הבלוג של אורי הייטנר

דברים באזכרה 9.7.17

עשר שנים...

קשה לתפוס.

כאילו זה עתה הגיעה ההודעה הקשה על התאונה... הביקור ביחידה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשאף שקשה היה לקלוט זאת, הבנתי שזהו ביקור פרידה. ובשורת האיוב על מותו. וההלוויה.

האירועים נחרטו בזיכרוני ולבטח בזיכרונם של רבים מאתנו.

אולם אנו בוחרים לזכור את אסף החי, אסף שאהבנו.

אסף היה חבר בצוות המתנ"ס, שאותו ניהלתי. ואף שלא הייתי מנהלו הישיר, הקשר בינינו היה הרבה מעבר ליחסי מנהל ועובד. נושאי עניין משותפים, ובעיקר – העניין ביהדות ובמחשבת ישראל, קירבו בינינו, וקיימנו שיחות ארוכות מעבר לענייני העבודה.

אקרא דברים שכתבתי ביום מותו:

אילו יצא מכרז למציאת אדם הראוי לתואר מלח הארץ, אין מתאים לכך מאסף.

חכם, ברוך כישרונות, בעל ידע רב במגוון רחב של תחומים, צייר, נגן, מוסיקאי. אדם שהצטיין בכל מעשיו. וחשוב יותר – אדם ערכי מאוד, מוסרי מאוד, ישר והגון. אסף התלבט והתעניין בשאלות קיומיות של משמעות החיים, של חיפוש הטוב והאמת. לשם כך הוא למד פילוסופיה, התעניין ביהדות. קרא ספרים וגילה בקיאות בתחומים הללו. הרבה לחשוב ולשוחח על נושאים אלה, שהעסיקו אותו כל כך.

אסף בחר בחינוך כדרך חיים וכך הוא הגיע אלינו, למתנ"ס. במשך כשלוש שנים הדריך את הנוער בשעל. לפני קרוב לשנה נכנס לתפקידו כרכז השכבה הבוגרת וכמנחה מד"בים במחלקת הנוער. הוא לא הספיק לעבוד זמן רב בתפקיד, אולם במשך השנה הזאת הוא הצליח להטביע חותם של ממש. הוא ראה בתפקידו שליחות חשובה, התמסר לעבודה בכל מאודו, ללא כל חשבון של שעות. הנתינה היתה לו טבע שני, הוא חינך את חניכיו לנתינה, בראש ובראשונה בדוגמה אישית. הוא התייחס ברצינות רבה לכל צעד שעשה – הכין מערכי הדרכה, הפיק וערך חוברות הדרכה, ארגן סמינרים כמו, למשל, סמינר הציונות, ארגן את כנסי כיתות ט' במהלך השנה, ארגן והוביל מחנות ומסעות בחנוכה ובפסח. גולת הכותרת של פעלו היתה קבוצת של"ג – שמיניסטים למען הגולן, קבוצת חניכי י"ב, חילונים ודתיים, שפועלים יחד, ומשלבים יחד לימוד משותף ועשיה התנדבותית בגולן. החיבור בין חילונים ודתיים בער בעצמותיו. הוא ראה בקבוצת של"ג את פסגת עשייתו. התאונה בה נהרג אסף, היתה בדרך למפגש הכנה עם הצוות המוביל של של"ג.

אסף היה עלם חמודות. ביישן ומנומס. החיוך לא מש מפניו. היה אהוב על הכל, על חברי הצוות, על המד"בים ובעיקר על בני הנוער בגולן.  

צפוי היה לאסף עתיד מזהיר. והכל נגדע בחלקיק שניה, ברגע ארור אחד.

רחל שפירא כתבה בשירה "מה אברך":

נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
... הנער הזה - עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו - חיים.

ה-9 ביוני 1967, היה יום שישי, בדיוק כמו השנה. היום, ביום שישי לפני חמישים שנה, היום החמישי למלחמת ששת הימים, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.

הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.

