הבלוג של אורי הייטנר

דברים באזכרה 9.7.17

עשר שנים...

קשה לתפוס.

כאילו זה עתה הגיעה ההודעה הקשה על התאונה... הביקור ביחידה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשאף שקשה היה לקלוט זאת, הבנתי שזהו ביקור פרידה. ובשורת האיוב על מותו. וההלוויה.

האירועים נחרטו בזיכרוני ולבטח בזיכרונם של רבים מאתנו.

אולם אנו בוחרים לזכור את אסף החי, אסף שאהבנו.

אסף היה חבר בצוות המתנ"ס, שאותו ניהלתי. ואף שלא הייתי מנהלו הישיר, הקשר בינינו היה הרבה מעבר ליחסי מנהל ועובד. נושאי עניין משותפים, ובעיקר – העניין ביהדות ובמחשבת ישראל, קירבו בינינו, וקיימנו שיחות ארוכות מעבר לענייני העבודה.

אקרא דברים שכתבתי ביום מותו:

אילו יצא מכרז למציאת אדם הראוי לתואר מלח הארץ, אין מתאים לכך מאסף.

חכם, ברוך כישרונות, בעל ידע רב במגוון רחב של תחומים, צייר, נגן, מוסיקאי. אדם שהצטיין בכל מעשיו. וחשוב יותר – אדם ערכי מאוד, מוסרי מאוד, ישר והגון. אסף התלבט והתעניין בשאלות קיומיות של משמעות החיים, של חיפוש הטוב והאמת. לשם כך הוא למד פילוסופיה, התעניין ביהדות. קרא ספרים וגילה בקיאות בתחומים הללו. הרבה לחשוב ולשוחח על נושאים אלה, שהעסיקו אותו כל כך.

אסף בחר בחינוך כדרך חיים וכך הוא הגיע אלינו, למתנ"ס. במשך כשלוש שנים הדריך את הנוער בשעל. לפני קרוב לשנה נכנס לתפקידו כרכז השכבה הבוגרת וכמנחה מד"בים במחלקת הנוער. הוא לא הספיק לעבוד זמן רב בתפקיד, אולם במשך השנה הזאת הוא הצליח להטביע חותם של ממש. הוא ראה בתפקידו שליחות חשובה, התמסר לעבודה בכל מאודו, ללא כל חשבון של שעות. הנתינה היתה לו טבע שני, הוא חינך את חניכיו לנתינה, בראש ובראשונה בדוגמה אישית. הוא התייחס ברצינות רבה לכל צעד שעשה – הכין מערכי הדרכה, הפיק וערך חוברות הדרכה, ארגן סמינרים כמו, למשל, סמינר הציונות, ארגן את כנסי כיתות ט' במהלך השנה, ארגן והוביל מחנות ומסעות בחנוכה ובפסח. גולת הכותרת של פעלו היתה קבוצת של"ג – שמיניסטים למען הגולן, קבוצת חניכי י"ב, חילונים ודתיים, שפועלים יחד, ומשלבים יחד לימוד משותף ועשיה התנדבותית בגולן. החיבור בין חילונים ודתיים בער בעצמותיו. הוא ראה בקבוצת של"ג את פסגת עשייתו. התאונה בה נהרג אסף, היתה בדרך למפגש הכנה עם הצוות המוביל של של"ג.

אסף היה עלם חמודות. ביישן ומנומס. החיוך לא מש מפניו. היה אהוב על הכל, על חברי הצוות, על המד"בים ובעיקר על בני הנוער בגולן.  

צפוי היה לאסף עתיד מזהיר. והכל נגדע בחלקיק שניה, ברגע ארור אחד.

רחל שפירא כתבה בשירה "מה אברך":

נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
... הנער הזה - עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו - חיים.

* יום ירושלים של כולם – הכתבה המרכזית ב"אולפן שישי" בערוץ 2, הייתה על "ריקודגלים" של הציונות הדתית ביום ירושלים. הכתבה הציגה באור שלילי ביותר את האירוע. התמקדה בקריאות של קיצוני הקיצונים, שאכן מעוררות קבס, אך האם יש אירועי ענק פוליטיים, שאין בשוליהם קיצונים מתלהמים, שאינם מייצגים אלא את עצמם? כבר סיפרתי פעם על הפגנה נגד חקיקה דתית שבה השתתפתי בשנות ה-80 וכמה הזדעזעתי מקריאות קצובות של חבורה מסוימת "דרוס כל דוס". אולם היה זה קומץ שבקומץ. נכון, תמיד, גם בריקודגלים, הבעיה היא הקושי של הציבור הרחב לסתום את פיות הקומץ (אני גאה שבמאבק על הגולן, הצלחנו בכך).

