הבלוג של אורי הייטנר

* מבחין בין טוב ורע – שתי הבטחות בחירות של טראמפ התנקזו לפירעון ביום אחד. האחת, חיובית ביותר, מובנת מאליה, להעביר את שגרירות ארצו לבירתה של בעלת הברית הקרובה ביותר. השניה, שלילית והרסנית, להשתמט מאחריות מעצמת העל לעתיד כדור הארץ.

טראמפ החליט להפר ברגל גסה את ההבטחה החיובית ולקיים את ההבטחה השלילית.

ניכר שהוא יודע להבחין בין טוב ורע. בוחר ברע ומואס בטוב.

* ההתחייבות שהופרה – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר ברגל גסה את התחייבותו הפומבית להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל, לירושלים, בירת המדינה, בירת העם היהודי. אין זו הפרה פאסיבית – לא להחליט. זו הפרה אקטיבית – הוא החליט לחתום על צו שאינו מאפשר את ביצוע החוק שקיבלו בתי הנבחרים כבר לפני 22 שנה, החוק המובן מאליו, להעביר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

למה הוא נוהג כך?

א. כי הוא שקרן ורמאי, וההבטחה הייתה הונאת בחירות צינית.

ב. כי הוא סמרטוט, שניגף כעלה נידף מפני האיומים של הערבים.

ג. כי הוא מבולבל ואין לו מושג מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה הוא אומר ומה הוא עושה.

ד. כל התשובות נכונות.

* חבלה בסיכויי השלום - ההתנגדות הערבית לירושלים כבירת ישראל, היא סמל להתנגדות שלהם לקיומה של מדינת ישראל. כל עוד זו גישתם, לא יהיה שלום. כל עוד זו גישתם, לא יכול להיות שלום. וכל עוד ארה"ב והעולם החופשי אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, על כל המשמעויות של המושג, והעברת השגרירויות הן מרכיב חשוב מאוד, אם כי לא בלעדי, של ההכרה הזאת, אין סיכוי שהערבים יקבלו זאת. ולכן הכניעה של טראמפ לערבים מחבלת ביכולת להגיע לשלום אמת.

* מבוכה – כאשר אני קורא את ההתפתלויות של מעריצי טראמפ בימין הישראלי, המתרצים את היריקה שלו בפרצופה של ישראל בכל מיני טיעוני ריאל פוליטיק ו"דברים שרואים משם" למיניהם, תחושתי נעה בין השתוממות למבוכה.

* יש סיכוי שהוא ישנה את החלטתו? -  אחד התירוצים של מעריצי טראמפ, הוא שטראמפ התחייב להעביר את השגרירות, אך לא אמר מתי הוא יעשה כן. הוא בסך הכל בראשית דרכו.

החוק האמריקאי שהתקבל לפני 22 שנים בקונגרס ובסנאט, מחייב את העברת השגרירויות. אי קיום החוק, נובע מהחלטה אקטיבית של הנשיאים מאז, לחתום על צו נשיאותי אחת לחצי שנה, של אי קיום החוק. אלמלא היה מדובר בכך, ניתן היה לומר שהוא פשוט עוד לא החליט. אולי הוא יחליט עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אבל הוא החליט לחתום על הצו. זה צעד אקטיבי.

האם יתכן שבהמשך כהונתו הוא יקיים את ההבטחה? יתכן. הלוואי. אבל כאשר אנחנו טוענים שהרוק הזה הוא גשם; מדבררים ומתרצים את ההחלטה שלו ומגלים הבנה להחלטה הזאת, אין סיכוי שהוא ישנה אותה.

* מועל בתפקידו - נשיא ארה"ב הוא האיש רב העוצמה בעולם, העומד בראש מעצמת העל היחידה בעולם. עוצמה מחייבת אחריות. אבל טראמפ הוא אדם חסר אחריות. פרישת ארה"ב מהסכם האקלים, היא פרישה מאחריות לעתיד כדור הארץ, לעתיד האנושות. כל זאת, בשל העדפת טובתם של כמה טייקונים רודפי בצע, על טובת האנושות. טראמפ מועל בתפקידו.

* מחויבות ישראלית - בראיון לגל"צ הביע השר יובל שטייניץ מחויבות ברורה של ישראל להסכם האקלים ומתח ביקורת על החלטתו של נשיא ארה"ב לפרוש ממנו. היו אלו מילים כדורבנות. למחרת, השר לאיכות הסביבה אלקין הביע אף הוא מחויבות מלאה להסכם. אני מקווה מאוד, שבדבריהם הם אכן מבטאים את עמדת הממשלה ואת עמדת ראש הממשלה, וישראל לא תיגרר אחרי ארה"ב.

* דרוש שיקום – לפני שנתיים הציע יאיר לפיד לדרעי, בנדיבות רבה, עזרה בשיקום. דרעי מיד זייף דמעות בצל ולקח את זה למפלט העדתי. מסתבר שהאסיר המשוחרר לא השתקם.

* ג'ונגל בג'ונגל – מי שמאמינים באידיאולוגיה של "השתלבות במרחב", יכולים להיות מרוצים מהתנהלות הבחירות להסתדרות.

* סקר רציני - בשבוע שעבר התפרסם ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 סקר דעת קהל, שהצביע על ניצחון סוחף של הליכוד, שחוזר ל-30 מנדטים ומגדיל את הפער מ"יש עתיד" (שלפני חודשים אחדים הובילה בסקרים) ל-8 מנדטים. מפלגות הקואליציה, על פי הסקר, תזכנה ב-67 מנדטים. ובשאלה על ההתאמה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו הוביל ברוב עצום ובפער גדול מאוד על מועמד אחר.

ובאותו סקר 47% מן הנשאלים השיבו בחיוב על שאלה אם הם תומכים בפתרון של הקמת מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67'.

איך התוצאות הללו מתיישבות זו עם זו? אמנון אברמוביץ' סיפר, בלגלוג מתנשא, על ירושלמי שאמר לו שמאז 67 הוא תומך בחלוקת ירושלים. וכשנשאל למי הוא מצביע, תשובתו היא "לנתניהו". אברמוביץ' רמז שההצבעה לליכוד אינה רציונלית. הסבר אחר היה, שהאנשים יודעים שזה הפתרון היחיד האפשרי, אבל הם מעדיפים את נתניהו כעורך דין הממולח והקשוח שינהל את המו"מ.

ההסבר שלי אחר. בעיניי, התוצאה נובעת מרדידות הסקר. לא הוצגו בפני הנשאלים מספר חלופות, אלא פתרון אחד ויחיד, כאילו האלטרנטיבה היא בחירה בהעדר פתרון. וכך, רוב מי שאינו תומך בסיפוח יהודה ושומרון ובאף שעל, נותן תשובה חיובית על השאלה, לאו דווקא מתוך הזדהות עם פרטיה.