קבלת השבת מוקדשת השבוע לציון יובל לשחרור הגולן, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ואומר כמה מילים על פרשת השבוע – פרשת "בהעלותך". זו הפרשה השלישית בספר "במדבר". כבר בפרשה הראשונה, לפני שבועיים, קראנו על המִפְקָד של בני ישראל, לקראת כניסתם לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. אך כידוע, זה לא קרה. בני ישראל נענשו, ונאלצו לנדוד עוד 39 שנה, עד שייתם כל דור העבדים, שנמצא לא ראוי למשימה. העונש הוא בשל פרשת המרגלים, עליה נקרא בשבוע הבא, אך כבר בפרשה זו אנו מגלים סימנים מטרימים, של דמורליזציה וחולשה בקרב בני ישראל, המעוררים ספק באשר לכשירותם. פרשת המרגלים, אינה עוסקת במודיעין מקצועי, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו סוכני מודיעין, אלא נשיאי השבטים, ההנהגה. הם לא נשלחו כדי לאסוף מודיעין על האויב, אלא כדי לעמוד במבחן, האם הם מסוגלים להנהיג את העם? הכישלון שלהם היה הרפיסות וחוסר האמונה והנחישות ביכולת למלא את המשימה והכישלון של העם הוא הליכתו אחריהם. בני ישראל מאסו בארץ חמדה, ומשהחמיצו את השעה, נדונו לשנות נדודים רבות.

ישנם רגעים שבהם נבחנת הנהגה – רגעים שבהם נדרש האומץ לקבל החלטה. רגעים של עכשיו – או לעולם לא. רגעים, שבהם היסוס של ההנהגה גורם לבכיה לדורות. הביטוי "בכיה לדורות", מקורו במדרש על פרשת המרגלים. על פי המדרש, האירוע היה בתשעה באב. על בכי העם לאחר ששמע את דברי המנהיגים אמר אלוהים: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות", ומכאן כל האסונות שפקדו את עמנו בתשעה באב.

רגע כזה של "עכשיו או לעולם לא" היה ערב הכרזת המדינה. בן גוריון הבין זאת ולכן קיבל את ההחלטה הקשה להקים את המדינה, למרות שידע שהדבר יביא לפלישה לארץ ישראל של צבאות ערב. כזו הייתה ההחלטה לשחרר את הגולן, הבוקר לפני 50 שנה.

"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה כותרת כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".

אקרא מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני, שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב... צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קיני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת... 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת. ...".

חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עלייקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח. מפעל שאנו, קיבוץ אורטל, גאים להיות חלק ממנו.  

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שתתקיים ביום חמישי הקרוב, תשיר מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

נרים כוסית לציון יובל לשחרור הגולן. לחיי הגולן הישראלי!

* פסטיבל הנהי – במלאת יובל לניצחונה הגדול של ישראל על אויביה; ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע בארץ ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מישות מצומקת עם הגב לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת ובראשם העיר העתיקה בירושלים, מתנהל כאן... פסטיבל נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

* "הארץ". לא מה שחשבתם - לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.

וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* צהלי ורוני – מאמר המערכת של "הארץ", שהמריץ את הממשלה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן, לא היה מאמר המערכת היחיד באותו יום. הוא אף לא היה הראשי. מעליו היה מאמר שכותרתו: "צהלי ורוני יושבת ציון!".

מעט ציטוטים מן המאמר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. מי לא יזכור עתה את הסבל האיום אשר היה מנת חלקם של יהודי העיר העתיקה בימי המצור של 1948. ומי לא יזכור את רגשי הדיכאון אשר העיקו על לבותינו כאשר קומץ המגינים האמיצים שלא יכלו להדוף את התוקפים, הוכרחו להיכנע וללכת בשבי?

עתה באה השעה היפה בה זיכרונות אלה שוב לא יעיקו עלינו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. ... עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו. צהלי ורוני יושבת ציון!"

הייתם מאמינים שבמאמר המערכת של "הארץ" נכתב "עם ישראל"?

* התנועה הקיבוצית מצדיעה לגולן – ביום היובל למלחמת ששת הימים, התכנסה ועידת התנועה הקיבוצית בקיבוץ עין גב. הנושא המרכזי בוועידה הוא "קיבוציונות", כלומר תרומתה של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית, לעם היהודי ולהגשמת הציונות בשנים הבאות. הוועידה גם ציינה בחגיגיות שני אירועים – 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. החיבור הזה נפלא, כיוון שההתיישבות בגולן היא המשכה הישיר של חומה ומגדל, התיישבות המעצבת את גבול המדינה.

הרעיון לציין בוועידת התנועה את היובל להתיישבות בגולן היה שלי, וכשהצעתי אותו, לפני שנה, למזכ"ל התנועה ניר מאיר, הוא הרים מיד את הכפפה. ניסיונות "הקומץ" של השמאל הרדיקלי בתנועה לסכל את ההצדעה הזאת, נחלו כישלון חרוץ.

הוועידה נפתחה בסיורים בגולן. אני הדרכתי את הסיור הצפוני, ובמשך ארבע שעות הרבצתי באוזני הצירים את מורשת ההתיישבות בגולן ואת תורת ההתיישבות בגולן.

