה. הוא ידע שביצוע השליחות המדינית מטעם נתניהו, תוצג כחתירה של הססססמולן תחת ראש הממשלה הגבר-גבר שצייץ באומץ את האמת. ריבלין ידע, אך למען טובת המדינה היה מוכן לשלם את המחיר.

* צו נשיאותי - ממשל טראמפ יצא נגד הרחבת ההתנחלויות. טוב שלא חתם על צו נשיאותי.

* השולף הכי פזיז במערב – כאשר אני קורא את דברי ההערצה בימין הישראלי למשיח השקר טראמפ, אני מצטמרר.

* אם תיקח מהם את השנאה - כשאני קורא את פוסטי הבוז, הלעג והשנאה להרצוג, עם אשפוזו, אני מקלל את היום שהמציאו את פייסבוק. כל כך טוב היה להיות תמימים, ולא להכיר את התופעה הזאת; את אותם אנשים שאם תיקח מהם את השנאה לא יישאר מהם כלום (כי אין כלום).

* בתמימותנו - בלי הפייסבוק, בתמימותנו לא היינו מודעים לתופעה מעוררת החלחלה, של ישראלים יהודים, יהודים! (ששכחו מה זה להיות יהודים) המייחלים לכך שמנהיגה ניאו נאצית תהיה נשיאת צרפת.

* חנינה - למרות שהוא יצא בזול, אני בעד חנינה לאולמרט. אבל רק אחרי שהוא יפסיק לשקר ולהכחיש, יודה ויתנצל בפני הציבור הישראלי על פשעיו.

* בחזרה לקיבוץ – לפני 12 שנים החליט קיבוץ בית העמק בגליל המערבי להפוך מקיבוץ למושב עובדים. ביום שישי האחרון החליט מושב בית העמק להפוך בחזרה לקיבוץ. שינוי מסוג זה מחייב רוב של לפחות 2/3 בקלפי.

בית העמק לא יהיה קיבוץ שיתופי, אלא קיבוץ מופרט, או כפי שהדבר מכונה בתנועה הקיבוצית "קיבוץ מתחדש", בדומה לכ-3/4 מן הקיבוצים.

החשיבות הרבה של המהלך, היא המסר שתהליכי ההפרטה ופירוק הקיבוץ אינם בלתי הפיכים, כפי שלעתים נדמה. יש היום בתנועה הקיבוצית מגמה חזקה של הידוק היחד, הקהילתיות והערבות ההדדית בקיבוצים שהופרטו. ברבים מהם יש מגמות של חיפוש דרך אמצע בין הקיבוץ השיתופי שהיו לבין הקיבוץ המופרט אליו הפכו. ברבים מן הקיבוצים המופרטים יש תחושה שהשינוי הרחיק לכת מעבר לרצוי, שהחברה איבדה הרבה מיופיה, ממשמעותה ומהותה וחיפוש דרך לתקן חלק מן הנזק.

כנראה שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מדי ומוגזמות מדי.

אגב, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, הוא קיבוץ שיתופי, והוא נמצא בתנופת צמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. מספר הפונים לקליטה הוא גדול מאוד, פי כמה וכמה מיכולת הקליטה שלנו, ואנו בוחרים מבין הפונים את המתאימים ביותר לאורח החיים ההתיישבותי שיתופי.

* עסקני הטישו – ביום שישי בבוקר, התראיינתי לתכנית התרבות של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, בנושא התרבות בפריפריה. מאזיני גל"צ, שרגילים לשמוע את עסקני הטישו שבכיינותם אומנותם, הופתעו לשמוע נציג פריפריה שמשדר גאוות יחידה.

* ארץ ישראל היפה - במלאת שלושים למותו של רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים שנפצע פציעה אנושה ב"צוק איתן" ונפטר אחרי שנתיים וחצי, נערך במדרשת הגולן בחספין ערב שירה וסיפורים עליו ולזכרו. בני משפחה, חבריו ממושב נוב, חבר לצוות שלו בסיירת ומפקדיו, ובהם ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי סיפרו על האיש המיוחד הזה. היה זה ערב עצוב ומצחיק, קשה ומרגש. חגי היה התגלמות המושג מלח הארץ – הוא ומשפחתו שהינה התגלמות המושג ארץ ישראל היפה.

אחה"צ נערך טקס אזכרה וגילוי מצבה. אביו ובנו של חגי אמרו "קדיש". "קדיש" מפיו של ילד בן תשע, זה דבר שהלב אינו יכול להכיל.

            * ביד הלשון

גוש עציון – לאחר נפילתו של הצוער ארז אוריאל בפיגוע הדריסה בירושלים, הקדשתי את הפינה ליישובו אלון שבות. הפעם ארחיב את היריעה לגוש היישובים שאלון שבות הוא חלק ממנו – גוש עציון.

מה מקור השם? הצליל נשמע תנ"כי. עציון. אכן, בתנ"ך מופיע השם עציון, אך ללא כל קשר לאזור יהודה, אלא דווקא למפרץ אילת. עֶצְיוֹן גֶּבֶר הייתה עיר נמל, כנראה סמוך לעקבה. לכן, שדה התעופה הצבאי שפעל בבקעת הירח שבסיני, סמוך לאילת, עד הנסיגה מסיני, נקרא עציון (סיבה נוספת לשמו של שדה התעופה היא ש"עציון" היה הקוד העברי לשדה התעופה בצ'כיה, שממנו המריאו המטוסים הראשונים של חיל האוויר במלחמת השחרור).

אז איך זה מתקשר לגוש עציון? לא מתקשר. העציון של גוש עציון הוא תרגום מגרמנית והוא שם של אדם.

עציון הוא שמו העברי של שמואל צבי הולצמן, שרכש מערביי הר חברון אדמות רבות ובהן האדמות שמדרום לירושלים, בין בית לחם לחברון, באזור הקרוי על שמו גוש עציון. הוא הקים את חברת "אל ההר" והחל ליישב את האזור, אולם הניסיון נגדע במאורעות תרצו-תרצט (1936-1939). הגוש הוקם ב-1943 בידי תנועת הקיבוץ הדתי שהקימה את כפר עציון ובשנים הבאות את משואות יצחק ועין צורים ותנועת "השומר הצעיר" שהקימה את קיבוץ רבדים.

גוש עציון נפל בתש"ח, אולם לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, לפני יובל שנים, הוקם מחדש כגוש התיישבות לתפארת. היום חיים בגוש עציון 70,000 יהודים, ביישובי המועצה האזורית גוש עציון ובמועצות המקומיות ביתר עילית ואפרת.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"