הבלוג של אורי הייטנר

* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

            * ביד הלשון

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

הנושא המטריד את המשורר, הוא סוגיה העוברת כחוט השני לאורך המקרה – "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אותה מציאות שהמשורר וסביבתו רואים לנגד עיניהם, מתקשים להשלים אתה ולתת לה הסבר. אותה מציאות המנוגדת לתחושת הצדק הטבעי, ומעוררת שאלות אמוניות קשות – איפה האלוהים, אלוהי הצדק והמשפט?

המשורר מבטא את התסכול הזה במשפט האלמותי: "עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ?!" קריאת ייאוש, של מי שנמאס לו המצב, ואין לו מענה, ואין לו פתרון.

הצלחתו של הרֶשע, המביאה את הרשעים לידי עליזות ועליצות, אינה מסתכמת בעקיצה או עוול, אלא מתבטאת באסונות כבדים שמחוללים רשעים, בשפיכות דמים. "אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ, וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ". והם עושים זאת בחסות אי התערבותו של האלוהים, באמרם: "לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".   

המשורר קורא לאלוהים לעזרה. הוא מבין שהראיה האלוהית רחבה יותר, והוא אינו עובד בשבילנו, ואיננו מסוגלים להבין את שיקוליו:

יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם   

כִּי הֵמָּה הָבֶל.

כלומר אלוהים מודע לציפיה להתערבותו, הרי הוא מכיר את מחשבות בני האדם, אולם המחשבות הללו הן הבל לעומת החשבון האלוהי, והוא ימצא את המועד להתגלות ולהשליט בעולם צדק ומשפט.

כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ   

וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב.

כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט   

וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב.

ואף על פי כן, המשורר זועק ומתפלל, וקורא לאלוהים להתערב. והתערבותו תבוא לידי ביטוי בשני אופנים: קיומו וביטחונו של עם ישראל בארצו, והשלטת צדק ומשפט בעולם. זו אמירה חשובה, על פיה אין להפריד בין השניים. ללא קיום וביטחון לעם ישראל בארצו, לא יהיה צדק ולא יהיה משפט. כמאמר המשורר הנביא ביאליק, ב"על השחיטה":

וְאִם יֶשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר נָא כִסְאוֹ לָעַד!

****

באותו שיר, ביאליק יוצא גם נגד רעיונות הנקם.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לא בָרָא הַשָּׂטָן.

אולם משורר מזמור צד, בקראו למעורבות אלוהית בהיסטוריה, באקטואליה, פותח את המזמור בקריאה לנקם:

אֵל נְקָמוֹת, יְהוָה,   

אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

איך אנו רואים את הנקמה? האם רעיון הנקם ראוי ומקובל? על פי הפסוק הזה, לכאורה, התשובה היא חיובית. אדם נברא בצלם והוא מנסה לחקות את המופת האלוהי. אם האלוהים הוא אל נקם, הרי שהנקמה היא ערך המחייב את האדם.

עם הגישה הזאת מתמודד חתן פרס ישראל הרב עדין שטיינזלץ, וכך הוא כותב על הפסוק הזה: "הנקמה אינה מידה ראויה, ואף אסורה על בני אדם. רק אלוקים, שיכול לעשות משפט צדק ואין לו חולשות אנוש, הוא שראוי לו לא רק למנוע מן הרשעים להרשיע, אלא אף להתנקם בהם על מה שכבר עשו. לכן הוא מתאפיין, בין היתר, במידה 'קנוא ונוקם', והוא מעיד על עצמו: 'לי נקם ושילם' ".

לאורך כל שנות הגלות, על הרדיפות והפוגרומים שאפיינו אותם, התפללו היהודים לאלוהים וביקשו נקמה. גם בשואה יהודים דרשו נקם. ואי אפשר לבוא אליהם בטענות ואין לנו זכות לבקר אותם.

אולם עובדה היא, שאפילו אחרי השואה, תופעת הנקם בגרמנים הייתה שולית שבשולית, ההנהגה הציונית לא נתנה לה יד ואף סיכלה את היוזמות ברוח זו (כמו, למשל, של המשורר והפרטיזן אבא קובנר).

הציונות מרדה בציפיה לגאולה נִסית, שמיימית, משיחית ותרגמה זאת לגאולה עצמית, אוטואמנציפציה, של עם הנוטל את גורלו בידו, עולה לארצו, מיישב ובונה אותה, מקים כוח מגן, מקים מדינה, מגן עליה ונלחם על הארץ.