בערב הראשון, הופיעו בפני צירי הוועידה הגבעטרון וירדנה ארזי – מופע מרומם נפש. את ירדנה ארזי ראיתי לראשונה לפני 45 שנה, בהופעה של להקת הנח"ל בדיוק באותו אולם, בעין גב. והיא עדיין כל כך יפה!

* ראיה ארוכת טווח - בנאומו בוועידת התק"צ, העלה ח"כ יצחק הרצוג על נס את המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק, בראשות יעקב אשכולי ז"ל, חבר קיבוץ כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון, שנפגשה במלחמת ששת הימים עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה והפעילה לחץ כבד להחליט על כיבוש הגולן ושחרור יישובי הספר מהסיוט של הסורים שהפגיזו אותם והתנכלו להם. בפרספקטיבה של חמישים שנה, אמר הרצוג, ברור שהם צדקו. פעולתם, הוא אמר, הייתה מופת של ראיה ארוכת טווח.

מילים כדורבנות. מן התובנה הנכונה הזאת, משתמעת גם מסקנה אחרת, שאותה הרצוג לא אמר: ראשי הממשלות מטעם מפלגתו, רבין, פרס וברק, שניסו להביא להסכם על נסיגה מהגולן, טעו ולקו בקוצר ראיה אסטרטגית.

* קמפיין – ארבעה ימים לפני הבחירות בבריטניה, חבריו של קורבין פעלו בגשר לונדון.

* המחסום היחיד - במצב נורמלי, השאלה החשובה במערכת בחירות היא זהותו של המנצח. אולם יש מקרים, שבהם השאלה החשובה היא זהותו של המפסיד. כך היה, למשל, בבחירות האחרונות בצרפת. הדבר החשוב לא היה האם דווקא מקרון יבחר, אלא שמנהיגת הפשיזם הגזעני מארין לה-פן לא תבחר. הוא הדין השבוע בבריטניה. כלל לא בטוח שמיי היא ראש הממשלה האידיאלי, אך יש לה תכונה אחת שאין לאף אזרח בריטי אחר זולתה – היא היום המחסום היחיד בפני ניצחון אפשרי של קורבין הרדיקלי, האנטישמי ותומך הטרור.

* אספסוף – אחד הגורמים המעודדים את השחיתות בישראל, הוא הפליליזציה והמשפטיזציה. כאשר אין שיח מוסרי, נורמטיבי, אלא רק פלילי – כל מה שאינו פלילי הוא כשר. כאשר איננו מציבים בפני ההנהגה רף מוסרי גבוה של טוהר מידות, ומסתפקים בסף הפלילי הנמוך של לא להיות עבריין, אנו נותנים גושפנקא לשחיתות שאינה פלילית.

התנהלותו של נתניהו, הן בפרשת המתנות והן בפרשת מוזס, היא מושחתת. היא מושחתת על סמך העובדות שאין עליהן מחלוקת ושגם נתניהו אינו מכחיש אותן. בעיניי, היא פוסלת אותו מלהיות ראוי להנהגה לאומית, לצד ביטויים נוספים של התנהלות פלגנית ומסכסכת ועוד (וזאת מבלי להמעיט בהישגיו, כמו למשל הפריצה המדינית לאפריקה, אם לתת דוגמה מימים אלה).

אולם אין זה אומר שהוא ביצע עבירות פליליות. לשם כך יש חקירה, יש משטרה, יש פרקליטות, יש יועץ משפטי לממשלה, יש בתי משפט. הם יפסקו.

מסע השיימינג והדה-לגיטימציה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא ניסיון אנטי דמוקרטי להלך אימים על רשויות אכיפת החוק, ויצירת משפט שדה לנתניהו. המטרה היא להציג כל החלטה של היועץ המשפטי, זולת הגשת כתב אישום, כ"טיוח". ומה יקרה אם יוגש כתב אישום? המפגינים יעבור להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יחליטו על פי משפט השדה? הקריאות "נתניהו לכלא" הן העתק של הקריאות "לאסור אותה", שקרא האספסוף של טראמפ בהתייחסו להילארי קלינטון. ואלה שמפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה וקוראים "נתניהו לכלא" – גם הם אספסוף.

הניסיון של האספסוף להכניס לכלא ללא הליך משפטי יריב פוליטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוא התנקשות בדמוקרטיה. והוא גם מחזק את השחיתות, כי הוא מחזק את הפליליזציה. 

* מוטב מאוחר - הפעילות היזומה והתקיפה של משטרת ישראל, נגד אויבי ישראל בקסבה של מאה שערים ברוכה. מוטב מאוחר (ועוד כמה מאוחר) מאשר בכלל לא.