ניתן לבקר את המצעד. האם באמת תוואי המצעד חייב לעבור דווקא ברובע המוסלמי? ממש לא. אך כל אלה ממש אינם העיקר. העיקר הוא, שריקוד עם דגלי הלאום, בבירת המדינה, ביום חגה, היא דבר טבעי, ראוי ורצוי, ומי שמעקם את האף ומתייחס לכך כאל "פרובוקציה" – הבעיה היא בתפיסתו, לא באירוע שנגדו הוא יוצא.

המסר המפורש של הכתבה, היה שיום ירושלים היה לחגה של הציונות הדתית, ושל הציונות הדתית בלבד. הדברים נשמעו כביקורת על הציבור הדתי. אכן, יש בתיאור המצב מידה רבה של אמת, אך בטרם מישהו יתחיל להתבכיין על כך ש"הדתיים ניכסו לעצמם גם את יום ירושלים", חשוב להבהיר שהם לא ניכסו לעצמם דבר. הם פשוט חוגגים. ומי שנמנע מלחגוג, משאיר את השטח למי שחוגג.

עד לפני שנים לא רבות, המועצות האזוריות, שרובן מורכב מקיבוצים ומושבים, ערכו ביום ירושלים את אירוע "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בהשתתפות רבבות אנשי התיישבות מכל קצות הארץ. אני עצמי, כמנהל מתנ"ס הגולן, צעדתי בראש תנועות הנוער בגולן במצעד הזה, וחבורת הזמר של המתנ"ס, "קול ברמה" הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר. היה לנו ברור שזה חג שלנו – שאנו כישראלים חוגגים את אחדותה של בירתנו. וזה לא היה כל כך מזמן, אני מדבר על העשור הקודם (אגב, בעיצומו של המצעד ביום ירושלים 2002 הוזעקתי בצו 8 לשלב השני של מבצע "חומת מגן").

מן הראוי לשוב ולהפוך את יום ירושלים ליום של עם ישראל כולו.    

* מורשת רבין – יום שחרור ירושלים הוא יום חג בעבורי. הוא יום חג בעבורי – לא למרות שאני שייך לתנועת העבודה (לא למפלגת העבודה), אלא בזכות העובדה שאני שייך לתנועת העבודה.

אני זוכר איזו ממשלה החליטה לשחרר את ירושלים. אני זוכר איזו ממשלה סיפחה את ירושלים למדינת ישראל. אני זוכר איזו ממשלה הקימה את השכונות החדשות במזרח ירושלים, המאוכלסות היום בידי מאות אלפי יהודים. אני זוכר איזו ממשלה קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג ממלכתי (רמז – בדקו מי היה ראש הממשלה במאי 1968).

אני זוכר שסגן ראש הממשלה יגאל אלון קבע את בית השרד שלו ברובע היהודי בירושלים לאחר שחרורו, כדי לממש את ריבונות ישראל ולהיות דוגמה אישית ליישוב האזורים בירושלים שהיו כבושים בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. אני זוכר שדוד בן גוריון, שהטיף לנסיגה מהירה לאחר מלחמת ששת הימים, הקפיד תמיד לומר "חוץ מירושלים והגולן"; הוא יזם את הרס הבתים הערביים ברחבת הכותל המערבי והוא הטיף ליישוב מידי של מזרח ירושלים ברבבות יהודים. אני זוכר מי היה ראש הממשלה שבנאומו האחרון לפני שנרצח הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל".

אני נאמן לדרכה ולערכיה של תנועת העבודה, ובתור שכזה יום ירושלים הוא יום חגי. ואלה שמפנים עורף ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל, אל יתפלאו שהחברה הישראלית מפנה להם עורף, ויבינו מה דוחק אותם לשולי החברה.