לעומת זאת, סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, הוא סקר רציני. סקר זה הציג לנשאלים מספר חלופות לפתרון מדיני, והם התבקשו להצביע על הפתרון העדיף בעיניהם: א. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון (סיפוח) כך שהפלשתינאים יהיו במעמד של תושבים ללא זכות הצבעה. ב. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, כך שהפלשתינאים ביו"ש יהיו לאזרחים שווי זכויות ויוכלו להצביע לכנסת. ג. המשך המצב הקיים. ד. הסכם שלום במסגרתו יסופחו לישראל גוש עציון, אריאל, בקעת הירדן ומעלה אדומים ובשאר השטח תוקם מדינה פלשתינאית. ה. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינאית ברוב שטחי יו"ש, אך גושי ההתיישבות הגדולים יסופחו לישראל ותמורתם תעביר ישראל לפלשתינאים שטחים בגודל זהה בנגב. ו. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינת פלשתינאית לצד מדינת ישראל בגבולות 1967.

בסקר הרציני הזה, מספר התומכים בהצעה ו, שהיא החלופה היחידה שהוצעה בערוץ 2, היה 15% בלבד. סך כל התומכים בהצעות ד-ו, כלומר פתרונות שכרוכה בהם נסיגה כלשהי, הוא 52%, גבוה במעט מהתומכים בפתרון הרדיקלי בערוץ 2.

התמיכה הגדולה ביותר הייתה בהצעה ד – 25%. אני משוכנע שרבים ממצביעי הליכוד תומכים בה. אילו השתתפתי בסקר, גם אני הייתי תומך בחלופה זו, הקרובה לעמדותיי.

שאלה אחרת בסקר, יכולה אף היא לתת מענה לדיסוננס בין סקר המנדטים לשאלה המדינית. 63% מהציבור סבורים שאין סיכוי לשלום אמתי בין ישראל לפלשתינאים. מכאן, שגם בקרב מי שתומכים בתכנית יונית כעמדה עקרונית, אין אמונה בהיתכנות הפתרון הזה, ולכן הם מעדיפים לתמוך בקו ניצי ותקיף יותר.

* האיום החמור ביותר - שאלה נוספת בסקר, שעליה הרוב השיבו כפי שאני הייתי משיב, היא: מהו לדעתך האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל? מבין 11 אפשרויות + התשובה "אחר", האיום המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא הקרע הפנימי בחברה הישראלית. 27% הציגו את האיום הזה כמדאיג מכל, כפול מהאיום השני בחומרתו – הטרור הפלשתינאי וכל השאר הם במספרים חד-ספרתיים.

השיח הציבורי הוא שיח קצוות מתלהם. אך הרוב הדומם, שלעתים נגרר אחרי הקצוות, רואה בשיח הזה תופעה הרת אסון, המאיימת על ישראל.

סבר פלוצקר, מנתח הסקר. הביע אכזבה עמוקה מכך שרק 3% מהציבור הציגו את המשך השליטה ביו"ש כאיום המרכזי. אני דווקא שמח להיווכח, שחמישים שנות שטיפת מח על "אקיבוש", נחלו כישלון חרוץ.

* כישלון של מערכת החינוך – נתון אחר שעלה בסקר חמור מאוד בעיניי, והוא העובדה שרוב אזרחי ישראל לא ביקרו באזורים שהם מוקד המחלוקת. רק 48% מאזרחי ישראל שאינם ירושלמים ביקרו בירושלים יותר מפעם אחת בחייהם. זה נתון מדהים ומדאיג. 38% לא ביקרו מעולם בשטחי יו"ש, 19% ביקרו באופן פרטי רק פעם אחת ו-14% רק במסגרת השירות הצבאי. 65% לא ביקרו מעולם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. 62% לא בקרו מעולם בחברון או בקריית ארבע. 75% (!) לא ביקרו מעולם בהר הבית.

אני רואה בנתון הזה כישלון חרוץ של מערכת החינוך הישראלית. כאשר גדעון סער היה שר החינוך רצו לטרוף אותו כאשר יזם תכנית חשובה מאוד לביקור בתי הספר במערת המכפלה. זהו ליקוי מאורות בחינוך לאזרחות – כאשר נמנע מהתלמידים להיחשף באופן ישיר לנושאים עליהם יצטרכו להצביע בבגרותם. מדוע תנועות הנוער משתמטות מחובה זו, ואינן מקנות אהבת מולדת דרך הרגליים באזורים אלה?

אגב, אחד מביקוריי בהר הבית היה בטיול שנתי של בית הספר הממלכתי החילוני שבו למדתי, בתקופת שלטון המערך, כששר החינוך היה אהרון ידלין. מן הראוי שהשר בנט יתעורר, וייזכר שתפקידו אינו שר ביטחון צללים, אלא שר החינוך.

* "הארץ" בז לקוראיו - "הארץ" מביא לקט ממאמרים של בעלי טורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם דברים שכתב בן גוריון. הציטוט, מ-19.6.67: "לא נדון עם שום צד על ירושלים העתיקה וסביבותיה. נציע לתושבי הגדה המערבית לבחור נציגים אשר אתם ננהל מו"מ על אוטונומיה של הגדה המערבית (מחוץ לירושלים וסביבותיה) שתהיה קשורה בברית כלכלית עם מדינת ישראל. רצועת עזה תישאר במדינת ישראל". ומה כתוב בכותרת? "בן גוריון הבהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית מחוץ לירושלים וסביבותיה". אם "הארץ" מכנה את קוראיו "אנשים חושבים", למה הוא מזלזל כל כך באינטליגנציה ובהבנת הנקרא שלהם?

* הפנטזיה של דורי מנור – המשורר דורי מנור פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" שיר ששמו "רקוויאם לברוש ולאקליפטוס".

השיר מתחיל כך: אֵיקָלִיפְּטוּס צִיּוֹנִי / מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם עֵץ הַבְּרוֹשׁ: / מִי יַכֶּה הַלַּיְלָה שֹׁרֶשׁ? /

מִי יַבְקִיעַ? מִי יִפְרשׁ.

הוא מתאר את המאבק על ארץ ישראל, כמאבק בין הברוש המקומי לבין האקליפטוס, שהוא פולש זר. הוא בכלל אוסטרלי, ומה הוא מחפש כאן? מה, הוא מנסה להתחרות עם הילידים על ארצם? הוא מנסה לאסטרל את פלשתינה?

מִקַּדְמַת־דְּנָא עָלֶה / בְּעָלֶה? וּמִי בְּמַחַט / קַדְמוֹנִית נָעַץ פִּגְיוֹן / בַּשְּׁחָקִים כְּשֶׁהַקַּדַּחַת //

הִתְהַלְּכָה פֹּה כְּמוֹ קוֹאָלָה? / מִי הִבְטִיחַ לְכַסּוֹת / רֶגַע אֶת בָּשְׁתּוֹ שֶׁל אַלְלָה, / רֶגַע אֶת הַהֲרִיסוֹת // שֶׁהוֹתַרְנוּ אַחֲרֵינוּ...

השיר מוגדר כרקוויאם, כלומר זהו שיר אשכבה, שיר מוות. מוות של מי?