אולם את הציפיה לנקמה שמיימית, אלוהית, הציונות לא תרגמה לנקם בידי אדם. להיפך. ודבריו של ביאליק בנדון מיטיבים לתאר זאת.

וכאשר צומחים בחברה הישראלית גידולי פרא הסוטים מן הדרך הציונית הקונסטרוקטיבית ומנסים להטות אותה לדרך של נקם, או בשפה מכובסת "תג מחיר" – זו רעה חולה שחובתה של המדינה לדכא אותה.

****

גיבור הפואמה "מסדה" של יצחק למדן (1926), המוקדשת לזכרו של אחי המשורר, שנרצח בפוגרום באוקראינה, הוא נער צעיר, פליט של הפוגרומים באוקראינה, ש"מעפיל" "אל החומה", אל ארץ ישראל החלוצית, והופך שותף לבניינה והגנה עליה, מתוך הבטחה שהפעם מדובר ביצירת מציאות של קבע, בלתי הפיכה, "שֵׁנִית מַסָּדָה לֹא תִּפּוֹל!"

השימוש בביטויים "מעפיל" ו"אל החומה" אינו מקרי. ההפעלה להר בספר "במדבר" הייתה הפרה של צו אלוהי וכך גם העליה בחומה היא הפרה של שלוש השבועות – זהו שימוש מודע בטרמינולוגיה של מרד ציוני בפאסיביות הגלותית ובציפיה למשיח.

כמו שיחותיו של איוב עם שלושת רעיו, כך גם גיבור הפואמה משוחח עם שלושה רֵעים שמנסים להניא אותו מהצעד של עליה לארץ ישראל, ולהסביר לו את חוסר התוחלת שבו.  

אחד מהם דובר בשם הנקם. כותרת הפרק הזה, בפואמה, היא "אֵל נָקָם".

הרֵעַ, מספר הדובר, קרא לו בחשיכה ואמר לו: "בְּדָיָה – מַסָּדָה".  כלומר, המהפכה הציונית היא שקר. הרדיפה את היהודים תמשך גם בארץ ישראל. אין זה פתרון לבעיה היהודית. על היהודים להישאר בגולה, במקומם, ולנקום. איך לנקום?

תחילה נדמה שהוא דבק בדרך של תפילה לנקם.

לְאֵל אֶחָד עוֹד תֻּשָּא עֵין יִשְׂרָאֵל דּוֹמַעַת אֲבַדּוֹן: -

אֵ ל   נָ קָ ם !  

אך בהמשך אנו מבינים שכוונתו אחרת. הוא מציע להתעטף ב"טַלִית אֲדֻמָּה", אותה הוא מגדיר "כְּתֹנֶת פַּסִּים חֲדָשָה", כלומר, מדובר במי שבחר להחליף את הטלית בדגל האדום, במהפכה הקומוניסטית, ובה הוא רואה את הפתרון. המהפכה הקומוניסטית, שהיהודים ישתלבו בה, תלחם נגד הגורמים הריאקציונרים, שהם גם מחוללי הפוגרומים, ותנקום בהם.

בֹּא, נִתְעַטֵּף בְּטַלִית זֹאת אֲדֻמָּה וְנַסְתִּיר תַּחְתֶּיהַ

מַאֲכֶלֶת הַנָּקָם.

רְחָבָה הַטַלִית וּגְדוֹלָה, נִתְעַטֵּף וּנְעַטֵּף בָּהּ הַעוֹלָם.

כלומר, לא גאולה לאומית, אלא גאולה אוניברסלית, גאולה אדומה לכל העולם.

והוא מסיים במסר האנטי ציוני:

וְאַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לַכָּזַב הַמֵּאִיר מֵרָחוֹק וּמַתְעֶךָ.

אַל תֵּלֶך! כָּזָב – מַסָּדָה!"

אך כפי שהוכיחה ההיסטוריה, המהפכה הייתה רצחנית ואנטישמית לא פחות מהריאקציה נגדה היא יצאה, והיהודים שהצטרפו אליה היו השֶׁמֶן בגלגלי המהפכה, וקורבנותיה הראשונים.

האמת הציונית חזקה יותר מכל החלופות, שכולן המיטו אסונות על העם היהודי. לא תפילה לנקם בידי "אל נקמות ה'", לא הצטרפות למהפכה, גם לא רעיונות נקם מן הסוג שאנו שומעים היום. הציונות היא הדרך הקונסטרוקטיבית של עליה, בניין, התיישבות והגנה.