* לבטל את יום העצמאות – קראתי את קיטורי קהילת הטרוניה בגנות יום ירושלים, והשתכנעתי. אני זורם אתם, ומציע לבטל את יום העצמאות, מהסיבות הבאות: א. מדינת ישראל אינה מושלמת. ב. חיילים נהרגו על הקמתה. ג. הערבים אינם שמחים על קיומה, והם בעצם "אנוסים". יאללה יאללה.

* שלום – כאשר ירדן טוענת שיהודים שהיו על הר הבית טימאו אותו, היא טוענת שהיהודים הם טמאים. ולזה יקרא "שלום".

* חומץ בן יין - חוסיין בחר להיות סאדאת. בנו בחר להיות מובארק. סאדאת = שלום חם. מובארק = מלחמה קרה.

* אויבי הדו-קיום – האויבת הגדולה ביותר של רעיון הדו-קיום בין יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, היא הרשימה המשותפת. אני מאמין שהיא האויב הגדול ביותר של ערביי ישראל, אך כיוון שהם אלה שבחרו בה, אמנע מלכתוב זאת.

כאשר הרשימה הזאת מגישה הצעת חוק פרובוקטיבית, לקביעת יום אבל ממלכתי עם צפירות דומיה ביום הקמת המדינה, היא מגדירה את עצמה כאויבת של המדינה. היא מגדירה את הקמתה ואת קיומה של המדינה כשואה (=נכבה). והמסר שלה הוא שחורבנה של המדינה יהיה אירוע הגאולה והתקומה.

כאשר אחמד טיבי מכריז בחוצפה מעל במת הכנסת "אנחנו לא באנו הנה במטוסים ואניות... אנחנו ילידים", הוא שולל את לגיטימיות חיינו כיהודים במולדתנו.

הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל זאת. אבל דו-קיום בין יהודים וערבים, לא יוכל להתקיים ברוח זאת. אחמד טיבי וחבר מרעיו, ממיטים על עמם ועלינו עתיד של שנאה ועימות בלתי פוסק. מי שישלם את מחיר העימות הזה, לא יהיה הרוב היהודי.

* זכותו של האדם לחיים – גל הטרור של השנה שעברה היה שונה מגלים קודמים. היה זה "טרור השראה". המחבלים שביצעו את הפיגועים, לרוב, לא היו חברים בארגוני טרור ולא מאורגנים בחוליות טרור, אלא מפגעים בודדים שנטלו סכין מטבח או את הגה מכוניתם לידיהם, ויצאו לרצוח יהודים.

יכולת הנזק של מפגע כזה קטן יותר משל חבר בחוליה היוצאת לזרוע הרג והרס עם חגורות נפץ רבות עוצמה, אולם מבחינה מודיעינית הם אתגר קשה יותר לפיצוח. איך אפשר להגיע למפגע כזה?

הירידה הדרסטית והמהירה יחסית בכמות הפיגועים, מוכיחה שגורמי המודיעין והביטחון הישראליים מצאו מענה גם לסוג טרור זה. הם מצאו את הדרך להגיע לאותם מחבלים באמצעות ניטור התבטאויותיהם ברשתות החברתיות. על סמך הפיגועים שבוצעו והמפגעים שנעצרו נבנו פרופילים אישיותיים של סוג המחבלים הזה, וכך אותרו מאות מחבלים ונעצרו במעצרי מנע בטרם ביצעו את הפיגוע.

חייהם של מאות בני אדם ניצלו כתוצאה מכך. אבל הצלת חיי אדם כנראה אינה מעניינת את ארגוני "זכויות האדם", כי מהי זכותו של יהודי לחיות? ולכן הם יוצאים נגד הסיכול, ומציגים אותו כפגיעה בזכויות האדם. "מדובר בהפרה קשה של זכות החפות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?"

לא. אדרבא, נמתין עד שהפשע יתבצע, ואחרי שהמחבל ינוטרל, נמחה על כך שהמחבל "הוצא להורג ללא משפט רק כי הוא פלשתינאי".

"הארץ" יוצא לקמפיין נגד סיכול הפיגועים. כתבת השער של המוסף, כתבת ענק, היא כתב אישום נגד המדינה שמעזה להגן על חיי אזרחיה. הם יוצאים לאורך השנים נגד המחסומים, נגד מעצרים (קלגסים שולפים צעירים פלשתינאים מהמיטות), נגד גדר ההפרדה וכד', ועכשיו נגד מדיניות הסיכול. "האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?" מיתממים המתחסדים. לא. ואפשר לנסח ברוח זו את ההתנגדות לכל שיטה ללוחמה בטרור, תוך התעלמות מן ההקשר ומן החובה להגן על חיי אזרחי ישראל. אבל אנחנו גם לא רוצים לחיות בעולם שבו אפשר לרצוח יהודים בסיטונות ואין מה לעשות נגד "תופעת הטבע" הזאת.