כְּשֶׁיִּתַּם / רַחַשׁ הַגְּזָעִים לִגְוֹעַ, / כְּשֶׁגִּזְעֵנוּ יִתְכַּרְכֵּם / וְיַשִּׁיר פִּסּוֹת עוֹפֶרֶת / אֶל הַנֶּצַח הַנּוֹקֵם?... ... כְּשֶׁחוֹתַם / מַסָּעֵנוּ כָּאן בְּאַסְיָה / יִמָּחֶה וְיִשָּׁכַח, / כְּשֶׁאָנוֹפֶלֶס וְצֶה־צֶה / יְגַלְּמוּ אֶת הַמִּזְרָח //

בְּמוֹחָם שֶׁל נְכָדֵינוּ... אָז יָשׁוּבוּ לְאוֹסְטְרַלְיָה / אֵקָלִיפְּטוּסִים־נִינִים / וְיָשִׁירוּ לַקּוֹאָלָה / עַל בִּצּוֹת הַצִּיּוֹנִים, / עַל תְּפִלּוֹת הַמּוּאַזִּינִים, / עַל הָאֹפֶק הַצּוֹרֵב, / עַל פַּסְקוֹל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת — / חָאקִי וּקְרִיאוֹת עוֹרֵב.

זה החזון של מנור. זו הפנטזיה שלו. שהזן הפולש, האקליפטוס הציוני, יחזור למקומו הטבעי, לאוסטרליה (או פולין, או גרמניה, או מרוקו), וישאיר את פלשתין לתפילות המואזינים. וגם ישאיר את ההריסות שהותרנו אחרינו...

דורי מנור הוא משורר רב כישרון, אחד המשוררים העבריים הטובים ביותר הפועלים היום. סגנון כתיבתו, עם המשקל והחרוז, הוא ברוח שירתם של דור אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.

יש רק הבדל קטן. אלתרמן היה נביא אמת, נביא תקומת ישראל. מנור הוא נביא שקר, החוזה את חורבנה, את שיבתנו לגלות.

בערב שבועות פרסם יוסי אחימאיר פוסט בדף הפייסבוק שלו, שבו הביע פליאה על כך שלא מצא בגיליון החג של הארץ שום דבר נאצה על חג השבועות. מיד הגבתי, עוד בטרם ראיתי את העיתון: "אתה בטוח? בדקת טוב?"

הנה, זה מה שיש לשוקניה להציע כשיר חג לשבועות.

* חג של אהבת מולדת - חג השבועות הוא חג יפהפה באורטל. כבר בקבלת השבת שקדמה לו נכנסנו לאווירה – קיימנו את קבלת השבת באווירה חקלאית בגינה הקהילתית האורגנית שבקיבוץ.

בערב החג - סעודת החג החלבית הנפלאה, בחדר האוכל ועל הדשא שלידו. ולאחר מכן, תיקון ליל שבועות אל תוך הלילה – חוויה רוחנית, תרבותית, לימודית ומוסיקלית.

ובבוקר שלמחרת – חגיגת הביכורים שנערכה במטע, בינות עצי הדובדבן עמוסי הפרי, והפעם בסימן בני הנוער העובדים בענפי המשק ובמיוחד בענפים החקלאיים.

אחרי הצהרים נסענו לחגיגת הביכורים של נהלל, המושב בו נולדה וגדלה יעל, אשתי. זהו טקס ביכורים שונה משל אורטל. באורטל זו חגיגה באווירה משפחתית, קהילתית, אינטימית. בנהלל זהו טקס פומבי, פתוח לקהל אלפים, והוא מפגן עוצמה של חמישה דורות של חקלאים, מפגן עוצמה של החקלאות הישראלית, הציונית, דווקא כאשר החקלאות נאלצת להיאבק על קיומה, מול עגלי זהב חלופיים, בשם פֶּטיש יוקר המחיה ופטיש השוק החופשי.

למרות ההבדלים באופיים של שני טקסי הביכורים, רב ביניהם המשותף על המפריד, ובעיניי הם משלימים זה את זה. ושניהם מבטאים את הציונות במיטבה – התיישבות, אהבת מולדת, אהבת האדמה, הכאת שורשים בארצנו.

וכמו בכל שנה, הדבר שריגש אותי יותר מכל, בטקס בנהלל, היה לראות את אריק נחמקין דוהר על סוסו, משתתף במופע הרכיבה עם טובי הרוכבים, קורא תגר על גילו, כאילו ש-92 שנותיו הן משחק ילדים. והקהל הריע לו באהבה ובהתרגשות, בתקווה לראותו על הסוס גם בשנה הבאה, בגיל 93.

* חיוך של פריימריז - הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא פסחו על טקס הביכורים בנהלל. נכחו בו המועמדים עמיר פרץ ואראל מרגלית. ניגשתי ללחוץ את ידי ידידי ח"כ איתן ברושי, המריץ את עמיר פרץ. איתן הציג אותי לעמיר וסיפר לו שאני פובליציסט שמרבה לכתוב בבמות שונות. מיד נמרח מתחת לשפמו של פרץ חיוך של פריימריז והוא מיהר ללחוץ את ידי, את ידי אשתי, את ידי בתי הקטנה: "תמר! איזה שם יפה!" וזה נראה מפלסטיק בדיוק כפי שזה נשמע. הרגשתי שאני לוחץ יד של בובת שעווה.

ומיד, העוזרת / דוברת שלו (מה, אין לה חג? אין לה משפחה? היא חייבת להיות צמודה אליו גם בחג?) רצה אליי: "תכתוב עליו? תכתוב עליו?" (מנימת קולה לא היה ברור אם היא שואלת או מצווה). השבתי: "מה לכתוב? דברים טובים או רעים?". – "טובים, כמובן". – "קצת בעיה", השבתי. "לשם כך ממש אצטרך להתאמץ". – "אתה יודע מה? אולי עדיף שלא תכתוב עליו". אז איני כותב.

* המלצת הקריאה שלי - כל עיתוני סוף השבוע היו מלאים בכתבות, סיפורים ומאמרים לציון יובל למלחמת ששת הימים, וכמובן שהשפע הזה, כולל הדברים המרגיזים שבו, הוא חגיגה לחובבי היסטוריה. אבל המאמר שאהבתי יותר מכל בעיתוני סוף השבוע, היה דווקא בנושא אחר. במוסף הספרות והאמנות של הארץ, כתב יונתן רז פורטוגלי על סבא רבא שלו, ממנהיגי ארגון "השומר", מנדל פורטוגלי, בעקבות צאת ספר מכתבים שכתב לאשתו, בעריכת ד"ר אביבה אופז. יפה ומרגש ואני ממליץ בחום.

טעות שנפלה במאמר – אביבה אופז אינה רעייתו של מוקי צור, אלא אלמנתו של גד אופז, שהיה חברו של מוקי צור ושותפו לחבורת "שדמות". גד הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.

* רגעים בגולן – רינה נגילה היא צלמת נוף מחוננת. הכישרון שלה להביא את יופיו של הטבע והנוף במלוא הדרו, הוא כישרון נדיר. ויותר מכך, רינה, חברת קיבוץ אורטל, אוהבת את הארץ, אוהבת את הגולן, היא חקלאית האוהבת את האדמה, והאהבה ניכרת בכל תמונה. לפני שנים אחדות היא הוציאה לאור ספר צילומים קסום – "רגעים בגולן", שזכה להערכה גדולה.