****

בשירו, "ידעתי בליל ערפל" (1906), יצא ביאליק בחריפות רבה נגד המהפכנים המסיטים את הנוער היהודי מן הדרך, ומעלים אותו על דרך אובדנית ומנוכרת, שתמיט אסון על העם היהודי. זהו שיר של יגון וחרון, של משורר שאינו חוסך מילותיו כנגד מהפכת השקר. ובסוף השיר הוא מייחל ש"אל נקמות", שאותו הם פצעו בלבבו, יצא מולם בחרבו הגדולה.

יָדַעְתִּי, בְּלֵיל עֲרָפֶל כַּכּוֹכָב אֶכְבֶּה פִתְאֹם

וְלֹא יֵדַע כּוֹכָב אֶת קְבוּרָתִי,

וְאוּלָם חֲרוֹנִי עוֹד יֶעְשַׁן אַחֲרַי כְּפִי הַר פְּרָצִים

אַחֲרֵי כְבוֹת לַהֲבוֹ,

וִיחִי בֵינֵיכֶם כָּל עוֹד יְמֵי הָרַעַם בַּגַּלְגַּל

וְזַעַף גַּלִּים בְּאֻקְיָנוֹס.

הָהּ, מִי יִתֵּן וְיֵאָצֵר גַּם יְגוֹנְכֶם הַגָּדוֹל

בְּחֵיק הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,

וְרָווּ מִמֶּנּוּ עַרְבוֹת שָׁמַיִם וְעַרְבוֹת שָׂדַי,

כּוֹכָבִים וּדְשָׁאִים,

וְחַי בָּהֶם, וִיפַעֲמֵם, וְנוֹשַׁן וְהִתְחַדֵּשׁ עִמָּם,

וּכְמוֹהֶם יִבֹּל וְיָשׁוּב וְיִפְרָח,

וּבְלֹא שֵׁם וּבְלֹא דְמוּת וּבְלֹא אֶרֶץ מוֹלֶדֶת

לְעֵד חֲמַסְכֶם עַד דּוֹר אַחֲרוֹן יַעֲמֹד,

וּבְלֹא קוֹל וּדְבָרִים אֶל הַשְּׁאוֹל וְאֶל הַשָּׁמַיִם יִצְעַק

וִיעַכֵּב אֶת גְּאֻלַּת הָעוֹלָם;

וּבִזְרֹחַ לְקֵץ הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ רְמִיָּה שֶׁל צִדְקַת שָׁוְא

עַל קִבְרֵי חַלְלֵיכֶם,

וְנֵס הַחֲנֻפָּה, חֲמוּץ דְּמֵיכֶם, בְּחֻצְפָּה כְלַפֵּי שָׁמַיִם

עַל רָאשֵׁי זֹבְחֵיכֶם יִתְנוֹפֵף,

וְחוֹתַם אֱלֹהִים הַמְזֻיָּף חָרוּת עַל הַנֵּס

אֶת עֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ יְנַקֵּר,

וּמְחוֹל רֶגֶל גַּאֲוָה וּתְרוּעַת חַג הַשֶּׁקֶר יְזַעְזְעוּ

אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם הַקְּדוֹשׁוֹת בַּקָּבֶר –

וְרָעַד זֹהַר הָרָקִיעַ וְקָדַר פִּתְאֹם בִּיגוֹנְכֶם,

וְנֶהְפַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְכֶתֶם דִּמְכֶם הַנָּקִי,

אוֹת קַיִן עַל מֵצַח הָעוֹלָם וְאוֹת כִּשָּׁלוֹן

לִזְרֹעַ אֱלֹהִים הַשְּׁבוּרָה,

וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרָד: הִנֵּה הַשֶּׁקֶר הַנּוֹרָא!

הִנֵּה הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל!

וְאֵל נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג –

וּבְחַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה יֵצֵא.

מעניין, שאותו ביאליק שב"על השחיטה" קילל את הקורא נקם, בשל חוסר התוחלת שבנקמה, להבדיל מן המעשה הקונסטרוקטיבי - בזעמו על אותם מהפכנים הממיטים אסון על העם, הוא קורא לנקם בה, נקם אלוהי.

