הבלוג של אורי הייטנר

* אין זו אגדה – כל ציוני מאמין ובעל הכרה, חייב להתקומם ולהיאבק נגד המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות.

כל מי שאינו רואה במדינת ישראל סתם עוד מדינת אזרחיה, שתפקידה מסתכם באספקת ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא מדינה ציונית בעלת ייעוד וחזון – מדינת הלאום של העם היהודי, שתפקידה להוות בית ומולדת לכל היהודים ולכל יהודי, חייב להיאבק למען הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים והגוונים ביהדות.

כל ישראלי הגון חייב לדחות את מסע ההסתה רווי השקרים, המבוסס על בורות הציבור, נגד הרפורמים.

אבל

בסופו של דבר הפתרון הציוני לבעיה הוא עליית יהדות ארה"ב לישראל.

הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הצילו מיליוני יהודים משמד והתבוללות, אבל לא לעולם חוסן. לטווח הרחוק, רק חיים במדינה היהודית, שתרבותה יהודית, החינוך בה יהודי, לוח השנה שלה עברי (כמובן שמזמן נגמלנו מהקשקוש שיש הבדל בין יהודי לעברי), שפתה עברית והיא מקיימת רוב יהודי יציב ומוצק לדורות, מבטיחה את המשך הקיום היהודי.

רק בעליה לישראל הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי יזכו באמת ובתמים לכבוד וליקר שלו הם ראויים ויתקנו את הקלקול של השלטת זרם אחד, חשוב כשלעצמו, על היהדות במדינה.

אני יודע, כמובן, שמעולם לא הייתה עליה המונית של יהודים מתפוצת רווחה, ואין ולא הייתה בהיסטוריה תפוצת רווחה כיהדות ארה"ב.

אבל אין ציונות בלי האמונה שאם תרצו אין זו אגדה.

* לחזק את חוק הלאום – המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, מוכיחה עד כמה חיונית חקיקתו של חוק הלאום. עד כמה שברירי מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עד כדי כך שהוא יכול להיות מרמס בפני שיקולים קואליציוניים צרים ובני חלוף.

אולם חייבים לחזק ולשדרג את חוק הלאום, ולהוסיף אליו את מחויבותה של מדינת ישראל לעם היהודי כולו ואת ההכרה בכל זרמיו וגווניו.

* מהודו ועד כוש - ביקור היסטורי וידידותי של נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, בישראל. מה חדש ב"בידוד המדיני" של ישראל? ביקורו של מודי, בהמשך לביקורו ההיסטורי של נתניהו באפריקה, מסמלים את פתיחת המרחב "מהודו עד כוש", שהיה מרחב עוין לישראל, והוא נעשה יותר ויותר ידידותי.

* אזרחים בעלי שכל ישר -  מתוך אירועי השבוע: ביקור היסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, שהחליט להעלות קומה את היחסים בין שתי המדינות. דו"ח קשה של ה-OECD על מצב מערכת הבריאות בישראל. דו"ח חמור על מצב החינוך המיוחד בישראל.

כך מציגים זאת עדרי האוטומטים. עדר א: נהנתניהו החריב את מערכות הבריאות והחינוך בישראל כחלק מהחורבן הכללי ו... בידוד מדיני... סרבן שלום... אקיבוש... אפרטהייד. עדר ב: הישג מדיני אדיר של גדול מנהיגינו מאז משה רבנו, שקידם באופן דרמטי את מדינת ישראל בכל תחומי החיים – יחסי חוץ, מערכות החינוך והבריאות ורק התשקורת ה0מולנית (ושלוחתה ה-OECD) רודפת אותו בפייק ניוז ו... הקרן החד"שה להשמדת ישראל... אובמה הצורר המוסלמי האנטישמי... גרבוז.

ואילו אזרחים ישראליים בעלי שכל ישר, יודעים שהמציאות מורכבת, שיש לממשלה הנוכחית הישגים וכישלונות, שיש בישראל אורות וצללים, שיש לפרגן ולשבח על הראוי לשבח, לבקר את הראוי לביקורת ולתקן את הטעון תיקון.