במלאת יובל לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הוציאה רינה ספר נוסף, מרהיב אף הוא, והפעם הוא כולל גם תמונות אמנותיות, שלא כבספר הקודם. מומלץ בחום! רינה הקדישה את הספר "לאוהבי ארץ הגולן".

הספר נקרא "רגעים בגולן – מהדורה מיוחדת לשנת היובל". אני חושש שאנשים יבינו בטעות שמדובר בהוצאה מיוחדת של הספר הקודם, ולכן אני מבהיר לכל קוראיי – זהו ספר אחר, חדש. מי שיש לו את הספר הקודם, הוא הראשון שירצה לרכוש את הספר החדש, ולהציבו בארון הספרים ליד קודמו, אם רק יבין שאין זה אותו ספר.

לבד מהשגיאה השיווקית בבחירת שם הספר – אין לי מילה אחרת לתאר אותו מלבד מושלם. כן, מושלם. לא פחות.

לספר אין הקדמה. במקום הקדמה – מופיע שירו של אהוד מנור "אדמה".

אדמה,

אני קשובה לקולך.

אדמה,

תמיד ולאן שאלך.

אדמה,

השביל בו אפסע הוא שבילך,

אמא אדמה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

בהזמנות לכנסים וימי עיון רבים מופיעה רשימה מכובדת של דוברים. מימין לשמותיהם מופיעים התארים המכובדים פרופ' וד"ר וביניהם חריג אחד, שמימין לשמו מופיע תואר פחות מכובד, כביכול – מר. ואולי ראוי היה יותר שהתואר יהיה – החבר. מוקי צור.

וכשאני משתתף בכנסים הללו, אני מעדיף תמיד את הרצאת ה"מר" על הרצאות הפרופ'ים והד"רים. ולא למרות שהוא "רק" מר, אלא דווקא בזכות עובדה זו. דווקא הוא, שאינו כבול לדיסציפלינות המחקריות, מיטיב לספר את ההיסטוריה יותר מן האחרים. כך בהרצאותיו ועוד יותר מכך – בספריו. ולא בכדי הגדרתי זאת במילה "לספר". גדולתו של מוקי כהיסטוריון, הוא ההבנה שכדי ללמד היסטוריה יש לספר את ההיסטוריה, ומי שמיטיב לספר את הסיפור, הוא שמיטיב לתת לקורא או למאזין את התובנה ההיסטורית העמוקה יותר; ההבנה מה באמת קרה.

מי שקרא את "כאן על פני אדמה", חש שהוא היה שם, בעליה השניה והשלישית. הוא באמת יכול להבין את ההוויה ואת החוויה, לאין ערוך יותר ממי שקרא את המחקרים המדעיים. ומי שקרא את הביוגרפיות שמוקי כתב על יהודה שרת ורחל, יורד לשורשי דמותו של מושא הספר, יותר מכפי שילמד מביוגרפיה קונבנציונלית.

ספרו האחרון של מוקי, מספר את סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, בשלושים שנות קיומה – שנות החמישים, השישים והשבעים. כמו רבים מספריו, גם שמו של ספר זה הוא שורה משיר: "כאחד הדשאים, כאחד האדם".

איחוד הקבוצות והקיבוצים הייתה התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר, ודווקא עליה כמעט ולא נכתב, להבדיל מספרים רבים שנכתבו על הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. מוקי מתמודד עם הפרדוכס הזה בספרו. ההסבר שהוא נותן, ואני נוטה לקבלו, הוא שהיותה של תנועה זו פחות מהפכנית, פחות אקטיביסטית, פחות רדיקלית, פחות פוליטית ובעיקר – העובדה שהיא הייתה מזוהה עם הממשלה ולכן עם הסדר הקיים, בעוד התנועות האחיות היו אופוזיציה לשלטון ולסדר הקיים, הפכה את סיפורה לפחות מעניין, לכאורה. גם העובדה שבניגוד לתנועות האחרות לא הייתה לאיחוד הנהגה כריזמטית חזקה, תרמה לכך. איחוד הקבוצות והקיבוצים שידרה תדמית מתונה, כמעט בורגנית. את מי זה מעניין?

ספרו של מוקי הוא ספר מעניין על תנועה מעניינת בעלת סיפור מעניין; סיפור שהוחמץ עד כה. אעמוד על שתי תובנות מרכזיות שאני קיבלתי מהספר; שני פרדוקסים.

האחת היא, שדווקא המתינות והפתיחות של קיבוצי האיחוד, האופי האבולוציוני שלה, להבדיל מהאופי המהפכני של אחיותיה – אפשר בתוכה רפורמות שלא התאפשרו בתנועות האחרות, שבראיה לאחור ניתן להגדירן כמעט כמהפכניות. העובדה שהיא לא הייתה תנועה אנטי דתית, איפשרה את צמיחת ההתחדשות היהודית בתוכה, ואת החיבור של הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב אליה. לא בכדי, דווקא בתנועה זו – בזכות מתינותה והפתיחות שבה, צמחו מהפכות כמו הלינה המשפחתית והתקציב הכולל. דווקא המהפכנות של התנועות האחיות יצרה חומת שמרנות, שלא אפשרה מהפכות כאלו.

גם התובנה השניה היא פרדוקס. האיחוד היה מזוהה עם מפא"י ובן גוריון, בניגוד לתנועות האחרות שהיו אופוזיציה לבן גוריון. המוקד העיקרי להתנגדותן לבן גוריון היה הממלכתיות. מול הממלכתיות הבן גוריונית הן נשאו את דגל הוולונטריזם. אולם האוטוריטה המנהיגותית בתוכן, תאמה במידה רבה דווקא את רעיונות המהפכנות הממלכתית של בן גוריון, ודווקא האיחוד בלט בצביונו הוולונטרי, באורחות חייו.

****

כמו בספריו הקודמים על תולדות ההתיישבות הקיבוצית, גם בספר זה מיטיב מוקי לספר את סיפור העומק של האיחוד, בזכות העובדה שהוא מספר את ההיסטוריה מלמטה – דרך אורחות החיים, דרך חיי התרבות והרוח, דרך היצירה והארכיטקטורה.

ועם זאת, מוקי מרחיק לכת יתר על המידה בגימוד מקומה של ההנהגה ושל הפוליטיקה התנועתית. הספר מיטיב לספר את סיפורם של קיבוצי האיחוד, אך הוא אינו מספר את סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. לא את סיפור ההנהגה, לא את הסיפור הפוליטי.

כל הנושא הפוליטי הוא תת סעיף, לא החשוב ביותר, בפרק קטן אי שם בין פרקי הספר, המוקדש לפעילות ציבורית. יתכן שבכך מוקי רצה להבליט את ייחודו של האיחוד לעומת התנועות האחרות, אך בכך הוא החמיץ מרכיב חשוב בסיפור שלקח על עצמו לספר.

המגרעת הזאת בולטת בעיקר בסוגיית ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים. מוקי מספר בקצרה על הקמת הקיבוצים בגולן, בבקעת הירדן ובסיני, אך אין כל ביטוי לתהליכים המנהיגותיים והפוליטיים הקשורים בכך. האם הייתה מחלוקת על שאלת ההתיישבות מעבר לקו הירוק? האם הייתה מחלוקת סביב השאלה היכן להתיישב והיכן לא? ואיך התייחסה התנועה לסוגיית עקירת יישובי סיני? איך נהגו נציגיה בכנסת, איזו עמדה נקטה התנועה, מה היה המסר ליישוביה בסיני וליישוביה בגולן ובבקעה? השאלות הללו בולטות בהעדרן מן הספר.