וכמו שכלב שב אל קיאו, גם היום יהודים שרוממות הצדק האוניברסלי בפיהם, מפנים עורף לעמם, חוברים לאויבי עמם ולמסעותיהם האנטי ישראליים, תוך שאת זוועות החרם על המדינה היהודית ושאר עוללות האנטישמיות החדשה, הם מתארים כ"תיקון עולם" (!) (או ליתר דיוק "תיקונולם", במבטא אמריקאי כבד), בדיוק כמו אותם מהפכני השקר מחוללי האסון, שאותם קילל ביאליק בחרונו.

****

ה"עַד מָתַי" מ"עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ?!", היה לשגרת לשון של ייאוש וחידלון. די, נמאס, כמה אפשר? עד מתי?

ובחיוך - ה"עַד מָתַי" היה להמנון השביזות של חיילי צה"ל.

"עד מתי ע"ז" נהגנו לצעוק, בני מחזורִי בנח"ל. וגם בני וחבריו צועקים "עד מתי נוב' 14" (או-טו-טו, כפי שמוכיחה המתמטיקה).

אלא שהיום יש כללים נוקשים ביחידות, באשר לקריאות "עד מתי?" מה, סתם טירון יכול כבר לקרוא "עד מתי"? יש צורך בפז"ם כדי שהקריאה תהיה לגיטימית.

מתוך "שירת הפזמניק" – המילון הצבאי הלא רשמי של רוביק רוזנטל:

עד מתי. קריאה קבוצתית המבטאת את הכמיהה לסיום השירות:

"אחרי שנתיים ושמונה, שזה כבר חודש לקראת שחרור מותר לנו לצעוק 'עד מתי', שזה צעקה שמחכים לה מתחילת השירות, רק לצעוק 'די, עד מתי?'. וכל פעם שאת צועקת, אז צעירים עונים לך את השם של המחזור, ... 'עד מתי? נובמבר 3' "... על הקריאה חלים כללים נוקשים, היא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. לקריאה נוספו השלמות כגון "עד מתי נלך לישון אחרי הזונות ונקום לפני התרנגולים?"; "יש לי צירים, ירדו לי המים, עד מתי נובמבר 2000?"; "יש בירה במקרר וגראס בטבע, עד מתי נובמבר שבע?"; "השורש נעקר העץ התייבש, עד מתי נובמבר שש?"; ""נשבר הזין נשפך הצבע, עד מתי נובמבר תשע [כתובת על חולצה]".

 * 929

אנו חוגגים חמישים שנה לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אנו מצדיעים למפקדים וkלוחמים ששחררו את הגולן. אנו מרכינים ראש לזכרם של 141 החללים שנפלו בקרב. אנו מעלים על נס את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, שהחלטותיהם הביא להישג ההיסטורי הגדול.

במאמר זה אפנה זרקור לאחד הגיבורים שמאחורי הקלעים. הוא לא לחם בגולן כמפקד או כלוחם. הוא לא קיבל את ההחלטה. אבל יתכן מאוד, שאלמלא הוא, המקצועיות שלו, האכפתיות שלו, התעוזה שלו, נטילת האחריות שלו ובחירתו להיות ראש גדול, במלוא מובן המילה, הגולן היה נותר בשליטה סורית, ההר היה נשאר מפלצת והסיוט של תושבי הגליל והעמקים היה נמשך.

האיש הוא אל"מ במילואים אלי הלחמי, אז רס"ן אלי וייסברוט, האחראי על נושא סוריה, לבנון ועיראק באמ"ן.

הלחמי, תושב תל-אביב, בן 80, עדין רואה את עצמו "מלאבסי", כמי שנולד וגדל במושבה פתח תקווה. הלחמי, אותו ראיינתי לכתבה זו, מתמודד בשנים האחרונות עם מחלת הסרטן, אולם הוא צלול כבדולח, חד כתער ואוצֵר בזיכרונו אוצָר בלום, בלתי נדלה, של מידע, כבור סוד שאינו מאבד טיפה.

במאמרי "אלמלא דיין התחרט", סיפרתי על המהפך בעמדתו של דיין באשר לשחרור הגולן, בבוקר ה-9 ביוני 1967. בתהליך קבלת החלטות שנערך במוחו של דיין במשך דקות אחדות, הוא שינה מן הקצה אל הקצה את עמדתו בנדון; מהתנגדות נחרצת למהלך והצגתו כאסון שיעלה במחיר אלפי הרוגים ויגרום להתערבות סובייטית במלחמה והצעה להזיז את יישובי הגבול מטווח התותחים הסורי, להחלטה לכבוש את הגולן, שאותה מסר ישירות לאלוף הפיקוד דוד אלעזר, מבלי לעדכן את ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין.