* ניצחונו הגדול של גבאי - אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי מצביע לאבי גבאי; כתבתי על כך כבר לפני מספר שבועות וכך המלצתי לחבריי החברים במפלגת העבודה. סברתי שיש לו סיכוי מסוים לעלות לסיבוב השני, אך הופתעתי מאוד מגודל הצלחתו, כשכמעט הדביק את הפייבוריט המנוסה, עמיר פרץ. ההישג גדול שבעתיים לנוכח העובדה שמדובר במי שרק החל את צעדיו הראשונים בחיים הפוליטיים ואך לאחרונה הצטרף למפלגת העבודה.

להערכתי, יהיה עכשיו מומנטום של תמיכה בגבאי ויש לו סיכוי לגמרי לא רע לנצח בסיבוב השני.

* מפלגה אוכלת מנהיגיה - תבוסתו של הרצוג היא חלק מהקללה השורה על מפלגת העבודה מזה כמה עשורים – מפלגה אוכלת מנהיגיה. לאורך מסע הבחירות שלו, ניגן הרצוג על המסר הזה, כאילו הוא עצמו לא קרא תגר על מנהיגותה של שלי יחימוביץ', זמן קצר אחרי בחירתה (ולמען ההשכלה הכללית – אוכלת לא במובן של מזון, אלא הורגת).

* איש הקיבינימט - אני שמח על תבוסתו של אראל מרגלית, וקיוויתי שתהיה צורבת יותר. זאת, למרות שאני מודע לכישרונותיו ולהיותו איש עשיה בעל קבלות. דווקא כאיש עם קבלות, לא ברור מדוע הוא בחר למצב את עצמו כאיש הקיבינימט; כבעל סגנון מתלהם, מתבהם, משולח רסן; לשון ביבים וסגנון של התקפות אישיות מרושעות ושיימינג.

התנהגות כזאת אינה נדירה בפוליטיקה הישראלית, אך היא מקובלת יותר בספסלים האחוריים, של מי שמנסים בכל מחיר להיחלץ מאלמוניותם המוצדקת. היא אינה מקובלת בהנהגה. למרבה הצער, בשנים האחרונות הסגנון הזה החל לחדור לקדמת הבמה (יו"ר הקואליציה, שרת התרבות) ויש בכך מסר קשה לציבוריות הישראלית.

אני מקווה שהמכה שחטף מרגלית תהווה תמרור אזהרה לא רק במפלגתו אלא במערכת הפוליטית כולה.

דומה שהסגנון הזה אינו סגנונו הטבעי של מרגלית, והוא אימץ אותו, משום מה, כאסטרטגיית בחירות, וטוב שהציבור אמר את דברו. המלצתי למרגלית היא לחשב מסלול מחדש.

* שיעור הצבעה גבוה? - איני שותף להתפעלות מ-60% הצבעה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה (למרות שאני מודע לכך שהיא נובעת מהשוואה עם אחוזי ההצבעה במערכות הקודמות). בעיניי, מובן מאליו שבבחירות כאלו שיעור ההשתתפות יתקרב ל-100%. הרי אין המדובר בבחירות של כלל הציבור, אלא של אנשים שבאופן אקטיבי בחרו להצטרף למפלגה ואף משלמים דמי חבר. לא הגיוני, בעיניי, שחברים כאלה לא ישתתפו בבחירות.

מה שמפליא אותי אף יותר, הוא תוצאות כאלו בהתמודדויות במרכזי מפלגות. הרי חבר מרכז, אינו רק חבר מפלגה, אלא פעיל במפלגה, שנבחר למוסד שלה, שהגיש מועמדות ופעל להיבחר. איך חבר במוסד כזה אינו מממש את זכותו (ומחויבותו)?

נשגב מבינתי.

* חסידים שוטים – מי שרוצה דוגמה מוחשית למושג חסידים שוטים – המפגינים שקידמו את אולמרט בצאתו מן הכלא המחישו זאת. עבריין סדרתי, מושחת עד שורשי שערותיו, אדם שהקדיש עשרות משנותיו לשחיתות; אדם שסביבתו, שבשלב מסוים הייתה ללשכת ראש הממשלה, התנהלה כארגון פשע, יוצא מהכלא. והם מפגינים על כך שהפסדנו "מנהיג ענק שהיה מוביל אותנו לשלום וביטחון".