שיבחתי בראשית המאמר את האופי הסיפורי, הלא אקדמי, בכתיבתו של מוקי, אך הוא מרחיק לכת בכך יתר על המידה. ספרו רצוף, כדרכו, בקטעי מקור רבים – אך הללו מופיעים לרוב ללא תאריך, ללא שם הכותב, רק שם הקיבוץ. ולעתים המקור מצוין כ"ניב הקבוצה", כתב העת התנועתי, וכך אפילו קיבוצו של הכותב אינו ידוע. עובדה זו בהחלט פוגמת בספר.

****

בספר נפלו מספר שגיאות, שראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות.

בע' 12 כתוב: "פתאום קם אדם בבוקר והנה הוא עם". הציטוט הנכון, מתוך שירו של אמיר גלבוע הוא: "ומרגיש כי הוא עם". כיוון שהציטוט השגוי מובא במירכאות, ברור שהכוונה היא לצטט ולא לכתוב פרפרזה, ולכן ראוי לדייק.

בתאריכון המלווה את הפרק הראשון, המתאר את שלושת עשורי התנועה ממעוף ציבור, נכתבו האירועים המרכזיים בארץ ובעולם, כדי לתת פרספקטיבה להיסטוריה של האיחוד. בתאריכון נפלו שתי טעויות: אלי כהן הוצא להורג ב-1965 ולא ב-1964 (ע' 19). ההתיישבות בגולן החלה ב-1967 (ליתר דיוק ב-14.7.67) ולא ב-1968 (ע' 21), אם כי הקיבוץ הראשון של האיחוד, מבוא חמה, אכן נוסד בינואר 68'.

שמו הפרטי של שפרינצק, מנהיג "הפועל הצעיר" ולימים יו"ר הכנסת הראשון, הוא יוסף ולא יצחק (ע' 59).

מרשימת הח"כים של האיחוד (ע' 142) נשמטו שמותיהם של שניים מבכירי הח"כים, שאף כיהנו כשרים בממשלה, פנחס לבון וחיים גבתי.

בע' 230 נכתב בטעות "אחדות העבודה" במקום מפא"י, במשפט: "לעומת זאת [כלומר להבדיל מהקיבוץ המאוחד. א.ה.], המסורת הפרגמטית של איחוד הקבוצות והקיבוצים והמודעות למהפכה הממלכתית של אנשי בן גוריון ואחדות העבודה השפיעו על האיחוד להיות זהיר יותר, מאופק יותר, מתחשב בדעת מדינאים ונוצר גם את הוולונטריות הקיצונית של חבריו".

****

בפני מוקי צור ניצבה דילמה – איך לתאר את מקומו בתנועה. את הדילמה הוא פתר באמצעות התעלמות. אין מוקי.

לפחות באחד המקרים ההעדר ממש צורם. מוקי מספר על הסדנאות למנחי קבוצות, שהיו הזרע שממנו צמחה ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית. הוא הציג אותן כביטוי אופייני לרוח האיחוד. הוא הזכיר רק שני מנחים של הסדנאות – יריב בן אהרון ואביבה זמיר. אולם לסדנאות הללו היה מנחה נוסף – מוקי צור. וכך, מוזכרים שני מנחים מהקיבוץ המאוחד, בעוד דווקא שמו של המנחה מן האיחוד נשמט.

****

אני הצטרפתי לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית אחרי הקמת התק"ם. קיבוצי, אורטל, הוא מאחרוני הקיבוצים שהוקמו בידי הקיבוץ המאוחד. אני מזדהה מאוד עם הלהט ההתיישבותי האקטיביסטי שאפיין את הקיבוץ המאוחד. ועם זאת, אני חש קרבה רבה יותר לפתיחות שאפיינה את אורח החיים ואת התרבות בקיבוצי האיחוד. 

* "הזמן הירוק"

* כוכב רוק – בכנס שדרות לחברה נטלו חלק, כבכל שנה, שרים, מנהיגי מפלגות וח"כים. כאשר נפתלי בנט נכנס לאולם, אירע דבר שלא היה אצל אף דובר אחר. חשמל היה באוויר. הוא רק נכנס, והקהל החל לשאוג כאילו נכנס לאולם כוכב רוק. חלק ניכר מן הקהל היו חניכי מכינות קדם צבאיות ותלמידי תיכון ברנר, שהוא תיכון קיבוצי. בהפסקה שמעתי את הנערים מתווכחים על דבריו ורבים לא הסכימו אתו. אולם הם לא הזכירו אף דובר אחר זולתו. הוא פתח את נאומו ב"אחיותיי ואחיי" ושוב – האולם געש כבמופע רוק. בתום דבריו, בנט דילג בקלילות החוצה והמאבטחים חסמו את הצעירים המאוכזבים שרק רצו סלפי.

האמת היא שהקשבתי לו, ולא בפעם הראשונה, וקשה לי להבין מה יש בו שמהלך קסם על הבריות. אולם כצופה מן הצד על הקהל, אין ספק שהוא בורך כריזמה. כריזמה מוכחת.

* כלכלה יהודית – בנאומו דיבר בנט על כך שיש צורך בכלכלה יהודית שתציע דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם. את הנוסחה הזאת אני מקבל. אולם כאשר הוא פרט את הרעיון, מסתבר שמדובר בליברטיאנות לשמה, ולצדה חמלה וצדקה, ומחויבות לעיקרון של שוויון הזדמנויות. בקיצור – תאצ'ר בעברית.

לאורך כל השנים המפד"ל הייתה מפלגה חברתית מאוד – הן בשנים שבהן הייתה מפלגה יונית והן בשנים שבהן הייתה מפלגה ניצית. בנט, שבתחומים רבים הוא מנהיג המקדם סדר יום מאוד חיובי, במיוחד בהקשר של יחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ובכלל בגישה מתונה בענייני דת ומדינה (לדוגמה - אי אפשר לדמיין את בורג, המר, איתם או אורלב נואמים בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ומפליגים בשבחם, כפי שעשה בנט). אולם בנושא החברתי-כלכלי, הוא מוביל את מפלגתו למקום רע.

* סמכות טבעית - מבין הפוליטיקאים שנאמו בכנס, הרשים אותי במיוחד יואב גלנט. הוא הזכיר לי את רבין, באופן שבו הוא מקרין סמכות טבעית, מנהיגות ואמינות. בלי זיקוקי די-נור רטוריים, ללא חנופה לקהל, מדבר לעניין, ברור, מקצועי, בוטח בעצמו. כשהוא מדבר, הקהל מקשיב בדריכות. אולם אף אחד לא רץ לחבק אותו והוא לא מנשק אף אחד בדרך ואף אחד אינו רוצה סלפי אתו.