מה קרה באותן דקות ששינו את ההיסטוריה? סיפורו של הלחמי שופך אור על הפרשה, ומספק לה הסבר אפשרי.

****

"כאחראי על סוריה באמ"ן", מספר הלחמי, "היה לי חשבון נוקב עם הסורים, בשל מפעל הטיית הירדן, ההפגזות על יישובינו והתמיכה המעשית בפיגועי פת"ח שיצאו מסוריה. מאוד לא הייתי מרוצה מכך שהם הולכים לצאת מן המלחמה בשן ועין, בלי שעשינו משהו בגולן, חוץ מתקיפות אוויריות, ומלבד האישור שדיין נתן לדדו לתקיפה קטנה וחסרת משמעות בתל-עזזיאת, שדדו בצדק לא רצה בה. הסורים, מצדם, הפגיזו את היישובים, הפציצו מן האוויר וניסו לבצע מחטף באזור דן".

בבוקר יום שישי 9 ביוני, הייתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש, שגם הסורים הסכימו לה. כך, כמעט הסתיימה לה מלחמת ארבעת הימים, כשהצבא הסורי יושב על הגולן, חוצפתו גוברת והתקפותיו על היישובים מתעצמות.

ביום חמישי 8 ביוני ב-11:30 לפני הצהרים, נערכה גיחת צילום מעל הגולן. התצ"א כיסה את הרצועה שמקוניטרה ומטה, אך לא את קדמת הגולן; קו המוצבים הקדמיים. היום, צילומים כאלה מפוענחים בשידור חי, אולם באותם ימים נדרשה לכך חצי יממה. תוצאות הפיענוח הגיעו לרס"ן וייסברוט לבור ב-23:30 בלילה.

בחצות, הוציא וייסברוט בכתב ידו "לקט מידי צבעוני" ועליו כתב את תוצאות הפיענוח: 1. מחנות קוניטרה ריקים (לא ברור לאן הוסגו הכוחות שהיו בהם). 2. נראה שיש התמוטטות של המערך הסורי בגולן. 3. לא ברור אם מצב כזה יחזור על עצמו.

הלחמי: "עם הלקט הזה נכנסתי לפנות בוקר למורי ורבי, ראש אמ"ן האלוף אהרל'ה יריב. הבור היה ריק, כי הכל ידעו שאמורה להתחיל הפסקת אש. אמרתי ליריב, שלא יתכן שאחרי כל העסק, הסורים ייצאו בלי שנגמור אתם את החשבון. יריב השיב לי: 'אלי, אין מה לעשות. יש הפסקת אש, וצריך לקבל את זה' ".

מאז ראשית תקופת ההמתנה, כמעט חודש קודם לכן, לא יצא אלי וייסברוט מן הבור. כעת, כשהמלחמה אמורה להסתיים, הוא ביקש אישור לנסוע לירושלים, לפגוש את חבריו מהצנחנים, יחידתו לשעבר, משחררי העיר העתיקה. "ב-6:00 יצאתי לשם מבית סוקולוב; התלוויתי לסיור עיתונאים שיזם דובר צה"ל".  

דיין, שישן בבור באותו לילה, התעורר בב-5:30. מזכירו הצבאי נתן לו את הלקט המידי שכתב וייסברוט, (שנמעניו הם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן) וכן מברק של נאצר לסורים, המספר להם שהם מסכימים להפסקת אש ואין לסורים ברירה אלא להצטרף, ונגמור את המלאכה במלחמה הבאה.

דיין לקח לידו את שני המסמכים, והם, משוכנע הלחמי, שגרמו לו לשנות את דעתו.

"ב-6:50 דיין חיפש את כותב הלקט, אך כבר לא הייתי שם, וכיוון שלא היו אז מכשירים ניידים, לא יכלו לאתר אותי". דיין התקשר לדדו, והשאר היסטוריה.

"הגעתי לירושלים", מספר הלחמי. "התחלתי להסתובב בעיר העתיקה. אחרי כחצי שעה, שוטרים צבאיים שחיפשו אותי, צעקו אם נמצא כאן אלי וייסברוט, רוצים אותו דחוף ביחידה. לקראת 9:00 יצאתי במהירות אל מחוץ לחומות ירושלים. עצרתי מונית. הנהג סירב לקחת ממני כסף והסיע אותי היישר לקריה. איתמר רבינוביץ' חיכה לי בחוץ ואמר לי, שרוצים להעמיד אותי לדין צבאי, כי חרגתי מסמכות. במסמך 'מידי' עליי לתת רק מידע, ואני נתתי הערכת מצב. אמרתי לו שאיני דואג, ואסתדר עם זה.