מנהיג ענק? מי שנטל שוחד, גנב, רימה, הדיח, שיבש חקירה – הוא מנהיג ענק?

והאגדה שהוא היה מוביל אותנו לשלום... הרי הוא ההוכחה, יותר מכל אחד אחר, שאין לנו פרטנר לשלום. הוא הציע את ההצעות המטורפות ביותר והמסוכנות ביותר לפלשתינאים, והם דחו אותן על הסף, כי אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. במקום למנף עובדה זו להסברה הישראלית, הוא הפך לתועמלן של הפלשתינאים, סייע להם להסתיר את העובדה והאשים את ישראל בקיפאון, אך ורק כדי למצב את מקומו בתודעה הציבורית כמשיח שאו-טו-טו הביא את השלום המיוחל, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי למנוע את בוא השלום.

ההפגנה הזאת היא הסנונית הראשונה של המאבק לקמבק של אולמרט בסגנון חרפת דרעי.

חשוב מאוד להבהיר, שגם אם אולמרט החזיר את חובו לחברה, הקלון שלו הוא בלתי מחיק, ועליו לשאת אותו כאות קין עד יומו האחרון.

ועם זאת, אין להכחיש ואין לבטל את תרומתו הרבה לביטחון ישראל, בהפצצת הכור הסורי (לפי פרסומים וכו'), במלחמת לבנון השניה – שעל אף כל הכשלים והמחדלים הרבים שהיו בה, הייתה אחד ההישגים הגדולים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל ובעמידתו האיתנה בלחצים לבצע עסקה מופקרת תמורת גלעד שליט, מין הסוג שעשה מחליפו וכבר עלתה לנו בלא מעט חיי אדם.

* לא ראוי לפריבילגיות - החלטת ועדת השחרורים לקצר בשליש את מאסרו של העבריין המושחת אהוד אולמרט, הייתה החלטה מקצועית, בהתאם לקריטריונים המקובלים לגבי עבריינים המרצים את עונשם, ולכן, אין בה פסול.

לא כן, החנינה שקיבל מהנשיא ריבלין, ששחררה אותו מן המגבלות של "אסיר ברישיון". אם ראש ממשלה נוהג כעבריין ונענש, אין זה ראוי, מבחינה ציבורית, להעניק לו פריבילגיות. יתכבד ויהיה אסיר ברישיון עד תום תקופת המאסר שנגזרה עליו.

יש גם צד יפה בהחלטת ריבלין – היכולת שלו להתעלות, כאשר מדובר באויבו המר במשך עשרות שנים, עוד בסניף הליכוד בירושלים; ריבלין הוא בין הראשונים שזיהו את אולמרט, "הלוחם בשחיתות", כאדם מושחת. היריבות והשנאה ההדדית ביניהם נמשכה לאורך זמן.

אך מבחינה ציבורית ומבחינת המלחמה בשחיתות, זו החלטה שגויה.

* לא עוד חרפת דרעי – על אזרחי ישראל למנוע חזרה על חרפת דרעי. אין מקום לפושעים בהנהגת המדינה. קצב ואולמרט לא יחזרו לפוליטיקה.

* משק כנפי ההיסטוריה - במסגרת פסטיבל "לא בשמים", חגיגת לימודי יהדות וישראליות במכללת תל-חי, הדרכתי סיור בעקבות ראשית ההתיישבות בגולן, לציון יובל לחידושה. גולת הכותרת של הסיור הייתה ביקור במחנה עליקה, היום הבסיס של חטיבת "ברק" 188. בעליקה החלה ההתיישבות בגולן. ב-14 ביולי 1967, בדיוק לפני חמישים שנה, 5 שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות ושחרור הגולן במלחמת ששת הימים, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, למחנה עליקה, בהגדרה של מחנה עבודה לאיסוף בקר, ושינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכמיטב הציונות המעשית, קבעו את גבולה של המדינה. אין זו הפעם הראשונה שהבאתי קבוצות למחנה, ותמיד אני נרגש מחדש, ממשק כנפי ההיסטוריה, שעדין נשמע שם. והפעם, באווירת חגיגות היובל, ההתרגשות גדולה במיוחד.

* מאין אתה יהודי? - מאין אתה יהודי? – מירושלים.

ולאן אתה הולך יהודי? – לירושלים.