והשאלה האמתית היא, עד כמה אותם גורמים פועלים באמת מתוך אכפתיות לזכויות האדם, או שמא הם פשוט תומכים בטרור?

* מורשת פרס – יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "למפלגת העבודה יש דנ"א של מעגל מכושף שעורף את ראשי המפלגה כל שנתיים שלוש. תראו כמה פעמים החליפו אצלנו את יו"ר המפלגה בשנים האלה, וכמה פעמים החליפו את יו"ר הליכוד. באפריל 1997 נפטר אבי, הנשיא חיים הרצוג. ביבי נאם אז בהלוויה כראש הממשלה. אחרי 20 שנה התקיים טקס לזכרו של אבא. גם באזכרה ביבי נאם".

הכל נכון, אך כיוון שהמסר הוא קריאה לתמוך בו, בזכות היותו היו"ר וכדי להפסיק את קללת המפלגה האוכלת מנהיגיה, כדאי להזכיר לו שהוא עצמו התמודד רק לפני 4 שנים מול היו"רית המכהנת שלי יחימוביץ', ואז הוא לא ראה כל בעיה בקריאת התגר הזאת.

בכך הרצוג ממשיך את מורשת פרס. פרס, כשר הביטחון, התמודד נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שתחתיו שירת בממשלה. אולם כאשר היה יו"ר מפלגתו ורבין התמודד נגדו, התבכיין נגד הניסיון להדיח את היו"ר המכהן.

* ההסתדרות הישנה – בבחירה בין המנגנון למנהיגות ניצחו הזיופים.

* החזיר את חובו? – במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות השלטונית, היו וישנן עליות ומורדות. העובדה שעבריינים מועדים נבחרו לשני התפקידים הבכירים ביותר במדינה, נשיא וראש הממשלה, הייתה שפל נורמטיבי נורא בתולדות מדינת ישראל. העובדה שהנשיא וראש הממשלה העבריינים באו על עונשים ונכנסו למקום שבו אנשים מסוגם צריכים לבלות בו - הכלא, הייתה ניצחון חשוב של החברה הישראלית על השחיתות והמושחתים. העובדה שהשר דרעי – הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה מלבד אהוד אולמרט חזר לכהן כמנהיג מפלגה, כח"כ, כשר בממשלה ועוד באותו משרד שבו חטא ופשע, הייתה ניצחון חשוב לשחיתות ומכה לחברה הישראלית.

סיסמת הכזב של חזרתו למקום הפשע הייתה שהוא "החזיר את חובו לחברה". נכון, הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, הוא אדם חופשי. אבל האם הוא ראוי למנהיגות? חס וחלילה.

והנה, הוא בקושי חימם מחדש את כסאו, והוא כבר צועד לחדר החקירות.

* מפלגת הקלון - שרי וח"כי ש"ס שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות ונדונו לעונשים חמורים יותר או פחות: דרעי, פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין, אמנון כהן ואיני בטוח שלא שכחתי מישהו... והתחלנו את שירנו מהתחלה. ש"ס? שב"ס!

* איחולי תבוסה - כסוציאל-דמוקרט יש לי אהדה בסיסית למפלגת הלייבור הבריטית. ודווקא מנקודת מוצא זו, לקראת הבחירות הקרובות בבריטניה, אני מאחל ללייבור בראשותו של קורבין מכל לבי – תבוסה איומה ונוראה, שלא תדע מאיפה זה בא לה. למה אני מתכוון, באומרי תבוסה איומה ונוראה? כוונתי לכך שלא יכנס ולו ציר אחד של הלייבור לפרלמנט. אינשאללה. ככה ייעשה למפלגה שמאמצת קו רדיקלי, אנטי מערבי, אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך נלהב בטרור האיסלמי (המכה גם ברחובות בריטניה).