ירדתי למטה. קצת צעקו עליי, על כך שבלקט כתבתי דברים שאינם בסמכותי, לכאורה. עליי לתת רק עובדות. היות והייתי האורים והתומים של הנושא הסורי, אמרתי שאפשר להעמיד אותי לדין – אבל אני דורש שזה יהיה עכשיו. הרי אף אחד מהם לא ידע להתמודד עם החומר המודיעיני כמוני. הם נבהלו ונתנו לי להתעסק במה שעשיתי".

- לאן נעלם הכוח הסורי שהגן על קוניטרה?

הלחמי: "לאחר המלחמה הסתבר, שחלק מהכוח הסורי - כוח ההלם המשוריין המטכ"לי,  שהיה הכוח שיותר מכל חששנו שהוא יקודם וישמש למתקפת הנגד הסורית, אכן הוסג אחורה, ונערך להגנה על הבירה דמשק, וחלק ממנו הוזז קדימה למה שהיה הגזרה הצפונית של 'הרמה הסורית' ".

הבקעת צה"ל בפאתי מעלות הגולן נתקלה בהתנגדות סורית עזה, והייתה כרוכה בקרבות עזים ובאבדות רבות. אולם לאחר ההבקעה, הגולן שוחרר כמעט ללא התנגדות סורית.

- למה לא הייתה שם לחימה?

"בשבת 10 ביוני בבוקר, הסורים לחצו על הסובייטים לקדם במועצת הביטחון הפסקת אש בכל מחיר. ב-8:45 הודיע דובר צבאי סורי הודעה מס' 66, שקוניטרה נפלה לידי הציונים. הידיעה לא הייתה נכונה. היא נוסחה אישית בידי שר ההגנה ומפקד חיל האוויר חאפז אל-אסד, כדי להפעיל לחץ על הסובייטים.

שמעתי בטרנזיסטור את ההודעה ברדיו דמשק. ידעתי שהחיילים הסורים מאזינים ל'קול ישראל' בערבית ומייחסים לה אמינות רבה. העברתי מסר ל'קול ישראל' בערבית, ולבקשתי הם שבו ושידרו את ההודעה הסורית שוב ושוב, בכל כמה דקות. הבנתי שאם החיילים הסורים ישמעו בעמדות את ההודעה, הם ינטשו את העמדות ויברחו".

ואכן, כך היה. החלה בריחה המונית. בשלב מסוים הסורים תפסו את עצמם והבינו את טעותם. הם הוציאו הודעת הכחשה, אך זה היה מאוחר מדי.

בסיום המלחמה, יריב קרא לכל מטה אמ"ן ואמר: "מי שיש לו תלונה נגד אלי, שיעבור דרכי".

****

נעמוש היה מוצב סורי כקילומטר מזרחית מעל גבעת האם וכפר סאלד. על מוצב זה נערך אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים.

העיתונאי שלמה מן, החוקר את קרבות הגולן במלחמת ששת הימים, הקים את הבלוג "נעמוש", על שם המוצב – בלוג שכולו כתבות ומחקרים על שחרור הגולן.

בכתבה על אלי הלחמי, הוא מספר: "כעבור כשנתיים, כשאהרון יריב ביקר כאורח הקהילה היהודית בקנדה, אירח אותו ויסברוט, שבינתיים השתחרר מצה"ל, הפך לשליח הבונדס בקנדה והחליף את שמו להלחמי. בנאום בבית הכנסת 'שערי שמיים' במונטריאול, קרא יריב להלחמי לעלות לבמה והציג אותו בפני הקהל: 'אתם רואים את האיש הזה? זה אלי ויסברוט, בזכות הבחור הזה אנחנו יושבים היום ברמת הגולן' ".

לאחר מלחמת יום הכיפורים, נענה אלי לבקשת ראש אמ"ן וחזר לשירות פעיל ממנו השתחרר לאחר כעשר שנים בדרגת אל"מ.

אל"מ (מיל') אלי הלחמי סיכם את הראיון ל"שישי בגולן" במילים: "ושהגולן תמיד יישאר בידינו. אמן!"

אמן ואמן!

* "שישי בגולן"