הוא נשמע משוכנע ומשכנע כשהציג את המתווה שלו ליציאה ממשבר השיכון בשנים הקרובות. וכשסטודנטית שאלה אותו מדוע מקימים יישובים בנגב במקום לחזק את באר שבע, הוא השיב: אם נמתח קו החוצה לשניים את המדינה מדרום לצפון – מדרום לקו הזה יש רק 100,000 יהודים. זה נראה לך הגיוני? ישראל היא מדינה יהודית ותפקידה לקדם התיישבות יהודית ממטולה עד אילת.

* אוריינטציה שיקומית - מכלל המרצים בכנס, התרשמתי יותר מכל מנציבת שירות בתי הסוהר, רב גונדר (ולא רבת גודנרה!) עופרה קלינגר. היא משדרת דמות רחוקה מאוד מכל סטריאוטיפ של סוהר, ומביאה מסר מקצועי של אוריינטציה שיקומית חברתית.

* בוקר טוב - כל דובר פתח את דבריו ב"כבוד ראש העיר שדרות, אדוני נשיא מכללת ספיר, אדוני נשיא כנס שדרות לחברה" ומוסיף ונוקב בשמות הבכירים שהיו שם (במקרים הנדירים שבהם המרצה נשאר כמה דקות אחרי נאומו או הקדים קצת את בואו וישב בקהל). רק שר הרווחה לשעבר, ח"כ מאיר כהן, פתח אחרת: "בוקר טוב לאורי הייטנר. כמה זמן אנחנו כבר לא עושים מילואים... כבוד ראש העיר וכו'".

* ללא אבדות בנפש - כשגל שריפות והצתות כל כך גדול, חסר תקדים, מסתיים ללא אבדות בנפש וללא אף פצוע קשה, זהו הישג אדיר של רשויות המדינה. בניגוד מוחלט לברדק באסון הכרמל, לפני שש שנים בלבד, הפעם הופגנה הפקת לקחים מרשימה, והמבצע התנהל היטב. השינוי המשמעותי ביותר, הוא הקמת רשות כבאות ארצית, להבדיל מהמצב הקודם, שבו הכבאות הייתה כפופה לרשויות המוניציפליות. נכון, יש נושאים שבהם הביזור נכון, ושאותם נכון לנהל ברמה האזורית, אולם נושאים כמו כיבוי אש – נכון שיהיו מרוכזים בידי הממשלה, בדומה לצבא ולמשטרה. לקח חשוב נוסף הוא טייסת הכבאות, שהוכיחה את עצמה באופן מרשים. הישג נוסף הוא שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות. מדינה בודדת אינה יכולה להרשות לעצמה את העלויות של אחזקה בשגרה של מטוסי כיבוי בכמות הדרושה למקרה קיצון. שיתוף הפעולה הזה הוא עורף מבצעי, שיש לקחתו בחשבון כחלק מכל תרחיש קיצוני. שיתוף הפעולה הזה הדדי – גם ישראל נחלצת לסייע למדינות אחרות.

גם באירוע הזה היו תקלות, כמובן, וחשוב לתחקר ולהפיק לקחים.

יש לשבח גם את התייצבותו המידית של שר האוצר, שהרגיע, התחייב לפצות, הורה לפעול במהירות. זה תפקידו כמנהיג כלכלי. אולם מבחנו יהיה בביצוע. בתחום שלו, המשימה העיקרית היא לאחר האירוע.

* מכחישי ההצתות – מאז גל השריפות וההצתות, מתרחשת תופעה מוזרה, של ניסיון אינטנסיבי, אפשר לומר אובססיבי, להכחיש את ההצתות, להמעיט בכמותן, להציג את כל השריפות כתוצאה של איתני הטבע ושל רשלנות, ואולי מעט הצתות שאינן על רקע לאומני.

התופעה הזאת מוזרה, ואני מנסה להבין מה עומד מאחוריה. איני נוהג לחשוד בכשרים, ואיני מעלה על דעתי שהמכחישים רוצים לגונן על המחבלים המציתים, לסייע להם להימלט מעונש.

יתכן שהמניע לתופעה הוא הרצון לצאת נגד האשמות קולקטיביות כלפי הציבור הערבי, בגין ההצתות. היעד הזה בהחלט ראוי ומוצדק, אולם ההכחשה תשיג רק את ההיפך, בשל חוסר אמינותה. אדרבא, הצגת עובדת ההצתות במלוא חומרתה מצד אחד, ומצד שני, ההבהרה שרוב הציבור הערבי מתנגד להן והצגת הצד המואר של העשן – אותם ערבים רבים שהתנדבו להילחם באש, שפתחו את בתיהם למפונים, שהפגינו סולידריות עם הנפגעים, תסייע הרבה יותר להשגת המטרה הזו.

חוששני שלא זה היעד של המכחישים, אלא יעד פוליטי – להציג את הממשלה ובעיקר את ראש הממשלה כמי שניצלו את השריפות כדי להסית נגד הערבים. זו עלילה חמורה ושקרית על ממשלת ישראל. לא הייתה כל הכללה ובטח לא הסתה בדברי הנהגת המדינה נגד הערבים. הייתה אמירה תקיפה על המציתים והמסיתים. כך שיש כאן שקר כפול: הן השקר על ההסתה כביכול, וכן הכחשת ההצתות.

זו תופעה מכוערת, של מי שבעיניהם המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים.

אין להכחיש, שהיו גורמים בחברה הישראלית שניצלו את גל ההצתות להאשמה קולקטיבית והסתה נגד הציבור הערבי בכללו, אך ראש הממשלה והשרים בשום אופן לא נהגו כך. יתכן שהיה עליהם לצאת נגד ההאשמות הללו, ויש לבקר אותם על שלא עשו כן. אך מכאן ועד הצגתם כמסיתים ומעלילים – רב המרחק.

* אנרכיה – כל ניסיון למנוע מהמדינה לבצע את החלטות בית המשפט העליון, הוא הרס הממלכתיות הישראלית.

מכתב רבני הציונות הדתית, הקורא להמונים להגיע לעמונה כדי לסכל את פינויה, למרות שדובר בו על התנגדות פיסית ללא אלימות, הוא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

העובדה שאת המכתב כתבו מנהיגים דתיים, שרבים ובעיקר בני נוער רואים בקריאתם צו מוחלט, חמורה שבעתיים. זהו מעשה של חוסר אחריות לאומית, של אנשים שאינם מבינים שמשמעותה של מנהיגות אמת היא לדעת למתן ולרסן, ולא לשלהב את היצרים ולהלהיט את הרוחות.

וכל זאת בשל יישוב של 40 בתים שנבנה באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות של ערבים, בניגוד למדיניות של כל ממשלות ישראל שההתיישבות תהיה על אדמות מדינה בלבד, וכאשר הוצעו למתיישבי עמונה חלופות מצוינות לא רחוק ממקום ישיבתם.

אילו היה מדובר בהפגנת מחאה – לא היה בכך כל בעיה. זאת הדמוקרטיה. אולם הניסיון לסכל את ההחלטה, הוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

חבל שמנהיגי ציבור אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המילים היוצאות תחת ידיהם, שתוצאותיהן - מי ישורנו.