מתי יצאת מירושלים? – לא יצאתי ממנה, מעולם!

ומתי תגיע אליה לירושלים? - מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.

מה שלומה של ירושלים? – חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.

ומתי תיבנה ירושלים? – בכל רגע היא נבנית.

היכן היא ירושלים? – שם, בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.

והאם רחוקה היא ירושלים? – לא ולא. חלילה! כאן היא עמדי, בליבי!

את הטקסט הזה כתב המשורר, הפזמונאי והמחזאי ומנכ"ל היכל התרבות עודד אבישר. אני יכול לצטט אותו על פה. בזכות מה? בזכות העובדה שהוא היה חלק ממסיבת סיום כיתה ח' שלי, של מחזור כ', בבית הספר הממלכתי (החילוני) "תל-גנים" (היום הוא נקרא יאנוש קורצ'אק) בר"ג. זה היה בדיוק לפני ארבעים שנה, ב-30 ביוני 1977. נושא מסיבת הסיום היה עשור לשחרור ירושלים.

אני זוכר אפילו את תנועות הריקוד של "לך ירושלים" של עמוס אטינגר (למרות שאם אגדיר את עצמי כרקדן קטן מאוד, זאת תהיה מחמאה חסרת מודעות עצמית...):

לך ירושלים, בין חומות העיר

לך ירושלים, אור חדש יאיר.

בליבנו, בליבנו רק שיר אחד קיים

לך ירושלים, בין ירדן וים.

היום אין מצב שבבתי ספר חילוניים נושא כזה יהיה נושא מסיבת הסיום של בית הספר. אך לא היינו היחידים. באותה שנה, העמידה אמי, רחל ז"ל, את מסיבת סוף כיתה ח' של בית הספר "שילה" בר"ג, עם סיום מחזור שהיא חינכה. ומה היה הנושא? עשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה של יצחק נבון, לימים (כעבור שנה) נשיא מדינת ישראל, "ששת הימים – שבעה שערים".

נזכרתי בכך בעקבות כתבה מתבכיינת בערוץ 2 של "אוי אוי אוי" משרד החינוך מציע קייטנה שהנושא שלה הוא, שוד ושבר, ירושלים. הדתה... לאומנות... ואיזה אבא נודניק מציין שלא מזכירים שם שירושלים אינה רק שלנו. וזאת כבר באמת הידרדרות של מערכת החינוך, בעקבות שלטון הימין בלה בלה בלה.

טקס הסיום שלי היה חודש וחצי אחרי המהפך ושבוע וחצי לאחר הקמת ממשלת בגין. אבל הממשלה שכיהנה בשנות לימודיי בבית הספר היסודי הייתה ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אהרון ידלין. וחגיגת עשור לשחרור ירושלים הייתה מובנה מאליה בחינוך הממלכתי החילוני תחת ממשלות המערך.

אני יכול לקבוע שכל מתקפת ההתבכיינות בהובלת אור קשתי ב"הארץ", שאליה הצטרפו כמה הורים נודניקים, אינה אלא קשקוש. הלוואי שתהיה ציוניזציה של מערכת החינוך, כדי שהיא תתקרב במעט לזו שהייתה בתקופת שלטון המערך ושרי חינוך כיגאל אלון ואהרון ידלין.

* אינך יכול להתנתק? – אינך יכול להתנתק כשאתה בחופשה? שואלים אותי. אנשים מתקשים להבין איך זה שגם בחופשה אני מחובר לחדשות, כותב ומגיב, עוסק בענייני הקיבוץ וכד'.

בעצם ניסוח השאלה מובנה כשל – בתוך השאלה מובלעת הנחה שאני רוצה להתנתק אך לא יכול. וכאן הטעות. לא שאיני יכול, איני רוצה.

יש מי שבעבורם החופשה היא ההתנתקות. אצלי לא. כאשר אני מטייל בחו"ל, איני נהנה מכך שאיני בארץ, אלא מכך שאני רואה עולם, נחשף למקומות חדשים ונהנה מהטיול. כאשר אני בחופשה, איני נהנה מכך שאיני בעבודה, אלא מעצם הבילוי, מעצם היחד המשפחתי, מהטיולים, הפעילות, הרחצה בים ובבריכה וכו'.