* מנהיגות חסרת אחריות - כאשר ראשי הציבור הערבי בישראל והח"כים הערביים מלינים על כך שהמשטרה אינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אני מזדהה עמם ועם תלונתם. המשטרה היא שירות ציבורי חיוני, שהאזרח, כל אזרח, ראוי לו.

אולם שוב ושוב, כאשר נכנסת המשטרה לכפרים לבצע את משימותיה, היא מותקפת כאילו הייתה כוח עוין, בליבוי ושלהוב יצרים של אותם ח"כים. קהל מאות שמתפרע, מצית ניידות, מיידה אבנים כמעט מבצע לינץ' בשוטרים, כדי למנוע מעצר של חשוד בפלילים; זו לא הפעם הראשונה ולא העשירית. ומיד לאחר מכן, מיתממים הח"כים ומשתלחים במשטרה וועדת המעקב קוראת לשביתה ומוסיפה שמן לבערה.

מנהיגות אמת, הייתה נוהגת בצורה הפוכה; ניצבת מול הציבור, מרגיעה את הרוחות, קוראת לאחריות. אבל מנהיגות אמת הייתה נוהגת אחרת לכל אורך הקו; היא הייתה מובילה להשתלבות, לאזרחות טובה. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל היא האויב הגדול של הדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל.

* המועמד הראוי – מבין המועמדים הריאליים להנהגת מפלגת העבודה, אבי גבאי הוא הקרוב ביותר למיינסטרים הציוני הדמוקרטי השפוי. לכן, הוא המועמד הראוי מכולם.

* שיימינג מקארתיסטי – אבי גבאי הסתבך בשקרים, בעימות עם אראל מרגלית, שבו הכחיש שהצביע בעבר לליכוד. לא סימפטי. אבל המעשה המכוער הוא אותו תרגיל "כיפה אדומה" שעשה לו אראל מרגלית; אותו שיימינג מקארתיסטי. וזה מתאים לאראל מרגלית, קיבינימט.

* פוליטיקה פנים ערבית - המצור של מדינות ערביות בהנהגת סעודיה על קטאר, הוא חדשות טובות, בשל תמיכתה של קטאר בטרור ומימונו. גם נשיא ארה"ב טראמפ ראוי על כך לשבח, בזכות הרוח הגבית שנתן לאותן מדינות. אבל אם להיות כנים... גם סעודיה היא מדינה תומכת טרור ומממנת טרור. כך שכנראה יותר משיש כאן מאבק בטרור, יש כאן ענייני פוליטיקה פנים ערבית.

* עמוד התווך - דן מרגלית היה עמוד התווך של העיתון "ישראל היום"; העיתונאי הטוב והמקצועי ביותר מבין הכותבים בעיתון. עד לפני שנים אחדות, הוא היה הכותב הראשי – על כל נושא וכל עניין בכל עמוד; הוא היה הדגל של העיתון. בשנים האחרונות הוא הלך ונדחק עד שאתמול פוטר.

אני מצדיע לו בעיקר על המלחמה בשחיתות, שהוא היה נושא הדגל שלה. על העמדה הציבורית הברורה והחד משמעית בפרשת אולמרט. על העמדה הברורה בפרשת אשכנזי, שבה ניצב חד משמעית נגד הפוטש, למעשה, שהוא ביצע בהיותו רמטכ"ל וחתירתו תחת הדרג המדיני. אני גם מעריך את העובדה שהוא אמר את האמת שלו, שבה הוא האמין, גם כשלא הלמה את קו של העיתון.

איני דואג לדן מרגלית ולפרנסתו. אני מניח שכל עיתון רק יתברך בו. אבל העיתון "ישראל היום" נפגע; פגע בעצמו ובאמינותו.

            * ביד הלשון

חד נס – משמעות שמו של היישוב הקהילתי בגולן חד נס, היושב סמוך לחוף הצפון מזרחי של הכנרת ובקרבת פארק הירדן – כפולה.

היישוב הוא של תנועת משקי חירות בית"ר. "חד נס" הוא הניסוח של ז'בוטינסקי לגישת המוניזם בה דגל; התנגדות לדגל האדום לצד דגל הלאום, וקיומו של דגל אחד בלבד, הדגל הכחול לבן.

המשמעות השניה – היישוב נושא את שמותיהם של שלושת יישובי תנועת חירות בית"ר בחבל ימית: חרובית, דקלה, נאות סיני; בראשי תבות – חד נס. שלושת היישובים נעקרו על פי החלטת ממשלה בראשות תנועת החירות...

לכתחילה, תנועת חירות בית"ר ייעדה את חד נס לעקורי יישוביה בסיני, אך אפילו עקור אחד לא התיישב בחד נס.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"