* חוסר מנהיגות - ראש הממשלה מתנגד נחרצות לחוק ההסדרה. הוא יודע שזהו חוק רע ומזיק. הוא יודע שהוא לא יסייע במאומה למטרה שלשמה נועד. הוא יודע שקבלת החוק תגרום לנזק בינלאומי חמור לישראל ולו עצמו. והוא יודע שהחוק אינו חוקתי ויפסל בבית המשפט.

מדוע, אם כן, הקואליציה שלו ממשיכה לקדם את החוק? בשל חוסר המנהיגות של נתניהו. הוא אינו מעז לעמוד מול הימין הקיצוני והוא נגרר אחרי בנט, שאף הוא מבין שהחוק מזיק, אך הוא נגרר אחרי "תקומה". כרגיל, במשטר המחנות, הקיצונים נותנים את הטון והמחנה נגרר אחריהם.

גם אם נתניהו יתעשת וימנע את החוק, התנהגותו עד כה מבישה ומדאיגה בגילוי חוסר המנהיגות שבה. וחוששני שהוא לא יתעשת. החוק יעבור, כשנתניהו יעביר את תפוח האדמה הבוער לבית המשפט העליון, שיוציא בעבורו את הערמונים מן האש, והוא ירחץ בניקיון כפיו ויפנה את החצים והזעם נגד בית המשפט.

* מי נאבקו בממשל הצבאי - בעיצומה של מלחמת השחרור, הוטל בצדק ממשל צבאי על ערביי ישראל, כדי להבטיח שלא יחברו לצבאות האויב בלחימה, שהחלה בהתנפלות ערביי הארץ על היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. הטלת הממשל הצבאי בעיצומה של המלחמה, הייתה בהסכמה רחבה. אולם עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, והחלטת ב"ג להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, החלה התנגדות מוצדקת להמשך קיומו של הממשל הצבאי, שהלכה וגברה עד הסרתו, באיחור רב, רק בנובמבר 1966. בין ראשי הנאבקים לביטול הממשל הצבאי, הייתה תנועת החירות בהנהגתו של מנחם בגין.

במלאת חמישים שנה לביטול הממשל הצבאי, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת המתעדת את מאבקם של בגין ותנועתו נגד הממשל הצבאי, שבו הם ראו פגיעה בזכויות האזרח של ערביי ישראל ופגיעה בדמוקרטיה. לפני שבועות אחדים אף נערך במרכז בגין כנס בנושא. חשיבותה של היוזמה, היא הניסיון להציג בפני הציבור את דמותו המקורית של הליכוד בימי בגין, כמפלגה לאומית ליברלית, להבדיל מן הרוח הרעה ההולכת ומשתלטת עליו היום, שבעטיה המוהיקנים האחרונים, נאמני מורשת הליכוד כבני בגין ורובי ריבלין, נדחקים מן הליכוד.

עופר אדרת כתב על הנושא מאמר ב"הארץ", בגיליון ערב שבת. טעותו של אדרת – הוא טען שמי שהובילו את המאבק היו תנועת החירות מימין ומק"י משמאל, ובכך התעלם משותפותן של מפ"ם ואחדות העבודה במאבק.

* לוחם מהולל, מפקד נערץ ומדינאי כושל - בתגובה על הצגת הנזק המדיני החמור שגרם אהוד ברק למדינת ישראל בכהנו כראש הממשלה, הנזק המדיני החמור ביותר שמדינאי כלשהו בתולדות המדינה גרם לו, שלח לי מישהו כהוכחה לטעותי תמונות של הצל"שים והעיטורים שלו, תמונת הדרגות שלו וכו'. באמת, טיעון אינטליגנטי.

אהוד ברק הוא, ללא ספק, אחד הלוחמים והמפקדים המעולים והמהוללים שהיו לצה"ל. לא רק שאי אפשר לקחת ממנו את העובדה הזו, אלא מי שמנסה לקחת זאת ממנו, עושה זאת מטעמים פוליטיים מכוערים בלבד. גם הטענה נגדו ש"ברח" בפרשת אסון צאלים חסרת שחר.

כן, אדם יכול להיות לוחם ומפקד מעולה ומדינאי כושל. כפי שאדם שלא היה לוחם ומפקד מעולה יכול להיות מדינאי טוב.

מה עומד מאחורי התגובה הזאת, או סוג התגובות הללו? העדר ראיה מורכבת של החיים. אותו אדם, שהתמונות ששלח הן חלק מים של תגובות ששלח בהגנה על ברק, הוא חסיד שוטה שרמת הערצתו לברק מגיעה לעבודת אלילים. לעתים אני תוהה, לשם מה צריך היה אברהם אבינו לנתץ את הפסילים, אם בקרב בניו יש תופעות כאלו של עבודת אלילים.

אולם זו לא רק ההערצה העיוורת, אלא גם ראיית שחור לבן. אותו אדם בטוח, שאם לדעתי ברק היה מדינאי כושל, ברור שבעיניי הוא היה חייל דמיקולו, מפקד עלוב, ברח מצאלים והוא גם אדם חרא, מושחת, ובטח גם תמכתי בפוטש של אשכנזי נגדו. למה? כי עובדה שטענתי שהוא מדינאי כושל.

אבל עובדה, שלמרות ביקורתי החריפה עליו כראש הממשלה, אני בטוח שהוא היה הצד הצודק יותר (גם אם לא חף משגיאות) בפרשת אשכנזי, וזאת רק דוגמה.

זו גישתי העקרונית. אין לי קושי לשבח את העבריין אולמרט, שהוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות המדינה, ושהוא מדינאי כושל שהמשיך את דרכו הקלוקלת של ברק, על הפצצת הכור הסורי ועל מלחמת לבנון השניה, שעם הבעיות שצצו בה, היא הצלחה רבתי שהביאה ליותר מעשור של שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה. אין לי קושי לתקוף את נתניהו על גילויי חוסר מנהיגות וחוסר דוגמה אישית, על התנהלותו המסואבת ועל הנזק שהוא גורם לחברה הישראלית בשיטות ההפרד ומשול, ולתמוך בנאומו בבית הנבחרים האמריקאי ולשבח את הדרך האחראית והשקולה שבה הוא מנהל את התמודדות ישראל עם התבערה במזרח התיכון ואת מבצע "צוק איתן".

וכך גם לגבי ברק. הוא אדם עתיר זכויות בביטחון מדינת ישראל. אך הוא מדינאי כושל.

* והמזכ"ל שותק – לפני כשבועיים כתבתי מכתב למזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, ובו מחיתי על ההזמנה השערורייתית והאבסורדית של "שוברים שתיקה" למפגש בכנס י"ב, שנועד להגביר את המוטיבציה של בנות ובני הקיבוצים לשירות משמעותי בצה"ל ולשנות שירות. לאחר שבמשך שבוע לא קיבלתי כל מענה, הפכתי את המכתב לגלוי, ופרסמתי אותו מעל במות שונות. חלף שבוע נוסף ומזכ"ל התנועה לא טרח להשיב.

אני משער שמזכ"ל התנועה לא היה מעורב בבניית תכנית כנס י"ב. מדוע, אם כן, מיענתי את המכתב דווקא אליו? כי הוא עומד בראש התנועה והוא נושא באחריות למעשיהם של בעלי התפקיד הכפופים לו. כי אם הוא ידע הדבר חמור ביותר, אך בהנחה שהוא לא ידע – חשוב  שיידע ויפעל.

התחמקותו מתשובה היא עזות מצח ופחדנות.

* ברוגז אינו מדיניות - כינון היחסים בין ארה"ב לקובה, היה צעד מדיני נכון של אובמה. בתקופת המלחמה הקרה, קובה הייתה מוצב סובייטי בעורף ארה"ב, ולכן היא הייתה אויב מסוכן. לאחר התמוטטות בריה"מ והגוש הסובייטי, היא שכנה חלשה, עניה ולא מסוכנת, ולא הייתה כל הצדקה להמשך החרם וה"ברוגז" במשך שנות דור. ברוגז אינו מדיניות, בוודאי לא מדיניות ראויה למעצמת על.

גם החרם הדיפלומטי בן ארבעים השנה על טייוואן חסר הצדקה. המדיניות האמריקאית הישנה, שהכירה בטייוואן כ"סין", מתוך התעלמות מהמציאות בשטח, כאשר טייוואן היא זו שהחזיקה במושב של סין במועצת הביטחון הייתה מגוחכת, וטוב עשה הממשל האמריקאי (אגב, הממשל הרפובליקאי דווקא, של ניקסון וקיסינג'ר) כשהכיר ב-1974 בסין, כלומר במציאות. אולם לא הייתה כל הצדקה להסרת ההכרה בטייוואן בידי ממשל קרטר, כעבור חמש שנים, ומאז – לחרם הדיפלומטי על טייוואן (לצד המשך קיום יחסים כלכליים). המדיניות הראויה היא הכרה בסין – כסין, ובטייוואן - כטייוואן, מדינה קטנה בשכנותה של סין, ואף להגן על זכותה להכריז פורמלית על עצמאות. החרם הדיפלומטי על טייוואן היה כניעה לתוקפנות הסינית.

אם שיחת הטלפון של טראמפ ונשיאת טייוואן מבשרת שינוי במדיניותה של ארה"ב, לכיוון של כינון יחסים עם טייוואן לצד המשך יחסים תקינים וטובים עם סין – זו מדיניות ראויה למעצמת העל האמריקאית. ... אולם, להערכתי, שיחת הטלפון לא נעשתה מתוך מדיניות מחושבת, אלא כשליפה.

* יש אינטלקטואלים בימין? - בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ", ראיין את עורך כתב העת "השילוח", יואב שורק, לרגל צאת כתב העת החדש. אין ספק שראיון כזה אמור לסקרן כל אינטלקטואל ישראלי, אולם במקום את הראיון, פרסם ציפר מעין רשימת אווירה, שהמקום שניתן בו לביקורת על מכונת אספרסו בבית קפה שבו שתה והשלכה מוזרה ממנה על החיים בין הקו הירוק לירדן היה כמעט כמו לדבריו של שורק.

ציפר כתב ש"השילוח" "שובר במידה רבה את הסטריאוטיפ שאין לימין אינטלקטואלים רציניים. והנה – יש ויש. הוא עצמו [שורק] אחד מהם: רציני ואינטלקטואלי עד קצות אצבעותיו".

מעניין שבדיוק באותו בוקר הרצה ההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין, נושא הדגל של הסוציאל דמוקרטיה בשיח האינטלקטואלי הישראלי, בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה שבו אני חבר. גוטוויין טען בהרצאתו בצער, שהימין בולט בעליונות אינטלקטואלית מובהקת, בכתבי עת, בספרים וכו', לעומת חולשתו האינטלקטואלית של השמאל, שהוא עצמו חלק ממנו.

ציפר הזכיר את קרן "תקווה" האמריקאית שממנת את "השילוח" והוסיף שהקרן תמכה "במגזינים ימניים דומים שהלכו לעולמם, כגון 'תכלת' ו'ארץ אחרת' ". נדמה לי שציפר מעולם לא פתח גיליון של "ארץ אחרת". ייחודו של כתב העת "ארץ אחרת", שאותו ערכה במבי שלג ז"ל, היה דווקא בשבירת החלוקה הסטריאוטיפית בין "שמאל" ו"ימין", אולם אם בכל זאת רוצים לתייג אותו, הרי שבסוגיה הכלכלית חברתית הוא נשא דגל "שמאלי" מובהק.

* המפא"יניק האחרון - ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, כאשר הבנו שעומד להיות מופעל לחץ מדיני על ישראל לסגת מהגולן, כפרס אמריקאי לסוריה על השתתפותה (הסמלית) בקואליציה נגד סדאם, הקמנו מחדש, לאחר הפסקה של שנים אחדות, את ועד יישובי הגולן. אחת המשימות הראשונות הייתה להקים מחדש את שדולת הגולן בכנסת.

פנינו ליו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל, וביקשנו ממנו לקחת את התפקיד. הוא השיב מיד בחיוב, ופעל במרץ להקמת השדולה, שכללה רבים מחברי מפלגת העבודה, ובהם חיים בר לב, מוטה גור ואחרים, לצד אנשי ימין. בתקופת ועידת מדריד, השדולה ברשות הלל פעלה להבטיח שלא יהיה כרסום בעמדת ישראל בנושא הגולן.

ב-1992 פרש הלל מהכנסת. כעבור שנה הפסיד, למרבה הצער, לעזר ויצמן בהתמודדות על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה, תמיכתו של הלל במאבק נגד הנסיגה מהגולן הייתה חד משמעית והוא אף הצטרף למועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן ויצא נגד נכונותו של אהוד ברק לסגת מהבקעה.

בערב שבת התראיין הלל בן ה-93 ל"גלובס". ראיון מרתק. לצערי, לא היה בו ביטוי לתפיסתו הניצית של הלל אז והיום.

"אולי המפא"יניק האחרון", הוגדר הלל בכתבה. "אני המפא"יניק אחרי האחרון", אמר הלל, ברומזו לשמעון פרס, שהיה צעיר ממנו בשלושה חודשים.

במאבקו של הלל למען הגולן ובקעת הירדן, הוא היה באמת המפא"יניק האחרון.

* שפע גשמי ברכה – נובמבר 2016 היה השחון ביותר בתולדות קיבוץ אורטל. 12 מ"מ ב-1.11 ומאז – עצירת גשמים מוחלטת, עד סוף החודש. ואז, דצמבר נפתח בסערה – בתוך שלושה ימים 139 מ"מ, שפע של גשמי ברכה. איזה אושר! נקווה שלא נובמבר, אלא ראשית דצמבר, מסמנים את צביונו של חורף תשעז, 2016-2017.

והחרמון – לבן!

            * ביד הלשון

הזורע רוח קוצר סופה – סופת רוחות קדים קשה פקדה אותנו בשבוע שעבר, ובעקבותיה סופת הצתות ושריפות.

הביטוי "הזורע רוח קוצר סופה", לקוח מספר הושע, פרק ח: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". הביטוי מגנה אדם שהדעות שהוא מטיף להן, יביאו לכך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים או שמדיניותו תגרום לאסון.

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה" כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

* "חדשות בן עזר"