וכפי שבחופשה איני מפסיק לאכול, לקרוא ספרים וכד', כך אין לי כל צורך להתנתק.

            * ביד הלשון

רק ... יכול – עמרם מצנע פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במועמדותו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. כותרת המאמר: "רק פרץ יכול".

לכאורה, כותרת מוזרה – משפט בלתי גמור וחסר בסיס לוגי. כמו לומר: מצנע יודע... מה הוא יודע? מה פרץ יכול?

אולם לא בכדי אף עורך לא שינה את הכותרת. כיוון שמדובר בסלוגן מוכר ומבוסס בתרבות הפוליטית ובהיסטוריה הפוליטית של ישראל, עד שהוא עומד בפני עצמו, ולכן אינו מחייב פרשנות.

המקור לסלוגן הוא תעמולת הבחירות של הליכוד בבחירות לכנסת ה-11, 1984. היה זה בתקופת שפל לליכוד; בעיצומה של מלחמת הלבנון, בשפל הקשה של המשבר הכלכלי – אינפלציה תלת ספרתית בלתי נשלטת, משבר המניות והתמוטטות הבורסה, כשהליכוד לראשונה התמודד ללא המנהיג הכריזמטי והפופולרי בגין, אלא בראשות שמיר שנחשב (בטעות) לאפור ובכירי מפלגתו שרון ולוי קראו תגר על מנהיגותו.

תבוסתו של הליכוד נראתה מובנת מאליה. הליכוד רץ עם הסיסמה "רק הליכוד יכול", ומתוך השפל הגיע לתיקו שחייב ממשלת אחדות רוטציונית, כנגד כל הסיכויים.

בזכות הסיסמה? אני לא מאמין שאנשים מצביעים בגלל סיסמה. אבל הייתה זו סיסמה מנצחת, היא הפכה למיתולוגית ולמטבע לשון פוליטי שנפוץ גם בחלוף 33 שנים.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ממשלת ישראל דוחפת את חקיקת חוק יסוד – ישראל כמדינת העם היהודי, המוכר יותר כ"חוק הלאום". חוק חשוב מאוד, אף כי המהלך הפוליטי, של העברתו לא בהסכמה לאומית, בעייתי, בלשון המעטה, ואינו נעשה בידיים נקיות.

אבל מה טעם בחוק, אם בפועל ממשלת ישראל מובילה מהלכים המנוגדים לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי?

משמעות היותה של ישראל מדינת העם היהודי, היא שישראל אינה רק "מדינת כל אזרחיה", שתפקידה לספק ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא היא מדינה שנוסדה למען העם היהודי באשר הוא. זה ייעודה. לשם כך היא נוסדה ולשם כך היא קיימת. ייעוד זה מחייב אותה לסדרי עדיפויות מתאימים, לשיקול דעת ראוי, לעיצובה כביתם הלאומי של כל היהודים בעולם, לביתו של כל יהודי בעולם.

זו מהותה הציונית של מדינת ישראל.

לאחרונה, נמצאת מדינת ישראל תחת מתקפה של הכוחות החרדים הלא ציוניים (שלא לומר אנטי ציוניים) נגד מהותה כמדינת העם היהודי. ואפשר לומר שבשבוע האחרון, המאזן בין חרדות לציונות הוא 2:0 לטובת החרדות. הכוונה לחוק למניעת גיור המכונה בשפה מכובסת "חוק הגיור" ולהחלטת הממשלה לבטל את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

****

במשך 70 שנה נלחם השלטון הסובייטי נגד כל גילוי של זהות יהודית בקרב יהודי בריה"מ. השלטון הטוטליטרי הסובייטי, שידע להיכנס לחייו של כל אזרח ולשלוט בהם, ראה במחיקת הזהות היהודית מטרה חשובה ביותר.

חלפו 70 שנה, ויהודי ברית המועצות התנערו בתחיה לאומית ועלו בהמוניהם למדינת ישראל, באחת ההצלחות הגדולות ביותר של הציונות. תרומתה של יהדות חבר העמים לשעבר למדינת ישראל, בכל תחומי החיים, לא תסולא בפז.

התחיה הזאת היא הוכחת האמת היהודית ההיסטורית שנצח ישראל לא ישקר.