* עתליה ויינר – בערב שבת, ראש חודש סיוון, מלאו חמישים שנה לשחרור הגולן. וביום זה ליווינו למנוחת עולמים את עתליה ויינר, מחלוצות ההתיישבות, שהגיעה הנה לפני חמישים שנה, הקימה כאן את משפחתה וביתה, וילדה את התינוקת הישראלית הראשונה בגולן. עתליה הייתה מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן ושל מערכת החינוך בגולן, וניהלה במשך עשר שנים את בית הספר "אביטל", בית הספר האזורי של יישובי צפון הגולן. יהי זכרה ברוך!

            * ביד הלשון

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה על הקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לפני חודשים אחדים נערך מפגש של הכיתה שלי מבית הספר "בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנים. לאחר המפגש המרגש כתבתי רשימה שאותה סיימתי במילים אלו: "הייתה זו חוויה יוצאת מן הכלל. רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי בכיתה לא באה למפגש".

חלפו מספר שבועות עד שהבנתי מדוע עליזה לא השתתפה במפגש. היא חולה בסרטן, במצב קשה מאוד. יצרתי עמה קשר, והיא הגיבה, בדומה לפניה של חברים נוספים, שהיא אינה יכולה להיפגש כרגע. כשהיא קצת תתחזק, היא תשמח. הבנתי שהיא במצב סופני, ומעדיפה שלא נראה אותה במצבה הנוכחי, ושנזכור אותה בבריאותה.

היום ליווינו את עליזה, שבעשרות השנים האחרונות נקראה ליזי, לדרכה האחרונה.

****

עליזה הייתה חברת נעורים, חברה קרובה מאוד שלי. היינו חברים אישיים קרובים. והיינו חלק מחבורה קסומה – שכבת "ארבל" בצופי ר"ג, ובחבורה מצומצמת של הגרעין הקשה של השכבה.

למדנו באותה כיתה וישבנו זה לצד זו כל שעות הלימודים. אחרי הצהרים ובערב היינו יחד בצופים. וכמעט בכל יום ביקרתי אצלה ואם לא - שוחחנו ארוכות בטלפון. היינו חברים קרובים מאוד, חברי נפש.

זו הייתה חברות אפלטונית. לכאורה, חפה מרומנטיקה. לכאורה, כיוון שהייתי מאוהב בה. ובכל יום החלטתי שהיום אפתח את לבי ואספר לה, ובכל יום לא העזתי.

התחברתי אז מאוד לשירו של מתי כספי, למילותיו של פיכמן, "יום יום אני הולך למעונך", שהיטיב לבטא את תחושותיי.

יום יום אני הולך למעונך

ומילה על שפתי חרדה

בטרם עוד תוגד המילה

ואם תוגד יום אחד מי ידע

מי ידע.

יום יום על הדרך למעונך

אור אושרי על ראשי לוהט

ובשובי לי ילאט כוכבי

וכמוס סוד עצבו רועד יום יום.

יום יום אני הולך למעונך

ואלייך לא גונב עוד דבר.

למה יום יום המילה על שפתיי חרדה? אולי מביישנות. ואולי כיוון שהיה בה משהו מסתורי, לא מובן, לא מפוענח.

עליזה הייתה כל כך מוכשרת, כל כך חכמה, כל כך יפה – יופי נדיר, מיוחד, יוצא דופן.

והיא הייתה מוסיקאית מוכשרת, שניגנה על גיטרה, פסנתר, חליל צד, כתבה והלחינה ושרה כל כך כל כך יפה.

היו לנו תחומי עניין משותפים, שהיו הבסיס לקרבתנו – אהבת ספר, היסטוריה, מוסיקה, שירה; אהבת העברית, המילה הכתובה, הכתיבה.

****

במהלך הצבא נפגשנו מפעם בפעם, בעיקר כיוון שהייתה חברתה הקרובה, עד יומה האחרון, של בת גרעין שלי, נילי. לאחר הצבא נפגשנו פעם או פעמיים, והקשר ניתק. היא גרה במרכז, אני בצפון הגולן, כל אחד חי את חייו, בנה את משפחתו.

אבל תמיד זכרתי אותה, וחשבתי שמתישהו אנו חייבים להיפגש.

המתישהו הזה קרה לפני ארבע שנים. כשהיינו בני חמישים, נערך מפגש מקסים ומרגש של שכבת "ארבל". חלק מן החברים הם חבריי הטובים עד היום, ועם אחרים לא הייתי בקשר בכל השנים. המפגש היה ערב של אושר גדול.

כל כך שמחתי לפגוש את עליזה. כל כך שמחתי לראות שהיא נשארה כל כך יפה. שוחחנו ארוכות.

ומאז לא נפגשנו עוד. היום נפרדתי ממנה.

גם היום, היה כיף לפגוש שוב את החברים משכבר, להחליף זיכרונות, לספר שוב על המסע המיתולוגי לסיני, על הטיפוס הלילי על הארבל, על מחנה העבודה ביראון.

והיה עצוב, עצוב, עצוב.

זו לא הפעם הראשונה שאנו נפגשים בבתי קברות. אולם עד היום זה היה בהלוויות של  הורינו, כבדרך הטבע.

היום עליזה עשתה לנו את ה"סיפתח". כל כך מוקדם. מה בוער? אי אפשר להמתין עוד שלושים, ארבעים שנה?

****

כמה זיכרונות על עליזה.

* יום ההולדת ה-17 שלי ושל חברי הטוב איציק פרג'ון, חברי הצעיר, שנולד יום אחריי. מסיבה בביתי, בליל שבת. אמי אפתה שלל עוגות מגוונות, שהחבר'ה כל כך אהבו, והוריי הסתלקו מהבית, יצאו לבלות.

כשחזרו הבייתה, אחרי 1:00, מצאו חבורת נערות ונערים יושבים ושרים שירה חרישית ויפה אל תוך הלילה. ובמרכז החבורה, שופעת קסם אישי, עליזה והגיטרה, מנגנת ומובילה את השירה.

אמי הייתה מוקסמת. וסיפרה בגאווה לכל חברותיה על הפלא, של החבורה היפה הזאת.

* בחנוכה נהוג היה לערוך בשבט צופי רמת גן פסטיבל זמר לשכבות הבוגרות, הכל על טהרת היצירה העצמית – המילים, הלחנים, הנגינה והשירה.

לפסטיבל של 1979, כתבתי את השיר "עולם סטנדרטי". עליזה הלחינה ושרה, בליווי גיטרה בלבד, בקולה היפה.

מה שרציתי לראות פה

לא היה מעולם.

חשבתי שיש אנשים אחרים

אך ראיתי שדומים הם כולם.

רציתי לראות את האיש

שהצמיח שלוש רגליים

עין על מצח

עין על סנטר

והרבה שערות על השיניים.

שום דבר חדש לא מצאתי

בעולם כל כך סטנדרטי

האנשים דומים הם כולם

אני מתחיל להשתעמם מהעולם,

האנשים דומים הם כולם

אני משתעמם מהעולם.

האם רק האנשים פה

דומים הם זה לזה

שאלתי את עצמי שאלה כה טיפשית

אך עצמי לא ענה לי על זה.

יצאתי אל המרפסת

הצצתי אל הרחוב

ראיתי שגם הבתים הם דומים

מטבח, חדר שינה וסלון.

שום דבר חדש לא מצאתי

בעולם כל כך סטנדרטי

האנשים דומים הם כולם

אני מתחיל להשתעמם מהעולם,

האנשים דומים הם כולם

אני משתעמם מהעולם.

הלחן היה יפה מאוד, מיוחד מאוד, ספק אם המילים ראויות לו.

השיר לא זכה באף אחד משלושת המקומות הראשונים, אך מביני המוסיקה אמרו שאהבו אותו במיוחד.

עליזה אמרה מראש, שזה לא שיר שנועד לנצח בתחרות, כי הן המילים והן הלחן אינם מספיק מיינסטרים-רומנטי. והיא צדקה.

* טקס יום ירושלים בבית הספר "בליך", 1979. עליזה עלתה על הבמה, עם הגיטרה, ושרה את שירו של אלתרמן "על אם הדרך עץ עמד".

בית הספר "בליך" היה בית ספר ענק, מאות רבות של תלמידים. וכשהיא שרה את השיר, הייתה דומיה מוחלטת ודרוכה. "עוף לא צייץ". ואני ישבתי פעור פה, ותליתי בה עיניים מעריצות וגאות.

****

היום נפרדנו מעליזה – ליזי.

כל כך צעירה, בת 54.

ושלוש בנותיה כל כך יפות! איך לא?