הבלוג של אורי הייטנר

דברים באזכרה 9.7.17

עשר שנים...

קשה לתפוס.

כאילו זה עתה הגיעה ההודעה הקשה על התאונה... הביקור ביחידה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשאף שקשה היה לקלוט זאת, הבנתי שזהו ביקור פרידה. ובשורת האיוב על מותו. וההלוויה.

האירועים נחרטו בזיכרוני ולבטח בזיכרונם של רבים מאתנו.

אולם אנו בוחרים לזכור את אסף החי, אסף שאהבנו.

אסף היה חבר בצוות המתנ"ס, שאותו ניהלתי. ואף שלא הייתי מנהלו הישיר, הקשר בינינו היה הרבה מעבר ליחסי מנהל ועובד. נושאי עניין משותפים, ובעיקר – העניין ביהדות ובמחשבת ישראל, קירבו בינינו, וקיימנו שיחות ארוכות מעבר לענייני העבודה.

אקרא דברים שכתבתי ביום מותו:

אילו יצא מכרז למציאת אדם הראוי לתואר מלח הארץ, אין מתאים לכך מאסף.

חכם, ברוך כישרונות, בעל ידע רב במגוון רחב של תחומים, צייר, נגן, מוסיקאי. אדם שהצטיין בכל מעשיו. וחשוב יותר – אדם ערכי מאוד, מוסרי מאוד, ישר והגון. אסף התלבט והתעניין בשאלות קיומיות של משמעות החיים, של חיפוש הטוב והאמת. לשם כך הוא למד פילוסופיה, התעניין ביהדות. קרא ספרים וגילה בקיאות בתחומים הללו. הרבה לחשוב ולשוחח על נושאים אלה, שהעסיקו אותו כל כך.

אסף בחר בחינוך כדרך חיים וכך הוא הגיע אלינו, למתנ"ס. במשך כשלוש שנים הדריך את הנוער בשעל. לפני קרוב לשנה נכנס לתפקידו כרכז השכבה הבוגרת וכמנחה מד"בים במחלקת הנוער. הוא לא הספיק לעבוד זמן רב בתפקיד, אולם במשך השנה הזאת הוא הצליח להטביע חותם של ממש. הוא ראה בתפקידו שליחות חשובה, התמסר לעבודה בכל מאודו, ללא כל חשבון של שעות. הנתינה היתה לו טבע שני, הוא חינך את חניכיו לנתינה, בראש ובראשונה בדוגמה אישית. הוא התייחס ברצינות רבה לכל צעד שעשה – הכין מערכי הדרכה, הפיק וערך חוברות הדרכה, ארגן סמינרים כמו, למשל, סמינר הציונות, ארגן את כנסי כיתות ט' במהלך השנה, ארגן והוביל מחנות ומסעות בחנוכה ובפסח. גולת הכותרת של פעלו היתה קבוצת של"ג – שמיניסטים למען הגולן, קבוצת חניכי י"ב, חילונים ודתיים, שפועלים יחד, ומשלבים יחד לימוד משותף ועשיה התנדבותית בגולן. החיבור בין חילונים ודתיים בער בעצמותיו. הוא ראה בקבוצת של"ג את פסגת עשייתו. התאונה בה נהרג אסף, היתה בדרך למפגש הכנה עם הצוות המוביל של של"ג.

אסף היה עלם חמודות. ביישן ומנומס. החיוך לא מש מפניו. היה אהוב על הכל, על חברי הצוות, על המד"בים ובעיקר על בני הנוער בגולן.  

צפוי היה לאסף עתיד מזהיר. והכל נגדע בחלקיק שניה, ברגע ארור אחד.

רחל שפירא כתבה בשירה "מה אברך":

נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
... הנער הזה - עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו - חיים.

שנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מזמנת לנו מפגשים, ריגושים וגאווה. האירוע המתואר כאן, לא נעשה ביוזמת מטה רשמי כלשהו, אלא הוא יוזמה מן השטח, על טהרת ההתנדבות ובמימון המשתתפים. ביום רביעי 5.7 התכנסו במסעדת גיליס בנוב עשרות ממייסדי ההתיישבות בגולן, למפגש רעים ולערב סיפורים – וסיפרו את סיפור ראשית ההתיישבות. לאחר כשעה של מפגש בלתי אמצעי מרגש, התכנסו המשתתפים לערב של התרוממות רוח גדולה. אמנם אני ממש חדש בגולן, רק 33.5 שנים, אך נפלה בחלקי הזכות הגדולה לערוך ולהנחות את הערב המרגש.

ראשון המספרים, הוא מי שהיה ראש וראשון ליוזמי ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, איתן סט מגדות. איתן סיפר איך הכל התחיל – החל מההפגזה הכבדה שהרסה את בתי גדות חודשיים לפני המלחמה, ההפגזות ששבו והרסו את מבני הקיבוץ במלחמה, ואיך במפגש חברים מקיבוצי גליל עליון, שנערך בגדות, הוטלה עליו המשימה לייסד את ההתיישבות בגולן, כדי לסכל אפשרות של נסיגה. הוא סיפר איך עבר בקיבוצים לגייס מתנדבים, ואיך הקיבוצים שלחו למשימה רווקות ורווקים, בתקווה שימצאו שידוך... איתן העלה על נס את דמותו של רפאל בן יהודה ז"ל מנאות מרדכי, שהיה שותפו למפעל.

עומר ויינר מראשוני העולים לעליקה לייסד את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, סיפר על אווירת המערב הפרוע ששררה ביישוב החדש ובגולן באותם ימים. איך ביומו הראשון כבוקר, נכנס עם עדר הבקר לשדה מוקשים, אירוע שבו עלו פרות על מוקשים והתפוצצו.

סולי ילין, ממייסדות מרום גולן, סיפרה על הקמת מערכת החינוך בגולן. חודשים אחדים אחרי ראשית ההתיישבות, לקראת הצטרפות משפחת הראל ליהודה בקיבוץ גולן, שכבר ישב בנקודה השניה שלו, בקוניטרה, צריך היה לספק מערכת חינוך לילדים, ולשם כך גויסו משפחות מרחבי התנועה הקיבוצית כדי שיהיו ילדים נוספים וקיבוץ גולן יהיה "קיבוץ אמתי". ושוב חזר הדבר על עצמו כשארנון ואיילת הראל עלו לכיתה א'. אז אימץ הקיבוץ ילדים מ"עליית הנוער", ברובם ילדים ממשפחות הרוסות, כדי לאפשר הקמת הכיתות. סולי סיפרה על "מלחמת שלושת הימים" – שלושה ימי קרב עם הסורים ב-1970, שבהם הצבא החליט לפנות את הנשים והילדים מן היישוב, אך היישוב הודיע על סירובו לבצע את ההוראה.  

את הצד השני של סיפורה של סולי, סיפר ארנון הראל ממרום גולן. ארנון סיפר על ימי קוניטרה, מזווית המבט של ילדוּת בקוניטרה. הוא סיפר על אותם ימים כחוויה גדולה ומסעירה, וכמו מרבית המספרים, מקום מרכזי בסיפורו הוקדש להפגזות על יישובי הגולן באותם ימים.

אורי מאיר מרמת מגשימים סיפר על ימי ראשית היישוב, ועל השבת הראשונה בו. ראשוני המתיישבים נדרשו ללון בלילות במושב מרון, אך מהר מאוד הם החליטו להישאר ולישון בגולן. לשבת הראשונה הם גייסו עוד בחור, כדי שיהיה עשירי למניין ומספר בנות כי... הם היו בחורים צעירים שלא ידעו לבשל. הוא סיפר על האישה הראשונה שהייתה בהריון, שהייתה גם האקונומית, ואיך גינו אותה באסיפת היישוב על כך שדאגה לעצמה לכבד ולחמאה, בשל ההריון... הוא סיפר על הגעת שתי המשפחות הראשונות – גרליק וגנירם, ובניית מערכת החינוך היישובית סביב ילדיהם.

מנחם אורבך מנוב, החל את דרכו בגולן ברמת מגשימים. הוא סיפר על תחילת החקלאות בגולן וברמת מגשימים.

יצחק ויצמן מגבעת יואב סיפר על התקופה שגבעת יואב עוד הייתה מושבוץ ועל המעבר להיות מושב עובדים, הראשון בגולן. את המושב ייסדו ארבעה צנחנים משוחררים. בתנועת המושבים הם סיפרו שהם מונים עשרים חבר'ה, כדי שיקבלו נקודה. כשהתבקשו להביא את העשרים, שלח המ"פ שלהם, מתן וילנאי, חיילים שיציגו עצמם כחברי המושב הצעירים...  

עדני מיינרט ממרום גולן סיפרה על ערב אחד בו נערכו שבע חתונות – הראשונות בגולן אחרי 2000 שנה, ובאותו יום נחתה הפגזה על היישוב.

יהודה הראל ממרום גולן, ציין שהוא הגיע כחודשיים אחרי הראשונים, בשל הסירוב של קיבוץ מנרה לשחרר אותו למשימה. הקיבוץ אפשר את עלייתו, רק אחרי שהודיע שבכל מקרה יעלה, עם אישור או בלעדיו. בראש השנה הראשון נערך ערב שקופיות מימי ראשית היישוב, חודשיים קודם לכן, והוא ישב מבויש בצל החלוצים הראשונים... יהודה דיבר על היחד והחברות שאפיינו את החברה הגולנית על שלל גווניה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בערב זה, וקרא לחדש את הרוח הזו. הוא הזכיר כיצד רבים הזהירו את ראשוני המתיישבים שאין סיכוי להתיישבות בגולן. "עשינו את הלא יאומן", הוא אמר וקרא לחזור ולהפוך מחדש מפריפריה לסְפָר ולקחת על עצמנו עוד משימות חדשות, למען החברה הישראלית.

ורדה הרשקוביץ מרמת מגשימים, ריגשה מאוד את הקהל, כאשר סיפרה את סיפור הפינוי בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואת סיפורה האישי הטראומטי, על בתה בת השנתיים שאותה לא מצאה כשהחלה ההפגזה הכבדה על היישוב.

שלום בלייר מקצרין, היה חבר קיבוץ אל-רום. הוא סיפר על המאבק שניהלו תושבי הגולן בעת המו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השרים אלון וגלילי השתתפו במפגש באל-רום, עם חברי הקיבוץ וראשי ההתיישבות בגולן. הוא סיפר כיצד הצעירים בני העשרים והשלושים, בביטחון מלא, הסבירו להנהגה כיצד עליה לעמוד ולהשאיר את ההרים שהיו בלב המחלוקת בידי ישראל. בסופו של דבר, אכן, ההרים נשארו בישראל ורק קוניטרה נמסרה לסורים, ואתה שדה תפוחי אדמה של אל-רום. החיילים הסורים שקטפו את תפוחי האדמה, לא ידעו עד כמה הם מרוססים נגד מזיקים.

אפרת בדיחי, מראשונות קשת, קראה קטע מספרה "פתאום נולדה", מתוך הפרק "יישוב או ישיבה". מסופר בו כיצד יהודה הראל חשש שמא הדתיים שהגיעו לא יקימו יישוב של ממש אלא ישיבה, וכיצד נחה דעתו כאשר ראה בהתפעלות כיצד הרב צוקרמן מעמיס בָּלוֹת של חציר.

אריאל שגיא מכפר חרוב דיבר על המעבר מעשיית הדברים הנכונים לעשיית הדברים נכון. הוא סיפר, בנימה של חשבון נפש וביקורת עצמית, איך בראשית הדרך ההתיישבות נבנתה על הרבה "תיחמונים" ולא תמיד בדרכים הנאותות, והביע שביעות רצון מכך שהדרך הזאת השתנתה. בעיניו, קו פרשת המים היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מזכירת כפר חרוב הורתה לסלק מיד מן היישוב את השלל הסורי שהובא אליו.

סמי בר לב מקצרין סיפר על עלייתו לגולן בראשית 1968, חייו מספר חודשים במרום גולן עד שרמונה, אז חברתו, הטילה וטו על חיי הקיבוץ, והם חיו כתושבי העיר קוניטרה עד מלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר על הקמת גרעין קצרין והלחץ שהפעילו לזירוז מימוש ההחלטה על הקמת קצרין. אז, אמר סמי, ביקרנו את הממשלה שמתמהמהת בהקמת היישוב, אולם בדיעבד קצרין קמה במהירות שיא – שלוש שנים וחצי אחרי ההחלטה, הרבה פחות מהזמן שלוקח היום להקים שכונה חדשה.

אחרון הדוברים היה הרב איזנטל, רב היישוב חספין. הרב סיפר איך הקשר שלו עם הגולן החל כלוחם במלחמת יום הכיפורים וכחייל מילואים ששירת בגולן במשך עשר שנים אחריה. בהגיעו להתיישב בגולן, סיפר הרב איזנטל, הוא מצא את האנשים הנפלאים, ואמר לקהל: "מי שהניח את היסודות למפעל הזה, הם אתם. אתם בניתם את הגולן על תשתית של טוהר ואידיאליזם".

הרב איזנטל סיפר על המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, שבו היינו כחוט השערה מחידלון. הוא העלה על נס את התלכיד שבנינו בימי המאבק, בין בעלי השקפות עולם שונות, והתלכיד הזה הוא המאפיין את הגולן לאורך השנים ומה שמאפשר לנו להמשיך לחיות יחד.

עמי נגר ליווה את האירוע בשירה ונגינה.

הערב מרומם הנפש הותיר בקרב משתתפיו צמא לעוד. 

* "שישי בגולן"

כל היסטוריון מתחיל יודע שמסמכים היסטוריים אותנטיים עדיפים על עדות אישית מאוחרת. ראשית, כי בעל העדות סובייקטיבי, ונטייתו הטבעית היא להציג את הדברים כך שיתאימו לאג'נדה שלו. אך בעיקר, כי הזיכרון האנושי מתעתע בנו.

אם פלוני זוכר בוודאות שאלמוני לא נכח בישיבה לפני למעלה מארבעה עשורים, אך בפרוטוקול הישיבה מופיע נאומו של הנ"ל, ברור על מה ראוי להסתמך.

ולכן, על ניסיונו הפאתטי של גדעון שפירא ("הזמן הירוק" 22.6.17) לקעקע את אמינות העובדות שהבאתי במאמרי על הקיבוץ הארצי והגולן, בהסתמך על זכרונו כרכז השוה"צ בשנות השבעים, אגיב בשתי מילים, בעברית צחה: נוּ שׁוֹין.

לעומת זאת, אתייחס לאופן שבו הציג שפירא את עמדתו של בן גוריון אחרי מלחמת ששת הימים, כיוון שכאן הולך ונוצר נרטיב שאינו מתיישב עם העובדות.

לטענתו של גדעון שפירא, עמדתו של בן גוריון בסוגיית השטחים אחרי מלחמת ששת הימים הייתה "לחזור עד לקו היציאה". האמנם?

נכון שבן גוריון הזהיר מפני האיום הדמוגרפי הכרוך בהישארות בשטחים, ותבע נסיגה מהם. אולם בשום אופן לא לקו היציאה. הוא הקפיד תמיד לומר: "חוץ מירושלים והגולן". הוא האיש שיזם את הרס הבתים ברחבת הכותל והוא זה שקרא ודחף להתיישבות יהודית מהירה ברחבי מזרח ירושלים. הוא קרא ליהודי העולם וישראל ליישב לאלתר את ירושלים, כדי למנוע את חלוקתה. הוא קרא לממשלה ליישב מיד את מזרח ירושלים ברבבות יהודים, אפילו בצריפים, כדי לעגן את איחודה של העיר.

אך כאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא לא התכוון לגבולותיה המוניציפליים, אלא לירושלים רבתי, שכללה אזורים נוספים ובראשם בית לחם, חברון וגוש עציון. במאמר שפרסם ב-1970, סקר בן גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית... אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה. ... אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים".

בן גוריון כתב את הדברים במבוא ל"ספר חברון" שיצא לאור ביולי 1970. אך הוא לא הסתפק בכתיבה. הוא גם היה הראשון שתרם כסף לישיבה שהקימו המתנחלים בחברון.

כמעט שלוש שנים קודם לכן, ערך בן גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון, חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בביקור שנערך ב-29 בנובמבר 1967, הביע ב"ג הזדהות עם המתיישבים, ובדבריו הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת הייתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב יהודי גדול".

לדעתי, בן גוריון טעה. סיפוח העיר חברון מהווה איום דמוגרפי, ולכן ראוי לוותר על מימוש זכותנו ההיסטורית על חברון, כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך זו הייתה עמדתו של בן גוריון, וראוי שלא לסלפה.

כמובן, שעם עמדתו של בן גוריון באשר לגולן אני מזדהה בכל לבי. אסיים במכתב שכתב בן גוריון בהתרגשות לטבנקין, יריבו ההיסטורי, לאחר שפגש את תלמידיו בביקורו השני אצל חלוצי מרום גולן, שישבו בנקודה הזמנית בקוניטרה (18.12.67):

"הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו".

 * "הזמן הירוק"