במהלך 70 שנות הדיכוי הסובייטי, היו לא מעט נישואי תערובת. הבחירה של יהודי חבר העמים בזהות היהודית, צירפה לעם היהודי את מי שהסתפחו אליו בדרך נישואין לאורך השנים.

אילו הייתה בישראל מנהיגות דתית ראויה ואחראית, היא הייתה מוצאת את הדרך הראויה להכריז על כל היהודים שעלו מחבר העמים כיהודים לכל דבר. היו קולות כאלה, כמו של הרב יואל בן נון. אך, כידוע, זה לא קרה.

משזה לא קרה, ראוי היה שישראל, כמדינת הלאום היהודית, תקבל החלטה לאומית מעל ראשה של הרבנות, שכל היהודים שעלו הם יהודים לכל דבר. נקרא לזה גיור לאומי. מי שזה לא מקובל עליו – בעיה שלו. אך מדינת ישראל לא עשתה זאת, למרבה הצער.

במצב הזה, החלופה הראויה היא מבצע רבתי, ממלכתי, של גיור המוני. גיור בידי הזרמים השונים ביהדות על פי בחירתם של העולים שאינם מוכרים כיהודים. גיור במאור פנים, של כל מי שבתום לב רואה עצמו כיהודי. אך החרדים שהשתלטו על הרבנות הראשית נלחמים בגיור. הם מקשים ככל יכולתם על הגיור, מתוך הבנה שרובם המכריע של המתגיירים אינם רוצים להיות יהודים כמותם. הם דורשים מהם דרישות אבסורדיות, עוקבים אחריהם, ומי שחלילה רוצה להיות יהודי כמוני, רחמנא לצלן, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כמו רוב היהודים בישראל, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כרוב היהודים בעולם, אינו כשר בהם בעיניהם. הם, שמשתמטים מהגנה על המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה, הם יקבעו מיהו יהודי, בחוצפה ובעזות מצח.

אך הם נלחמים גם בגיור אורתודוכסי, שמנסה לקרב ולא להרחיק. הם נלחמים בגיור בצה"ל, הם נלחמים בגיור של הרב דרוקמן, שהוא אורתודוכסי לעילא ולעילא. והם אף מרשים לעצמם, תוך הפרה בוטה וגסה של ההלכה, לפסול רטרואקטיבית גיור שאינו מוצא חן בעיניהם.

וכעת, הם מנסים לעגן את דרכם בחוק המדינה, וועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק האנטי ציוני הזה.

****

החוק למניעת גיור, נועד גם להעביר מסר ליהדות התפוצות, שרובה הגדול אינו אורתודוכסי, אלא שייך לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמדינת העם היהודי החליטה להתנתק מהם, להתנשא עליהם, לבוז להם. אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיוריהם, משמעות הדבר שהיא אינה מכירה ביהדותם. היא אולי מכירה בהם כיהודים על פי המוצא, באופן פרסונלי, אך היא אינה מכירה בלגיטימיות של דרכם ביהדות.

זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי, כביתו של כל יהודי. זו רמיסה ברגל גסה של הציונות.

****

הוא הדין בסוגיית הכותל המערבי. הכותל הוא נכס לאומי, השייך לכל יהודי העולם, השייך לכל יהודי. הכותל שוחרר בדם לוחמי צה"ל, אלה שלא משתמטים מצה"ל, אלה שאינם עורקים ממלחמת מצווה, אלה שממלאים את הצו הבסיסי של סולידריות יהודית, בהתגייסם לצה"ל.

הרבנות החרדית עושה הכל כדי להפוך את הכותל מנכס לאומי לשטעטל חרדי ולהדיר ממנו את היהודים שאינם מקבלים את דרכם.

מתווה הכותל, הוא פשרה היסטורית, שהאורתודוכסים הם הנהנים העיקריים ממנה. הוא קובע, שרחבת הכותל המערבי הקיימת, תתנהל באופן אורתודוכסי, ותוקם רחבה נוספת, שבה יבקרו ובה יתפללו יהודים שמקיימים את יהדותם בדרכים אחרות. הרחבה החדשה, היא במקום שלא היה עד כה חלק מהכותל, כך ששום דבר לא נגרע משליטת הרבנות בכותל.

רק שנאת חינם, חמדנות, גרידיות, רשעות, אנטי ציונות ובעיקר שכרון כוח, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם.

ביטול המתווה נועד להשפיל את יהדות העולם, להדיר אותה מן הכותל המערבי, להדיר אותה מן הסמלים הלאומיים היהודיים ולהעביר להם מסר שהם אינם רצויים.

זאת הפניית עורף של מדינת ישראל לא רק ליהדות העולם, אלא לעצמה, לייעודה, למהותה, לצביונה.

****

האם את כל מה שכתבתי כאן ראש הממשלה אינו מבין? ודאי שהוא מבין.

הרי הוא האיש שיזם את התהליך למציאת מתווה של פשרה שיאפשר לכותל המערבי להיות נכס של העם היהודי כולו. הרי הוא פנה ליו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וביקש ממנו להוביל תהליך של פשרה היסטורית. הוא ידע שאין מי שמתאים לכך יותר משרנסקי – החכם, הפטריוט, האיש שכולו אהבת ישראל. ואכן, שרנסקי יצא מחוץ לקופסה, ויצר את המתווה הזה, שהוציא את המחלוקת הבלתי פתירה מרחבת הכותל, למבט רחב יותר על הכותל כך שיינתן בו ביטוי לכל הזרמים, מבלי שיפגע הזרם האורתודוכסי.

הרי נתניהו הוא שהטיל על מזכיר הממשלה לשעבר, היום היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לרקום את המתווה המדויק על בסיס הרעיונות של שרנסקי.

הרי נתניהו ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט (בהיותו שר הדתות) הם שהעבירו את המתווה הזה בממשלה, והם אלה שבצדק רב התגאו בהישג ההיסטורי הגדול הזה. ואכן, מדובר באחד ההישגים הגדולים של ממשלת נתניהו.

וכך גם בנושא הגיור. מאז הקדנציה הראשונה שלו, בשנות ה-90, נתניהו דוחף לדרכי פשרה שייתנו מקום לכל הזרמים בעם היהודי, גם בתחום הגיור. הוא זה שהקים את ועדת נאמן שתמצא פתרון מוסכם. וכמו בנושא הכותל, גם כאן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הם שוויתרו והלכו כברת דרך ארוכה יותר למען הפשרה. ושוב, החרדים סיכלו זאת.

אם נתניהו מודע לדברים ומבין אותם, איך ניתן להסביר את כניעתו למתקפה האנטי ציונית של החרדים?

זאת פשוט חולשה, רפיסות, חוסר מנהיגות.

בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (להבדיל ממערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

שמיר היה מנהיג אמת, ומעל הכל - ציוני.

ונתניהו? נבהל מן האיום של החרדים להפיל את הממשלה. הם מצמידים אקדח לרקתו, אולם האקדח הזה מת מצחוק. וכי איזו קואליציה חלופית יש להם? עם יאיר לפיד ומרצ?

אבל הם מכירים את רפיסותו של נתניהו, ומאיימים איומי סרק.

וגם אילו היה זה איום אמתי – מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא נושא שעליו ראוי ללכת למשבר ואף לבחירות. ומן הראוי שהמפלגות הציוניות תחתומנה על אמנה, שבה כולן תתחייבנה לשמור אמונים למהותה של מדינת ישראל, ולא לתת ידם לחקיקה המקעקעת את זהותה וחותרת תחתיה.

* "שישי בגולן"

* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האבא, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלמית שנהוגים בה חוקי השריעא, ההלכה האיסלמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים). סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אויבת מרה של ישראל.

סעודיה היא היום אויבתה של האויבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האויב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט יתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

* חטאו הכבד של ריבלין - התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

* מה נלין על אבו מאזן? - ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

* חברים טובים - חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

* חסינות ל"שוברים שתיקה" -  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי - השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי!/ גם את ערבייה./ הכי ערבייה שיש./ רק שברחת מזה כמו מאש".

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

* נאום מבריחת השב"חים - מבריחת השב"חים הסדרתית אילנה המרמרן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

* המלצת השף - המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש - פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

* משהו בלבבה - אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון הייתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

* איכות תרבותית - ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה, במסיבת הסיום של מחזור נה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים יב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

            * ביד הלשון

גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד".